ויקיפדיה

אבי ורבורג

אברהם (מוריץ) ורבורג (בגרמנית: Abraham Moritz Warburg;‏ 13 ביוני 1866, המבורג – 26 באוקטובר 1929, המבורג), מכונה אַבּי ורבורג (Aby Warburg), היה היסטוריון יהודי גרמני של האמנות ושל תולדות התרבות ומייסדה של ספריית ורבורג לתולדות התרבות. נושא המחקר שלו היה חיים לאחר המוות בעת העתיקה באזורים שונים בתחום התרבות המערבית עד הרנסאנס. הוא אחד מאבות האיקונולוגיה כשיטה עצמאית.

אבי ורבורג
Aby Warburg
לידה 13 ביוני 1866
המבורג, הקונפדרציה הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 באוקטובר 1929 (בגיל 63)
המבורג, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות אולסדורף עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת בון, יוהאנאום עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1889–1929 (כ־40 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Mary Warburg עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Marietta Braden, Max Adolf Warburg, Frede Warburg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ורבורג תיאר את עצמו: Amburghese di cuore, ebreo di sangue, d'anima Fiorentino. (בן המבורג בלב, יהודי מלידה, ואיש פירנצה ברוח)[1].

חייו עריכה

אבי ורבורג נולד למשפחת בנקאים אמידה. אבותיו היגרו במאה ה-17 מאיטליה לגרמניה והתיישבו בעיר ורבורג בווסטפאליה וממנה בא שם משפחתם. במאה ה-18 עברו בני משפחת ורבורג לאלטונה. שני אחים ייסדו בהמבורג את הבנק מ"מ ורבורג ושות' ב־1798. הבנק קיים בהמבורג עד היום בבעלות המשפחה. אבי ורבורג היה הראשון מבין שבעה ילדים של מנהלי הבנק אז מוריץ ורבורג ורעייתו שרלוטה. בעוד שאבי התעניין עוד מגיל צעיר בספרות והיסטוריה הרי ששלושת אחיו מקס, פאול ופליקס הלכו בדרכי אביהם והיו גם הם לבנקאים.

ילדות ונעורים עריכה

אבי ורבורג גדל במשפחה יהודית דתית. בגיל צעיר התגלה כבעל טמפרמנט לא יציב וקצר רוח, מזג חם והיעדר יציבות נפשית. גם בריאותו הייתה רופפת, ולכן התייחסו אליו בסבלנות. כבר בגיל מוקדם התמרד נגד הפולחן הדתי הנוקשה במשפחתו וסירב להישמע לתכנוני הקריירה של הוריו עבורו: לא להיות רב כפי שרצתה סבתו ולא רופא או עורך דין. החלטתו ללמוד את תולדות האמנות נתקלה בהתנגדות עזה מצד בני משפחתו, אך ורבורג הצליח בתוכניתו. אחיו מקס מספר שאבי היה קורא נלהב מילדות. הוא סיפר על מקרה שנעשה חלק מאגדת ורבורג:

כשמלאו לו 13 הוא הציע למכור לי את הבכורה. הוא כבן הבכור היה מיועד להצטרף לחברה. הייתי אז בן 12 ועדיין לא בעל יכולת לתכנן והסכמתי לקנות ממנו את הבכורה. הוא הציע לי אותה לא בעבור נזיד עדשים כי אם ביקש ממני הבטחה שאקנה לו, תמיד, את כל הספרים שיצטרך. הסכמתי לכך אחרי חישוב קצר. אמרתי לעצמי שאחרי הכל אוכל תמיד לממן את ספרי שילר, גתה, לסינג ואולי אפילו קלופשטוק והבטחתי לו מבלי לדעת, כפי שאני חייב להודות היום, הלוואה גדולה מאוד ללא ביטחונות. האהבה לקריאה, לספר ... הייתה ההתלהבות הגדולה הראשונית שלו[2]. העובדה היא שמשפחת ורבורג מימנה תמיד את רכישות הספרים היקרות של אבי.

לימודים עריכה

 
אביב של בוטיצ'לי

ב־1886 התחיל ללמוד תולדות האמנות, היסטוריה וארכאולוגיה בבון ושמע הרצאות על היסטוריה של הדתות מפי הרמן אוזנר (Hermann Usener), תולדות התרבות מפי קרל למפרכט (Karl Lamprecht) ותולדות האמנות אצל קרל יוסטי (Carl Justi). הוא המשיך את לימודיו במינכן ואצל הוברט יאניצ'ק בשטרסבורג שהדריך אותו בעבודת הדוקטורט על התמונות הולדת ונוס ופרימוורה של הצייר סנדרו בוטיצ'לי. בשנים 1888 עד 1889 הוא שהה במכון לתולדות האמנות בפירנצה כדי לחקור תמונות אלה. העניין שלו התמקד עתה בדרכים ליישם שיטות מדעיות על מדעי הרוח. הדיסרטציה שלו הוגשה ב-1892 וב־1893 הודפסה. במחקר של ורבורג הוכנסה שיטת חדשה במחקר תולדות האמנות – איקונוגרפיה ומקבילתה איקונולוגיה[3]. הדיסרטציה שלו נחשבה אבן דרך בהיסטוריה של מקצוע זה. אחרי שקיבל את תואר הדוקטור למד ורבורג שני סמסטרים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ברלין שם שמע הרצאות על פסיכולוגיה. באותו זמן יצא למסע נוסף בפירנצה.

נסיעה לארצות הברית עריכה

 
בובות קאצ'ינה של ההופי

בסוף 1895 נסע לארצות הברית ושהה שם עד 1896. בתחילה נסע לניו יורק לחתונת אחיו פאול עם נינה לב, בתו של סלומון לב. הוא נמשך למערב, שם יצר, לראשונה, קשר עם מוסד הסמית'סוניאן, נפגש עם חשובי האנתרופולוגים של התרבות כמו פרנץ בועז, ג'יימס מוני ופרנק המילטון קאשינג (Frank H. Cushing). חוקרים אלו עוררו בו התעניינות בתרבותם של האינדיאנים. הוא התעניין בפולחנים שלהם ובסמליות של מחוותיהם[4].

חוקר עם הזוני בניו מקסיקו עריכה

ורבורג נסע לדרום-מערב ארצות הברית לכפרים אינדיאניים שונים בניו מקסיקו. ביקר בפואבלו אקומה, פואבלו לגונה, סן אילדפונסו שם צילם ריקוד אנטילופה, קוצ'יטי ולבסוף נסע לשבט הזוני. קלאו יורינו (Cleo Jurino) צייר לוורבורג את הקוסמולוגיה של עמו. ציור זה נמצא בלונדון, במכון ורבורג. לאחר מכן שהה זמן מסוים אצל האינדיאנים משבט ההופי באריזונה וחקר את תרבותם. בתחילה בקימס קניון (Keams Canyon) שם ערך ניסויים עם ציורים עם ילדי בית ספר משבט ההופי ואחרי כן אצל המיסיונר המנוניטי היינריך ר. פות (Heinrich R. Voth) שלימד אותו רבות על דת ההופי ואישר לו להשתתף בפולחנים שלהם. פות היה אנתרופולוג מוכשר אם כי השיטות שלו נראות היום ברוטאליות. ורבורג חש תיעוב אמיתי ל"אסתטיזציה של תולדות האמנות" שהתבטאה בזרם המרכזי של היסטוריונים של האמנות שרק חזרו על שבחים לאמנים הגדולים של הרנסאנס[4]. "הגישה הפורמלית לתמונה הנעדרת הבנה של הצורך הביולוגי בה כמוצר הנמצא בין דת ואמנות נראה לי כמוביל רק לעקרות מילולית"[5].

בחזרתו לגרמניה הרצה על שראה בליווי שקופיות בהמבורג ובברלין. את ציורי הילדים וחפצי האינדיאנים שאסף תרם למוזיאון לאתנולוגיה בהמבורג. הערותיו על ריקוד הנחש נשארו לא מעובדות במשך עשרים השנים הבאות.

פירנצה עריכה

ב־1897 התחתן ורבורג, נגד רצון הוריו, עם הציירת והפסלת מרי הרץ, בתו של בעל אניות וסנטור מהמבורג וחבר במועצת הכנסייה האוונגלית-לותרנית בהמבורג. לזוג נולדו שלושה ילדים. ב־1898 הם עברו להתגורר בפירנצה. לחוג החברתי שלהם בפירנצה השתייכו הפסל אדולף פון הילדברנד, הסופרת איזולדה קורץ (Isolde Kurz), הארכיטקט האנגלי הרברט הורן. גם המומחה הגדול ביותר בזמנו לרנסאנס ברנרד ברנסון שהה אז בפירנצה. שיחות עם אנשי רוח ואוהבי אמנות המריצו את ורבורג, מצד אחד אבל מצד שני הוא דחה את האסתטציזם בקשר לאמנות. העניין שלו באמנות לא היה באמנות כשלעצמה כי אם כדרך להבין את ביטוייו של השכל[6]. כבר בתחילת דרכו הוא דחה את הנטייה ללמוד רק את הצדדים הפורמליים של תולדות האמנות. לדעתו לימוד זה יוצר אסתטיקן מוכשר. דעה זו גרמה לנתק בינו לבין גישה הידען שהתגשמה אצל ברנרד ברנסון"[7]. תפיסה זו בוטאה גם בהערותיו וכתביו הפולמוסיים נגד ההתלהבות מן האמנות ונגד פרשנותו של יעקב בורקהרדט של האדרת הרנסאנס כמרומם האינדיבידואליות, כביכול, ברוח האדם העליון של ניטשה.

בזמן שבתו בפירנצה חקר ורבורג את אורח החיים ומצבם הכלכלי של אמני הרנסאנס ובמיוחד את המצב הכלכלי בפירנצה בתחילת תקופת הרנסאנס ואת בעיות המעבר מימי הביניים לרנסאנס המוקדם. תוצאה נוספת של שהותו בפירנצה הייתה סדרת הרצאות על לאונרדו דה וינצ'י שנישאה ב־1899 במשכן לאמנויות (Kunsthalle) בהמבורג. בהרצאותיו אלה הוא דן, בין השאר, במחקרו של לאונרדו את ספרי החיות ועל ויכוחיו נגד תורת הפרופורציה הקלאסית על פי ויטרוביוס[8]. אף על פי שהרצאותיו על לאונרדו נחלו הצלחה הוא לא המשיך, כמקובל, בסקירת התפתחותו של האמן. העניין שלו כהיסטוריון היה בכוחות שאינם אישיים כי אם בטעם ואופנה שהאדם צריך לעמוד מולם[9].

חזרה להמבורג עריכה

ב־1902 חזרה המשפחה להמבורג וורבורג הציג את תוצאות מחקריו בפירנצה בסדרת הרצאות. בתחילה הוא לא הסכים לקבל משרת פרופסור או תפקיד אקדמי אחר. הוא סירב למשרת פרופסור באוניברסיטת האלה בשנת 1912[10]. הוא היה חבר במועצת המנהלים של המוזאון לאתנולוגיה וקידם, יחד עם אחיו מקס, את הקמת המוסד המדעי של המבורג (Hamburger wissenschaftlichen Stiftung) (1907 ופעל לקידום חידושה של אוניברסיטת המבורג שהוקמה, לבסוף ב־1919. שם הוא הסכים לקבל משרת פרופסור. כבר באותה תקופה נראו סימנים ראשונים של מחלת הנפש שלו שהשפיעה על מחקריו והוראתו.

אחרי שחזר מהסנטוריום בקרויצלינגן הוא הרצה בין 1925 ו- 1929 כמה הרצאות וסמינרים שהיו, פחות או יותר, בחוג פרטי ונערכו בספרייה שלו[11].

אמונה בכוכבים ואסטרונומיה עריכה

בהרצאתו על לוח שנה מאת המדפיס מהמבורג שטפן ארנדס (Steffen Arndes) שפורסם ב־1519 שהיו בו חיתוכי אלים בעלי שמות של כוכבי לכת[12]. ב-1908 התחיל ורבורג לחקור את הדימויים האסטרולוגיים. כמו ברשימותיו על פולחן הנחש של ההופי ובהרצאתו בקרויצלינגן הוא הוקסם מההשפעה של האסטרולוגיה ושל הסמלים שלה ובמתח שבין הפחד מדמונים אצל בני האדם ואיך הם מטפלים בו ביצירת תמונות וסמלים מצד אחד ובפיתוח רציונליות שנובעת מאותו פחד בדיוק. הוא התעניין איך מדע ופסבדו-מדע השפיעו על הידע ועל הביטוי הוויזואלי שלו[13].

בנוסף לאסטרולוגיה חקר ורבורג את תפיסת העולם הבא בעולם העתיק. הוא חקר את האסטרונומיה אצל היוונים שעדיין לא הפרידה בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה ועסק בשורשי האסטרונומיה היוונית במזרח ובמצרים העתיקה. הוא הניח שהעם ראה בגרמי השמיים יצורים מיתולוגיים כחלק מדחף רציונלי ומתמטי לנקוב בשמות לכוכבים ולצורות הכוכבים בשמות של אלים. משתמשים בשמות האלה עד היום באסטרונומיה והם מוצגים כסמלים בעלי עוצמה. הוא חקר את ההתפתחות והשינוי בימי הביניים (ורבורג כינה אותם העת העתיקה המאוחרת), כולל העיסוק בימי הביניים בכישוף וברפואה ובתחיית צורתם ויופיים של האלים האולימפיים העתיקים ברנסאנס האיטלקי ובכך שהאסטרולוגיה נשארה עד היום[14].

רק חלק מתוצאות מחקריו על אסטרולוגיה פורסמו. פורסם המאמר "על האלים הפלנטריים בלוח שנה בגרמנית תחתית מ-1519 (Über Planetengötterbilder im niederdeutschen Kalender von 1519), 1910, תיאור אסטרונומי של גרמי השמיים בחדר תשמישי הקדושה העתיק בסן לורנצו ונבואות של עובדי אלילים במילים ובתמונות בזמנו של לותר (Eine astronomische Himmelsdarstellung in der alten Sakristei von San Lorenzo und Heidnischantike Weissagungen in Wort und Bild zu Luthers Zeiten), 1921. הוא ראה בלותר חלוץ של ההשכלה, דמות הרואית הנלחמת עבור השכלה ושחרור של האמונה מאזיקי הדוגמה[15]. ב־1927 פרסם עוד מאמר על האסטרולוגיה המזרחית (Orientalisierende Astrologie).

מחלת הנפש עריכה

בהיותו בן שש חלה ורבורג קשות בטיפוס ונשאר מאותו זמן חלוש מבחינה גופנית ונפשית. הוא נטה מילדותו למצבי רוח ולמתח נפשי. הוא הגיב מהר ובהפרזה. מחלה קשה של אמו בשנת 1874 הגבירה את חולשתו הנפשית. לעיתים קרובות היה משותק מדיכאונות במהלך עבודתו המדעית. בנובמבר 1918 כשחשש מפני המצב הכלכלי הקשה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ומפני המצב הפוליטי הכאוטי ודאג לגורל משפחתו פרצה אצלו פסיכוזה והוא איבד את השליטה על עצמו ועל מצבו ומשפחתו אשפזה אותו במרפאה פסיכיאטרית.

אחרי שמצבו לא השתפר במשך השנתיים הבאות העבירו אותו ב־16 באפריל 1921 לסנטוריום בלוו (Sanatorium Bellevue) בניהולו של הפסיכיאטר לודוויג בינסוונגר (Ludwig Binswanger)[16]. בינסוונגר תיעד ברשימות הרפואיות שלו שהיו לוורבורג הזיות, הוא אלים כלפי הצוות, היו לו פוביות וריטואלים היגייניים אובססיביים[17]. חייו נעו בין טירוף וצלילות[18]. בימים בהם היה צלול היה מקבל ביקורים של עובדיו ושל חברים. ב-1922 החל עוזרו פריץ זקסל (Fritz Saxl) שוב בעבודה מדעית עם ורבורג בתקווה שעל ידי כך יתייצב מצב רוחו. לבקשת המשפחה הובא הפסיכיאטר אמיל קרפלין (Emil Kraepelin) לשם מתן חוות דעת נוספת והוא שינה את הדיאגנוזה מסכיזופרניה למניה דפרסיה. אבחנה זו עוררה תקווה לריפוי ולשחרור מבית החולים. לפי הערכת רופאיו היה ורבורג מודע תמיד למחלתו. כבר בזמן בו חי בפירנצה סבל חוסר יציבות מנטלית ומפחדים כרוניים. הוא פנה פעם לאורחים שהיו אצלו וביקש שיטפלו באשתו כשיאושפז[19]. הוא תיאר את עצמו כסכיזופרן חסר ריפוי. גם בזמן מחלתו היו לו תקופות של צלילות שכלית ופרודוקטיביות יצירתית.

סימן ראשון של התייצבות מנטלית היה העיבוד של רשימותיו על שבט ההופי. יחד עם זקסל הוא הכין הרצאה על "פולחן הנחש" אצל ההופי אותה נשא ב-21 באפריל 1923 בפני החולים והרופאים בבלוו. בשנה שלאחר מכן ניהל שיחות אינטנסיביות עם הפילוסוף ארנסט קסירר על היכולת של השיטה שלו לתאר את ההיסטוריה מנקודת מבט פסיכולוגית-תרבותית. ורבורג ראה בקסירר וזקסל שותפים מביני עניין ורגישים לשיחה יחד. אלה יחד עם היחס הידידותי ונותן האמון של משפחת בינסוונגר והסביבה המיוחדת בסנטוריום אפשרו לו תהליך של החלמה.

מנמוסינה עריכה

אחרי השחרור מבית ההחלמה החל ורבורג בעבודה על אטלס התמונות שלו מנמוסינה (מנמוסינה במיתולוגיה היוונית היא אלת הזיכרון השומרת על האמנות). השם המלא היה "מנמוסינה, סדרת תמונות למחקר תפקיד ערכים מביעים מותנים מראש בעולם העתיק להדגמה של חיים משמעותיים באמנות של הרנסאנס האירופי"[20].

ורבורג נפטר ב־26 באוקטובר 1929 מהתקף לב לפני שהספיק להשלים את המנמוסינה. הלוחות המקוריים לא נשמרו. ייתכן והם אבדו בזמן שהספרייה עברה ללונדון. ניתן לקבל רושם מהלוחות המקוריים מצילום שצילם זקסל ב-1933. שיחזור של האטלס נעשה רק ב־1993 ו- 1994 בווינה ובהמבורג. מהדורה מוערת התפרסמה כחלק מהוצאה שלמה של כתבי ורבורג על ידי מרטין ורנקה (Martin Warnke) עם ביאור מפורט, אך לא ידוע האם השחזור תואם לכוונותיו של ורבורג[21].

מעמדו של ורבורג בתולדות המחקר עריכה

אבי ורבורג היה אחד מהאישים המשפיעים ביותר במדעי הרוח במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אף על פי שהייתה הערכה רבה אליו בעולם האקדמי בזמנו, הוא נשכח בתקופת השלטון הנאצי ובשנים הראשונות שאחרי המלחמה[22]. קבלת עבודתו עוכבה על ידי העובדה שרק מעטים מכתביו הודפסו. לעיתים פורסמו רק עיבודים על ידי עובדיו ורק בגרמנית. בשל הפרפקציוניזם שלו הוא לא פרסם אף ספר. רוב עזבונו המדעי מורכב מהערות, כרטיסי קטלוג, 35,000 מכתבים, כתבי יד לא גמורים ויומן ספרייה שנוהל מ-1926 עד 1929. העוזרת שלו גרטרוד בינג אמרה: "בכל כתביו יש סימני חורבן: פרויקטים שלא התבצעו, הבטחות למאמרים שלא נכתבו ורעיונות שמעולם לא הגיעו לכלל פיתוח"[23] העברת הספרייה ועובדיה ב-1933 ללונדון פרסמה אותה בקרב חוקרי האמנות שהייתה אז דיסציפלינה צעירה בארצות דוברות האנגלית, וקידמה הקמת קתדרות בנושא זה באוניברסיטאות העילית שם.

ורבורג עורר עניין חדש עם פרסום הביוגרפיה שלו מאת גומבריך שהופיעה באנגליה ב־1970. חיבור זה היה שנוי במחלוקת בשל פערים וסובייקטיביות מסוימת. מאז שנות ה-70 היה מאמץ, במיוחד של מרטין ורנקה ומכון ורבורג להוציא מהדורה של כתביו. מאז היא מופיעה בהדרגה בהוצאה עשויה היטב ומאפשרת מחקר אינטנסיבי של עולמו המחשבתי של המחבר. ורבורג פיתח באיקונולוגיה שלו שיטת ניתוח חדשה. כמה ממטבעות הלשון שלו נכנסו לטרמינולוגיה של תולדות האמנות. למושגים כמו מרחב למחשבה (Denkraum), שימור אנרגיה נפשית (psychische Energiekonserven) או הנוסחה לפתוס (Pathosformel) המוכרת, כבר יש חיים משל עצמם ולא תמיד משתמשים בהם במובן אליו התכוון ורבורג. המשפט המצוטט לעיתים קרובות: "אלוהים מצוי בפרטים" מתייחס למחקר המדוקדק במגוון גדול של מסמכים אשר רק הוא מאפשר הבנה עמוקה של התמונה בהקשר ההיסטורי והחברתי שלה. שיטה זו מאפיינת חיבורים שצמחו מתוך מה שנקרא האסכולה של ורבורג.

המחקר של הרנסאנס האיטלקי והגרמני עוצב על ידי ורבורג וספרייתו. החיים לאחר המוות בתקופה העתיקה והאלים העתיקים, השפעת התמונות האליליות העתיקות במיוחד ברנסאנס, שניתן למצוא אותה בתרבות האירופית ובאסטרולוגיה היא נושא אליו הסב את תשומת לבו במחקרי התרבות שלו. תמריץ חדש למחקר ורבורג היה בהתעוררות מה שנקרא "המפנה האיקוני"[24]. יש הרואים בוורבורג מבשרם של הקוראים למחקר בין תחומי של עולם התמונות, תוך שימוש בידע ושיטות של פילוסופיה, תאולוגיה, אתנולוגיה, תולדות האמנות, מחקר אמצעי התקשורת, תורת ההכרה, פסיכולוגיה ומדעי הטבע ועיון מדוקדק וניתוח של מסמכים ויזואליים מכל סוג.

לקריאה נוספת עריכה

  • Ernst H. Gombrich: Aby Warburg. An Intellectual Biography. The Warburg Institute, London 1970; German Edition Frankfurt 1981, reissued Hamburg 2006. (partly as PDF, 2.014 KB)
  • Silvia Ferretti: Cassirer, Panofsky and Warburg: Symbol, Art and History. Yale U.P., London, New Haven 1989.
  • Ron Chernow. The Warburgs: The Twentieth Century Oddysey of a Remarkable Jewish Family. New York: Random House, 1993.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אבי ורבורג בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מצוטט על פי Gertrud Bing, Rivistia storica italiana. 71. 1960. S. 113
  2. ^ Ernst H. Gombrich: Aby Warburg, p. 22.
  3. ^ Tetsuhiro KATO. Aby Warburg and the Anthropological Study of Art
  4. ^ 1 2 http://web.kyoto-inet.or.jp/people/katotk/tkato.html
  5. ^ Gombrich. p. 88
  6. ^ David Farrer, p. 130.
  7. ^ Chernow, p. 62. p. 88
  8. ^ Ernst H. Gombrich: Aby Warburg, p. 102.
  9. ^ Ernst H. Gombrich: Aby Warburg, p. 105.
  10. ^ Chernow,. p. 125
  11. ^ Carl Georg Heise: Aby M. Warburg als Lehrer. 1966.
  12. ^ Gombrich, p. 187
  13. ^ Dictionary of Art Historians. Warburg, [Abraham Moritz] "Aby M."
  14. ^ Gombrich, p. 187.
  15. ^ Gombrich, p. 207
  16. ^ Karl Königseder: Aby Warburg im Bellevue. In: Robert Galitz, Brita Reimers (Hrsg.):Aby M. Warburg : "Ekstatische Nymphe ... trauernder Flussgott", Portrait eines Gelehrten. Schriftenreihe der Hamburgischen Kulturstiftung Band 2, Hamburg 1995, S. 74–103.
  17. ^ Ludwig Binswanger, Aby Warburg: La guarigione infinita. Storia clinica di Aby Warburg. A cura di Davide Stimilli. Vicenza 2005.
  18. ^ Chernow,. p. 206
  19. ^ Chernow, p. 114
  20. ^ Medien Kunst Netz: Aby M. Warburg »Mnemosyne-Atlas«, Stand: 15. April 2011
  21. ^ Aby Warburg: Gesammelte Schriften. Abt. 2. Bd 1. Berlin 2003. S. VII.
  22. ^ Mathias Bruhn, Aby Warburg (1866-1929). The Survival of an Idea, Enciclopédia e Hipertexto
  23. ^ Chernow, p. 62. p. 255
  24. ^ Doris Bachmann-Medick: Cultural Turns. Reinbek b. Hamburg 2006.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אבי_ורבורג&oldid=37502787"