אגודת ישראל

אגודת ישראל
אפיון מפלגה חרדית
כנסות מועצת המדינה הזמנית ואילך
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 9**, 18*, 19*, 20*, 21, 22*, 23, 24, 27, 28*, 29, 30, 32
*הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
**הייתה חברה בקואליציה; פא"י חברתה לסיעה המשותפת חזית דתית תורתית יוצגה בממשלה
אותיות ג
מנהיגים יצחק מאיר לוין, יהודה מאיר אברמוביץ אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש, יעקב ליצמן
שיא כוחה 5 מנדטים (הכנסת ה-12)
נוצרה מתוך ארגון אגודת ישראל
התמזגה לתוך החזית הדתית המאוחדת, עצמאית וחזית דתית תורתית לחלופין, יהדות התורה ועצמאית לחלופין

אגודת ישראל (אגו"י) היא ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד בקטוביץ שבפולין בי"א בסיוון תרע"ב (1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". האגודה מזוהה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם (מאז שנות ה-80 מייצגת התנועה בישראל בעיקר את הפלג החסידי).

אגודת ישראל עוסקת בענייני חינוך, רווחה, כשרות ותחומים רבים נוספים, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה, המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. הזרוע הפוליטית של הארגון פעלה בסיים של הרפובליקה הפולנית השנייה, בסיים הליטאי ובסאימה הלטבי (בשלושתם, עד מלחמת העולם השנייה) ובכנסת של מדינת ישראל, בה היא מייצגת את בוחריה מאז הקמתה ועד ימינו, לעתים ברשימה משותפת עם מפלגות דתיות אחרות.

כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת ולרשויות המקומיות.

היסטוריה

רקע והקמה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אגודת ישראל נוסדה באופן רשמי בי"א בסיוון תרע"ב (1912), בוועידה שהתקיימה בעיירה קטוביץ, אך קדמו לכך מספר אירועים שהניחו את היסודות להקמתה. התאחדות האורתודוקסים, אחד מארגוני הגרעין של אגודת ישראל, נוסד בשנת 1885, במטרה לאגד את האורתודוקסיה המתבדלת שבגרמניה. בשנת 1897 קמה התנועה הציונית הממוסדת, במטרה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. התנועה הציונית אופיינה ברובה בהשקפות לאומיות חילוניות. התפתחותה וצבירת כוחה של התנועה הציונית נתפסו בקרב היהדות החרדית כאיום המצריך הקמת ארגון אורתודוקסי אשר יתמודד עם התהליכים.

יעקב רוזנהיים, מראשי התאחדות האורתודוקסים, יזם ב-1907 כינוס מורחב של ההתאחדות בברלין. בכינוס זה הוקמו ועדות לטיפול במספר נושאים. עיקר הפעילות היה סביב נושא החינוך, הן במזרח אירופה והן בארץ ישראל, בתגובה לפעילות החינוכית החילונית והציונית הרבה באזורים אלה. בכינוס זה התעוררה מחלוקת בין אלו שרצו להיאבק בציונות על ידי שימור המסורת בדרך של התבדלות, לבין אלו שרצו להיאבק בציונות בכלים שלה. בכינוס נוסף בשנת 1909, בעיירה באד הומבורג שבגרמניה, הוחלט על הקמת ארגון מייצג של היהדות החרדית העולמית, שיקיים פעילות רוחנית וכלכלית. ביצוע ההחלטה התעכב בשל חילוקי דעות ביחס לזהות הארגון ולאופי פעילותו הרצויה. דחיפה נוספת להקמת הארגון גרם משבר בתנועה הציונית. במהלך הקונגרס הציוני העשירי ב-1911 התקבלה החלטה על ארגון וריכוז הפעילות התרבותית בארץ ישראל על ידי התנועה הציונית. בספטמבר 1911 פרשו חלק מחברי תנועת המזרחי תוך החלטה על הקמת ארגון אורתודוקסי מחוץ לציונות. הם הצטרפו לאנשי התאחדות האורתודוקסים והקימו בשנת 1912 ארגון בשם אגודת ישראל. ב-1918 נוסד הסניף הפולני של אגודת ישראל, שנקרא "אגודת שלומי אמוני ישראל".

התנועה בארץ ישראל

ב-1912 החלה הפעילות הרשמית של אגודת ישראל בארץ, למרות שבפועל רק ב-1918 החל לפעול, וחבריו היו בעיקר אנשי היישוב הישן. ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור שחייבה את אגודת ישראל להתייחס לנושא ארץ ישראל. יחס שאמור לשקף את מערכת היחסים העתידית עם התנועה הציונית.

ב-1924 הוקם ארגון פועלי אגודת ישראל. מטרתו לתת מענה לפועלים החרדים שעד כה נזדקקו לשירותיהם של ארגוני הפועלים החילוניים. פעילות הארגון הופסקה מחוסר תקציב במהרה אך ב-1933 הוקם מחדש והפעם בתוספת אידאולוגיה ייחודית ותוך שימת דגש על העבודה החרדית בארץ ישראל ושיתוף פעולה עם הציונות. פועלי אגודת ישראל ביחד עם הסניף הפולני, שלומי אמוני ישראל, ידחפו את התנועה להשתתפות בבנין הארץ ולחיזוק הקשר עם הציונות. בסופו של דבר התחזקות שני גופים אלו, בעקבות העלייה הרביעית, גרמה לדחיקתו החוצה של הפלג הקיצוני בתוך אגודת ישראל (בראשות הרב עמרם בלוי) שהתנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם הציונות ולהשתתפות בבנין ארץ ישראל. פלג זה נקרא "חברת החיים" והיווה את הבסיס לנטורי קרתא.

רציחתו של יעקב ישראל דה האן ב-1924 על ידי ההגנה[דרוש מקור] היוותה את אחת מנקודות השיא במתיחות בין אגודת ישראל לבין התנועה הציונית. דה האן היה פעיל באגודת ישראל והיה דובר הסניף הארץ ישראלי שלה. פעולותיו העמידו את היישוב הישן, ואת אגודת ישראל שעדיין הייתה חלק מתוכו, כבוגדים. הן בעיני הציונות והן בעיניי התפוצה היהודית. למרות מעמדו של דה האן, לא היו מקובלות השקפותיו ומעשיו, על חלק ממנהיגיה של אגודת ישראל והללו אף תכננו להחליפו. העלייה הרביעית, ערערה בסופו של דבר את מאזן הכוחות בתוך התנועה ושנתה באופן סופי את כיוונה להתקרבות אל הציונות.

מאורעות תרפ"ט, שפגעו בעיקר ביישוב הישן, זעזעו את ראשי אגודת ישראל, שהבינו את הצורך באיחוד כוחות עם היישוב החדש אל מול האיום הערבי. בין השנים 1935 – 1939 אגודת ישראל שתפה פעולה עם התנועה הציונית והתנגדה לה לסירוגין במספר אירועים:

הספר הלבן שפורסם בעקבות כישלונן של שיחות השולחן העגול ובין היתר סתר את הצהרת בלפור וכיוון לצמצום ההגירה היהודית לארץ ישראל עורר שוב את אגודת ישראל לחבור אל הציונות ולצאת כנגד החלטות הספר הלבן. פרשת ילדי טהראן, ב-1943, סימלה את נקודת השפל במעמדה של אגודת ישראל, שכן הנושא יושב בין עליית הנוער לתנועת המזרחי מבלי שאגודת ישראל תוכנס להסכם הפשרה.

בשנת תש"ה נערכו בחירות בעדה החרדית, שבהן ניצחו אנשי נטורי קרתא. בעקבות כך נפרדו באופן סופי דרכיהן של אגודת ישראל והעדה החרדית.

עם הקמת המדינה

לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה חיובית יותר כלפי המדינה בתקווה שזו תלך בדרך התורה ובשאיפה להשפיע על אופייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות אף קרא מרכז אגודת ישראל בירושלים לכלל הגברים החרדים הצעירים בעיר להתגייס למלחמה במסגרת המפקד הכללי ביישוב עליו הוחלט אז, לאחר שהוסדרה הקמת חטיבות חרדיות והובטחה עמידה על דרישות הדת במחנות הצבא. מנהיגי אגודת ישראל קיבלו מכתב מדוד בן-גוריון (המכונה "מכתב הסטטוס קוו"), שבו נקבעו קווי היסוד של ה"סטטוס קוו" הדתי במדינת ישראל ונוצרו תקוות גדולות לקראת המדינה החדשה שבדרך.

לאור תקוות אלו בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ב-1949 התמודדה אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת עם המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בנוסף, שר מטעמה של אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, כיהן בממשלה הראשונה. אך לאחר המשברים הראשונים בענייני חינוך העולים, חזרה אגודת ישראל לעמדה היותר מסויגת שלה כלפי המדינה. בבחירות לכנסת השנייה כבר התמודדה המפלגה בנפרד ועד המהפך ב-1977 לא הצטרפה לקואליציה. בבחירות לכנסות השלישית, הרביעית, והשמינית התמודדה במסגרת חזית דתית תורתית ביחד עם פועלי אגודת ישראל.

חברי הכנסת של אגודת ישראל מייצגים מגזרים שונים בחברה החרדית. באופן מסורתי, המקום הראשון ניתן לנציג חסידות גור שנחשבת החסידות הגדולה ביותר בישראל. נציגי גור כללו את יצחק מאיר לוין (הכנסות 1-7), יהודה מאיר אברמוביץ' (הכנסות 7-9), אברהם יוסף שפירא (הכנסות 10, 11, 13), משה זאב פלדמן (הכנסת ה-12), אברהם יוסף לייזרזון (שלהי הכנסת ה-14, באופן יוצא דופן לא היה במקום הראשון), יעקב ליצמן (הכנסות 15-18). מקום שני ניתן לנציג הירושלמים: מנחם פרוש (כנסות 4-7, 9-12) ומאיר פרוש (כנסות 14-18). מקום שלישי ניתן לנציג הליטאים: שלמה לורנץ (כנסות 2-10). מקום רביעי ניתן לחסידות ויז'ניץ הנחשבת לחסידות השנייה בגודלה ונציגיהם שלמה יעקב גרוס (הכנסות 3-9), שמואל הלפרט (כנסות 10, 12, 14-17) ומנחם אליעזר מוזס (הכנסת ה-18). המקום החמישי ניתן לנציג הספרדים, אשר נכנס לכנסת רק פעמיים - בכנסת ה-7 במסגרת הסכם רוטציה, אז נכנס יעקב מזרחי, ובכנסת ה-12 אז זכתה המפלגה ב-5 מנדטים, ונציג הספרדים אליעזר מזרחי נכנס לכנסת. לרוב, נציג הספרדים אינו נכנס לכנסת, ובעיקר מאז התמודדותה של המפלגה במשותף עם דגל התורה ברשימת יהדות התורה.

בשנת 1984, הוקמה מפלגת ש"ס, שבאה לייצג את החרדים המזרחיים שחשו שקופחו בידי החרדים האשכנזים. בראשית דרכה של ש"ס היא נהנתה מתמיכתו של המנהיג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך למרות היותו חלק מאגודת ישראל. ב-1988 נוכח הרב שך לדעת שגם בש"ס אין דעתו קובעת, אז הוקמה דגל התורה על ידו כדי לייצגו ואת החרדים הליטאים. מני אז אגודת ישראל מייצגת את החסידים. בבחירות אלו שולבו גם פועלי אגודת ישראל, במסגרת אגודת ישראל. בנוסף נחלצו חסידי חב"ד למען המפלגה אשר מעתה ייצגה את החסידות, לאור זאת זכתה הרשימה לחמישה מנדטים.

בשנת 1992 התאחדה מפלגת דגל התורה של הרב שך עם אגו"י טכנית לסיעה אחת בכנסת תחת השם יהדות התורה.

המפלגה כיום

באופן רשמי מורכבת מפלגת אגודת ישראל מארבע סיעות המיוצגות במליאת המזכירות: "הסיעה המרכזית" המייצגת את חסידות גור (בעבר: את יוצאי פולין), "הסיעה המאוחדת" המייצגת את חסידות ויז'ניץ (בעבר: את יוצאי הונגריה ורומניה), סיעת "שלומי אמונים" המייצגת קבוצה של חסידויות קטנות ולא מיוצגות וכן בלתי מזוהים רבים (בעבר את תושבי ירושלים), וסיעת צא"י (צעירי אגודת ישראל) שייצגה בעבר את הציבור הליטאי הבני ברקי. עם פרישת מפלגת דגל התורה ב-1989 ממסגרת "אגודת ישראל" עזבו עמה רובם הגדול של אנשי צא"י את המפלגה.

בשנת תשל"ו-1976 נערכו הבחירות היחידות לוועידה הארצית של המפלגה, כשרוב המצביעים מגיעים ממחוזות הבחירה של בני ברק, ירושלים ותל אביב [1]. ומאז ועד היום תוצאות בחירות אלה מכתיבות את יחסי הכוחות הפנימיים בתוך המפלגה, כאשר הסיעה המרכזית של חסידי גור מחזיקה במספר המקומות הרב ביותר:

סיעה ראש הסיעה קולות אחוז
"א" - הסיעה המרכזית יהודה מאיר אברמוביץ 3,895 27.75%
"ש" - שלומי אמונים מנחם פרוש 3,460 24.88%
"צ" - ציות והגשמה (צעירי אגודת ישראל) שלמה לורינץ 2,970 21.36%
"מ" - הסיעה המאוחדת שלמה יעקב גרוס 1,740 12.55%
"חי" - עדות המזרח 1,244 8.94%
"ס" - נאמני התנועה (חסידות סלונים) 356 2.62%
"ע" - אחדות התנועה 204 1.46%
"יס" - יוצאי בוכרה 56 0.4%

את המפלגה מנהיגה מועצת גדולי התורה שלה, שהאיש החזק בה כיום הוא האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר. חסידויות חשובות נוספות שמיוצגות במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל הן חסידות סדיגורא, ויז'ניץ, בעלז צאנז כמו גם בויאן, ערלוי וחצרות קטנות נוספות.

חסידות בעלז סבלה במשך השנים מחוסר הזדהות פוליטי בין הסיעות השונות, דבר שגרם לה לחוסר ייצוג שוויוני בהתאם לגודלה עד היום. ב-1989 פרשה בעלז מאגודת ישראל ותמכה ב"דגל התורה", והאדמו"ר מבעלז אף כיהן במועצת גדולי התורה של דגל התורה, אך לאחר ריצתן המשותפת של המפלגות שבה בעלז לשורות אגודת ישראל, והיא מיוצגת בהסכמי רוטציה שונים בינה ובין הסיעות האחרות.

המפלגה פועלת למען מצביעיה בתחומי החינוך, הדיור, שירותי-הרווחה, אי-שרות צבאי מטעמי דת, ופועלת לשמירת הצביון היהודי-דתי של מדינת ישראל. עמדתה בעניינים המדיניים ואחרים היא הלכתית ובניגוד למפלגות הלא חרדיות אינה נגזרת ממחויבות קודמת לעמדות יוניות או ניציות. מתוך גישה זו היא מחויבת לשולחן ערוך בלבד, מסיבה זו התנגדה להסכמי אוסלו ולתוכנית ההינתקות מחמת פיקוח נפש. באופן מסורתי אגודת ישראל מתרחקת ממפלגות השמאל המזוהות אצלה עם חילוניות אידאולוגית.

יושבי ראש התנועה מקום המדינה היו:הרב יצחק מאיר לוין, רבי פינחס מנחם אלתר והרב משה זאב פלדמן.

כיום יו"ר אגודת ישראל בארץ ישראל הוא הרב יוסף קופרברג, מזכ"ל אגודת ישראל הוא הרב חנוך זייברט, יו"ר אגודת ישראל בסניף ירושלים הוא הרב מאיר פרוש, יו"ר אגודת ישראל בסניף בני ברק הוא הרב משה אירנשטיין, ואילו ישראל אייכלר משמש כיו"ר סיעת אגודת ישראל בכנסת.

השגי המפלגה בבחירות

בבחירות לאסיפה המכוננת התמודדה אגודת ישראל כחלק מהחזית הדתית המאוחדת וזכתה לשני נציגים (ולאחר פרישת אחד מהחברים ברשימה קיבלה נציג נוסף) בכנסת הראשונה. בכנסת השלישית, הרביעית והשמינית רצה יחד עם פא"י תחת השם "חזית דתית תורתית"‏‏[1].

להלן תוצאות הבחירות, שבהן התמודדה אגודת ישראל לבדה.

החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה אגודת ישראל כחלק מרשימת יהדות התורה, יחד עם מפלגת דגל התורה.

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות בהן פעלה

מועצת המדינה הזמנית (1948)
2 נציגים: מאיר דוד לוינשטיין, יצחק מאיר לוין

הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת
2 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): מאיר-דוד לוונשטיין, יצחק-מאיר לוין, אליהו מזור[1]
1. ^ ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר חבר הפועל המזרחי. החליף אותו אליהו מזור.

הכנסת ה-2 (1951)
3 מנדטים: , יצחק-מאיר לוין, אברהם דויטש, שלמה לורינץ, זלמן יענקלביץ[1]
1. ^ ב-25 במאי 1953 נפטר אברהם דויטש. החליף אותו זלמן בן יעקב. המקור לרשימה זו הוא רשימת המועמדים של הרשימה לקראת הבחירות המוצגת באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

הכנסת ה-3 (1955) במסגרת חזית דתית תורתית
3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): זלמן יענקלביץ, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ
1. ^ ב-3 בנובמבר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"אגודת ישראל-פועלי אגודת ישראל".

הכנסת ה-4 (1959) במסגרת חזית דתית תורתית
3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): שלמה-יעקב גרוס[2], יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
1. ^ ב-9 באוגוסט 1960 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שהרכיבו את החזית הדתית התורתית לשתי סיעות נפרדות.
2. ^ ב-30 במאי 1961 נפטר בנימין מינץ חבר פועלי אגודת ישראל. החליף אותו שלמה-יעקב גרוס.

הכנסת ה-5 (1961)
4 מנדטים: שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש

הכנסת ה-6 (1965)
4 מנדטים: שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש

הכנסת ה-7 (1969)
4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ[1], שלמה-יעקב גרוס[2], יצחק-מאיר לוין[1], שלמה לורינץ, יעקב מזרחי[2], מנחם פרוש
1. ^ ב-7 באוגוסט 1971 נפטר יצחק מאיר לוין. החליף אותו יהודה מאיר אברמוביץ.
2. ^ ב-27 בנובמבר 1972 פרש מהכנסת שלמה יעקב גרוס. החליף אותו יעקב מזרחי.

הכנסת ה-8 (1973) במסגרת חזית דתית תורתית
3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה-יעקב גרוס[1], שלמה לורינץ, מנחם פרוש[1]
1. ^ ב-23 בנובמבר 1975 פרש מהכנסת מנחם פרוש. החליף אותו שלמה-יעקב גרוס.
2. ^ ב-15 במרץ 1977 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שהרכיבו את החזית הדתית התורתית לשתי סיעות נפרדות.

הכנסת ה-9 (1977)
4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה-יעקב גרוס, שלמה לורינץ, מנחם פרוש

הכנסת ה-10 (1981)
4 מנדטים: שמואל הלפרט, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא

הכנסת ה-11 (1984)
2 מנדטים: מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא

הכנסת ה-12 (1988)
5 מנדטים: אגודת ישראל: שמואל הלפרט, אליעזר מזרחי[1], משה-זאב פלדמן, מנחם פרוש
פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר
1. ^ פרש מהסיעה ב-25 בדצמבר 1990 והקים את סיעת היחיד "גאולת ישראל".

הכנסת ה-13 (1992) במסגרת יהדות התורה
3 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט[2], מנחם פרוש[1], אברהם יוסף שפירא
פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר[1]
1. ^ ב-28 ביוני 1994 פרש מהכנסת מנחם פרוש במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אברהם ורדיגר.
2. ^ ב-28 ביוני 1994 פרש מהכנסת שמואל הלפרט במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו משה גפני חבר דגל התורה.
3. ^ ב-8 באפריל 1996 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-14.

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת יהדות התורה
2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, אברהם לייזרזון[1], מאיר פרוש
1. ^ ב-23 באוקטובר 1998 פרש מהכנסת משה גפני חבר דגל התורה במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אברהם לייזרזון.
2. ^ ב-23 בפברואר 1999 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-15.

הכנסת ה-15 (1999) במסגרת יהדות התורה
3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, יעקב ליצמן, מאיר פרוש
1. ^ רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.

הכנסת ה-16 (2003) במסגרת יהדות התורה
3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): ישראל אייכלר[3],יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט[3]
1. ^ רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
2. ^ ב-12 בינואר 2005 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הודיעו כי ישובו להתמודד ברשימה משותפת.
3. ^ ב-23 בפברואר 2005 פרש מהכנסת ישראל אייכלר במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו שמואל הלפרט.

הכנסת ה-17 (2006) במסגרת יהדות התורה
4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט, יעקב כהן[2], יהושע פולק [4]
1. ^ רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
2. ^ ב-31 ביולי 2008 פרש מהכנסת יעקב כהן במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אורי מקלב נציג דגל התורה.
3. ^ ב-18 בדצמבר 2008 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה לשתי סיעות נפרדות.
4. ^ ב-26 בינואר 2009, נפטר חבר הכנסת אברהם רביץ מדגל התורה ובמקומו נכנס לכנסת נציג אגודת ישראל יהושע פולק.

הכנסת ה-18 (2009) במסגרת יהדות התורה
3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אליעזר מוזס
1. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ישראל אייכלר, יעקב אשר גוטרמן. (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן).
2. ^ ב-6 בפברואר 2011 הרב מאיר פרוש התפטר מהכנסת ובמקומו נכנס ישראל אייכלר

ראו גם

לקריאה נוספת

מאמרים

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אגודת ישראל

הערות שוליים

  1. ^ ‏המקור לפסקה זו - עמוס כרמל, הכל פוליטי, כרך א' - הערך אגודת ישראל
  2. ^ ביקורת: בנימין בראון, [ביקורת], ציון עא (4), 2006, עמ' 528-522.
  3. ^ ביקורת: עקיבא צימרמן, על עיתונות אגודת ישראל, קשר 42, 2011, עמ' 155-153.
  4. ^ ביקורת: יוסף פונד, חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, ציון עג (3), 2008, עמ' 394-391; חוה אשכולי-וגמן, 'אגודת ישראל' בארץ ישראל לנוכח השואה: בלא כחל ושרק, קתדרה 136, 2010, עמ' 187-183; גדעון גרייף, [ביקורת], באתר יד ושם