אאוג'ניו מונטאלה
אֵאוּגֶ'נְיוֹ מוֹנְטָאלֶה[1] (באיטלקית: Eugenio Montale; 12 באוקטובר 1896 – 12 בספטמבר 1981) היה משורר איטלקי, עורך ספרותי ומתרגם, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1975.
 | |
| לידה |
12 באוקטובר 1896 ג'נובה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בספטמבר 1981 (בגיל 84) מילאנו, איטליה |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| מקום קבורה |
Cemetery of San Felice a Ema |
| שפות היצירה |
איטלקית |
| יצירות בולטות |
Ossi di seppia, Xenia, Dinard butterfly, Satura, Le occasioni, La bufera e altro, Auto da fé |
| בן או בת זוג |
Drusilla Tanzi (23 ביולי 1962–20 באוקטובר 1963) |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
שנותיו הראשונות עריכה
מונטאלה נולד בג'נובה למשפחת סוחרים של מוצרים כימיים. אביו שימש ספק לחברתו של איטלו זבבו. אחייניתו של המשורר, ביאנקה מונטאלה, שכתבה ב-1986 ב-Cronaca famigliare (הכרוניקה המשפחתית), משרטטת מאפיינים משפחתיים שכיחים כדלהלן: "חרדה, עצבנות, ביישנות, מיעוט בדיבור, נטייה לראות את הגרוע ביותר בכל מאורע, מידה מסוימת של חוש הומור". אאוג'ניו היה הצעיר מבין שישה בנים. הוא תיאר את משפחתו: "היינו משפחה גדולה. אחי הלכו ל-scagno ('משרד' בג'נובה). אחותי היחידה זכתה להשכלה אוניברסיטאית, אולם לי לא הייתה אפשרות כזו. במשפחות רבות ההסדר הקיים והבלתי כתוב היה שהצעירים שוחררו מהמשימה להמשיך ולהחזיק במשלח היד המשפחתי". ב-1915 עבד מונטאלה כרואה חשבון, ברם היה חופשי לתור אחר תשוקתו הספרותית, לפקוד את הספריות הציבוריות ולהיות נוכח בשיעורי הפילוסופיה הפרטיים של אחותו מריאנה. הוא אף למד שירה אופראית אצל זמר הבריטון ארנסטו סיבורי, אולם הייתה לכך השפעה זעומה על מקורות השראתו.
מונטאלה היה אוטודידקט, חופשי מכל תלות ברשויות גבוהות ומוגבל רק לכוח רצונו ואישיותו. מספר סופרים עיצבו את דמיונו, בכללם דנטה אליגיירי. מלבד זאת, למד שפות זרות. נופי ליגוריה, שם בילה בחופשות עם משפחתו, נספגו בדמיונו והפכו למוטיב מרכזי בשירתו לאחר מכן.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כחבר באקדמיה הצבאית של פארמה, ביקש מונטאלה להישלח לחזית. לאחר ניסיון מלחמתי קצר כקצין בחיל הרגלים בוולרסה ובעמק פוסטר שבאזור הרי הדולומיטים, הוא שב לביתו ב-1920.
ניתן לתאר את שנות בחרותו של מונטאלה כ"קשות וחיוניות", המילים שבהן הוא משתמש לתיאור ארצו. בהסתכלותו על העולם היו שכיחים רגשות פרטיים והתבוננות מעמיקה של מספר דברים המקיפים אותו בסביבתו הקרובה. ה'עולם הקטן' של חיי הטבע הים-תיכוניים והנשים במשפחה נסתייע בקריאה בלתי נדלית, הסיפוק הרב ביותר שמונטאלה רווה ממנו נחת היה צבירת הידע.
שירתו עריכה
מונטאלה כתב מספר קטן של עבודות באופן יחסי. ארבע אנתולוגיות של ליריקות קצרות, קואדרנו (quaderno) של תרגום שירה, פלוס מספר תרגומים של ספרי פרוזה, שני ספרי ביקורת ספרות ואחד של פרוזה בדויה. בצד עבודתו היצירתית הוא פרסם באופן קבוע בעיתון החשוב ביותר של איטליה, הקוריירה דלה סרה.
תוצאותיה האבסורדיות של מלחמת העולם הראשונה (דבר לא הושג;[דרוש מקור] וכפי שפרדיננד פוש אמר חוזה ורסאי אינו הסיום, אלא הפסקת אש זמנית) באה לידי ביטוי בחלקים שונים של עולם האמנות, לדוגמה דאדא או דה סטייל. באיטליה, בין המשוררים, היא התבטאה בצורת חברה הרמטית, המתייחסת לתורת ההרמטיציזם שהיווה ככל הנראה את ההשראה לשם. תפוקת קבוצת השירה היה שירים יצירתיים של איגיון מוחלט, כך הם שיקפו את האבסורד של "מלחמת קץ כל המלחמות". עליית שלטון הפשיזם השפיעה על מונטאלה עמוקות, אם כי ברמה הלא מודעת, כפי שהדבר ניכר באסופת השירה הראשונה שלו Ossi di seppia (עצמות דיונון), שהופיעה ב-1925. באותה שנה, היה בין החותמים על מניפסט האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים.
ההופעה של נוף הים התיכון ושל ארץ הולדתו ליגוריה הפגינה נוכחות חזקה בשיריו הראשונים: מחוזותיהם הגאוגרפיים של השראתו של מונטאלה היו חזות חיצונית של מעין "הסתגרות עצמית" לנוכח האירועים המלנכוליים שגעשו סביבו. הרובד החברתי, והמעמד הליברלי והתרבותי מהם ינק חידדו את רגישותו לתופעות הטבע. הבדידות האישית בה היה נתון הניעה אותו לקיים שיח עם תופעות טבע מינוריות שרווחו בליגוריה, או עם האופק הרחוק והמחייה, הים. מונטאלה כתב כי הטבע הוא "מחוספס, צר ומסנוור". הים הוא "תוסס" ומעורר את הקריאה ההיפנוטית, אותה מביא עמו רק הים התיכון בשעות מסוימות. בחיים שנדמו ככישלון חרוץ מראשיתם ממש, נדמה היה כי הטבע העניק למונטאלה תחושת כבוד עמוק, אותה חווים אלו הקוראים את שיריו.
פוריות יצירתית עריכה
מונטאלה עבר לפירנצה ועבד כעורך של הוצאת במפורד (Bemporad). פירנצה הייתה ערש השירה האיטלקית בעת ההיא, עם עבודות כגון Canti orfici של דינו קמפנה (1914) ושיריו הראשונים של ג'וזפה אונגרטי שהתפרסמו ב-Lacerba. משוררים אחרים, דוגמת אומברטו סאבה ווינצ'נצו קארדרלי, זכו לשבחים רבים מהמוציאים לאור בפירנצה. ב-1929 התבקש מונטאלה לכהן כיושב ראש של ספריית גבינטו ויסקס, משרה ממנה הושעה ב-1938 בהוראת המשטר הפשיסטי. במהלך תקופה זו כתב עבור כתב העת Solaria ופקד את בית הקפה הספרותי ג'ובה רוסי (המקטורנים האדומים), שם הכיר את אליו ויטוריני וקרלו אמיליו גאדה. הוא אף פרסם במרבית כתבי העת הספרותיים באותה עת של חקר השירה.
בדרכו היצירתית של מונטאלה נערמו מכשולים בדמותם של בעיות כלכליות והליכה בזרם שכפו עליו השלטונות. חרף זאת הוא הוציא לאור בשנת 1939 בפירנצה את המשובחת שבאנתולוגיות שלו, Occasioni. בין השנים 1933 ל-1938 התוודע לאירמה ברנדייס, חוקרת יהודייה-אמריקאית שהתמחתה בדנטה אליגיירי והזדמנה מפעם לפעם לביקורים קצרים באיטליה בטרם שבה לארצות הברית. לאחר שמונטאלה התאהב בברנדייס, פסקו זיכרונותיו ממנה להיות ספרותיים, והיא נהייתה מקור השראתו כמו ביאטריצ'ה של דנטה. Le occasioni מכיל רמיזות רבות לברנדייס, שם היא מכונה קליציה. פרנקו פורטיני סבור כי יצירותיו של מונטאלה Ossi di Seppia ו-Occasioni הן פסגת היצירה הספרותית האיטלקית בכל המאה ה-20.
מקום מרכזי בשירתו של מונטאלה ניתן לייחס לטי. אס. אליוט. למעשה, מריו פז, פרופסור איטלקי חשוב באוניברסיטת ליברפול, שלח את שיריו החדשים של אליוט למונטאלה מיד לאחר צאתם ממכבש הדפוס. הקורלציה האובייקטיבית שבה משתמש מונטאלה בשיריו שאובה בוודאות מאליוט.
ערוב ימיו עריכה
החל מ-1948 ועד למותו חי מונטאלה במילאנו. בתור כותב בקוריירה דלה סרה, הוא שימש עורך המוזיקה ודיווח מחו"ל, כולל מישראל, שם עקב אחר מסעו של האפיפיור פאולוס השישי. כתבותיו כעיתונאי מקובצות באסופה Fuori di casa (מחוץ לבית, 1969).
ספרו La bufera e altro ("הסערה ודברים אחרים") פורסם ב-1956 ומסמן את קצה של שירתו המשובחת ביותר. כאן מצטרפת La Volpe (השועלה) לדמותה של קליציה, אשר מבוססת על דמותה של המשוררת הצעירה מריה לואיזה ספזיאני, עמה ניהל מונטאלה רומן בשנות החמישים.
עבודותיו המאוחרות יותר הן Xenia (ב-1966), Satura (ב-1971) ו- Diario del '71 e del '72 (ב-1973). שירתו המאוחרת של מונטאלה היא חמוצה ואירונית, שוקעת בשרעפים על התגובה הביקורתית לעבודתו המוקדמת יותר ועל העולם המשתנה תדיר סביבו. 'סאטורה' טבועה בקינה עזה לאשתו דרוסילה טנזי. תהילתו של מונטאלה בשלב זה הקיפה את העולם כולו. הוא זכה לתוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות מילנו (1961), קיימברידג' (1967) ורומא (1974), והוכתר כסנאטור לכל החיים על ידי הסנאט האיטלקי. ב-1975 הוא קיבל את פרס נובל לספרות.
מונטאלה הלך לעולמו במילנו בשנת 1981.
בשנת 1996 הופיעה עבודתו Diario postumo (יומן שלאחר המוות), אסופת שירים שחיבר מונטאלה לפני מותו בסיוע המשוררת הצעירה אנליסה סימה, מתוך כוונה שיראו אור אחרי מותו. התגובה הביקורתית עם יציאתם לאור הייתה מגוונת, כשהיו שסברו שסימה זייפה את האסופה במלואה, ואילו היום הדעה השלטת היא שזוהי עבודה מקורית.
עבודותיו עריכה
ספריו שתורגמו לעברית עריכה
- אוג’ניו מונטאלה, עשרה שירים, בנוסח עברי מאת גאיו שילוני, תל אביב : עקד, 1976.
- אוג’ניו מונטלה, כסניה : מחזור שירים, תרגם מאיטלקית דן צלקה, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט.
ספריו בשפות זרות עריכה
- Ossi di seppia, 1925.
- La casa dei doganieri e altre poesie, 1932.
- Le occasioni, 1939.
- Finisterre, 1943.
- La fiera letteraria, ביקורת ספרות, 1948.
- La bufera e altro, 1956.
- La farfalla di Dinard, עיתונות, 1956.
- Satura, 1962.
- Accordi e pastelli, 1962.
- Il colpevole, 1966.
- Xenia, 1966.
- Fuori di casa, 1969.
- Diario del '71 e del '72, 1973.
- Posthumous Diary, 1996.
- The Storm & Other Poems, trans. Charles Wright (Oberlin College Press, 1978), ISBN 0-932440-01-0
- Selected Poems, trans. Jonathan Galassi, Charles Wright, & David Young (Oberlin College Press, 2004), ISBN 0-932440-98-3
קישורים חיצוניים עריכה
- אאוג'ניו מונטאלה, באתר פרס נובל (באנגלית)
- אאוג'ניו מונטאלה, האביב ההיטלראי, תירגם מאיטלקית והעיר יצחק לאור, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2008
- אאוג'ניו מונטאלה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אאוג'ניו מונטאלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אוג'ניו מונטלה (1896-1981), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ בעברית התפרסם גם תחת השמות אוג’ניו מונטאלה ואוג’ניו מונטלה.