אגודת מאטאשין

אגודת מאטאשיןאנגלית: The Mattachine Society) הייתה אחד מארגוני התנועה ההומופילית הראשונים בארצות הברית, ומטרתה הייתה הגנה ושיפור זכויות להט"ב באמריקה. האגודה פעלה משנות ה-50 של המאה ה-20 עד שנות ה-70 של המאה ה-20.[1]

עטיפת המגזין בהוצאת התנועה, "Mattachine Review", מאי 1959.

האגודה הייתה היחידה מסוגה באותה התקופה, וקדמה לה ככל הנראה רק האגודה למען זכויות האדם בשיקגו שנוסדה ב-1924 ופעלה למשך תקופה קצרה יחסית. אגודת מאטאשין נוסדה בשנת 1950 בלוס אנג'לס בידי הארי היי ומספר גברים נוספים, ומטעמי חשאיות ובשל נטיות השמאל האידאולוגיות של מייסדיה אימצה האגודה מבנה ארגוני של תאים קומוניסטיים. באווירה האנטי-קומוניסטית והעוינת כלפי להט"ב ששררה בשנות ה-50 בארצות הברית (ראו בהלת הלבנדר), עברה האגודה לפעול במתכונת מסורתית יותר, שכללה בעיקרה אג'נדה של הגנה על זכויות אזרח. בחלוף הזמן הוקמו סניפים בערים נוספות, ועד 1961 התפצלה האגודה לקבוצות מקומיות שונות.

סניף האגודה בניו יורק, שהוקם ב-1955, הפך להתארגנות ההומואים הגדולה ביותר בארצות הברית, והוא מיקד את פעילותו בארגון קבוצות דיון, הגנה על גברים שנאסרו בגין קיום יחסים חד-מיניים, וארגון הפגנות מחאה נגד היחס העוין וההטרדה המתמשכת של משטרת ניו יורק כלפי הומוסקסואלים, ובכללה פשיטות על מקומות בילוי.[1]

הקמת התנועה עריכה

הארי היי הגה את הרעיון לקבוצת פעולה הומוסקסואלית עוד ב-1948. לאחר הצטרפותו כתומך במועמד המפלגה הפרוגרסיבית האמריקאית לנשיאות,[2] הנרי וולאס, שוחח עם מספר הומואים אחרים במפלגה באשר לאפשרות ההקמה של ארגון תמיכה גאה בוואלס, שיכונה "רווקים למען וואלס".[3] מעוּדד מהתגובות החיוביות, כתב היי עוד באותו הלילה את עקרונות הארגון במסמך אותו כינה "ההתעוררות"[4] אך בבוקר למחרת מצא כי התלהבותם של חבריו מליל אמש כבר הספיקה לשכוך.[3] במהלך השנתיים העוקבות גיבש ועידן היי את רעיונותיו לתנועה ולבסוף ניסח אותם כ"מסדר אחווה ... בינלאומי שישמש כארגון רווחה ושירותים המסור להגנתם ושיפור מחייתם של מיעוטי החברה האנדרוגינים".[4] הוא יעד לארגון את השם "רווקים אנונימים", כשבעיני רוחו ראה תנועה שתספק צרכים ותמיכה קבוצתית באופן שיזכיר את הנעשה בקבוצות אלכוהוליסטים אנונימיים.[4]

ביולי 1950 פגש היי את רודי גרנרייך והשניים היו למאהבים.[5] היי חשף בפני גרנרייך את מסמך "ההתעוררות" והלה הגיב באומרו כי "זהו הדבר המסוכן ביותר שקראתי מעודי".[6] גרנרייך הפך בחשאי לתומך פיננסי נלהב ביוזמתו של היי,[7] תוך שהוא נוהג לשם כך להשתמש רק באות הראשונה מתוך שמו - ר'.[8] פגישתו הראשונה של הארגון נערכה לבסוף ב-11 בנובמבר 1950 בלוס אנג'לס תחת הכותרת "אגודת השוטים" (Society of Fools). בפגישה נטלו חלק היי, גרנרייך, זוג האוהבים בוב הול וצ'אק רוולנד וחבריהם דייל ג'נינגס.[9]

ככל שגדלה מעורבותו של היי בארגון, גבר חששו כי זהותו ההומוסקסואלית תשפיע באופן שלילי על המפלגה הקומוניסטית, שלא הרשתה חברותם של הומואים בשורותיה. היי יזם פניה למנהיגי המפלגה והמליץ על הרחקתו מהמפלגה. המפלגה סירבה להרחיקו על רקע נטייה מינית באופן רשמי, ובמקום זאת גירשה את היי תחת הכותרת הנוחה יותר של "סיכון ביטחוני".[10]

מבנה הארגון היה זהה בתחילה לזה של המפלגה הקומוניסטית וכלל תאים, שבועות סודיות, וחמש דרגות חברות. כל דרגה דרשה רמת מעורבות ואחריות רבה מדרגתה הקודמת. עם התרחבות הארגון דרגות החברוּת בו היו צפויות להתחלק לידי תאי משנה, מה שאיפשר לארגון פוטנציאל גידול אופקי ואנכי.[8] חבר המייסדים של הארגון הקים את מה שכונה "מסדר החמישה" ומראשית הקמתו ואילך נותרו מייסדיו אנונימיים.

שיעורי החברות באגודת מאטאשין עלו בתחילה לאיטם, כשהתמריץ העיקרי הראשון להצטרפות לארגון הגיע בפברואר 1952. בחודש זה נעצר בפארק בלוס אנג'לס אחד ממייסדי הארגון, ג'נינגס, והואשם בביצוע מעשי זימה בפרהסיה. מרבית אלו שנמצאו במצבו של ג'נינגס באותן שנים העדיפו להודות באשמתם ולנסות לשקם את חייהם בשקט לאחר מכן. ג'נינגס ויתר חברי "מסדר החמישה" ראו לנכון לנצל תקרית זו ולהעלות את המודעות לסוגיית התנכלות המשטרה לגברים הומוסקסואלים. הקבוצה החלה בפרסום המקרה (ופעלה לשם כך תחת השם "ועדת אזרחים להוצאה מהחוק של התנכלות המשטרה"), ובעקבותיו זכתה בתמיכה פיננסית ובמתנדבים חדשים שהצטרפו לשורותיה. במהלך המשפט עצמו הודה ג'נינגס בהיותו הומו, אך כפר באישום שיוחס לו. חבר המושבעים הגיע למבוי סתום בדיוניו ואגודת מאטאשין הוכרזה כזוכה במשפט.[8]

שם התנועה עריכה

"אגודת השוטים" שינתה את שמה ל"אגודת מאטאשין" באפריל 1951, שם שנבחר בידי היי והתבסס על שמן של אגודות הסתרים בצרפת של ימי הבינים. החברים באגודות אלו נהגו לחבוש מסיכות על פניהם ולנצל את האנונימיות למתיחת ביקורת פטורה מעונש על המונרכים השליטים.[11] מקור השם שניתן לארגון הוא בקבוצות מופעי רחוב צרפתיות בימי הביניים והרנסאנס. לקבוצות אלו התוודע היי במסגרת הכנת קורס על ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית כחלק מפרויקט השכלה למעמד הפועלים.

בראיון משנת 1976 עם ג'ונתן נד כץ, ההיסטוריון חוקר המיניות האנושית, נשאל היי למקור השם "מאטאשין", וציין בתשובתו את ה-Sociétés Joyeuses ("האגודות העולצות") בצרפת של ימי הביניים והרנסאנס:

קבוצת מופעים אחת נודעה בשם "Société Mattachine". אגודות אלו, אחוות חשאיות של תושבי ערים לא נשואים, שתמיד הופיעו בציבור במסיכות, הקדישו את זמנן ליציאה לאזורי הכפר וביצוע מופעי ריקוד וטקסים בעת "חג השוטים" (Feast of Fools), שמתרחש בנקודת השוויון של האביב. לעיתים טקסי ריקוד או מופעים אלו היו הפגנות איכרים כנגד דיכוי, ועוטי המסיכות, שדיברו בשם העם, היו הנפגעים העיקריים מנחת זרועו של בעל-השררה המדובר. אם כך, שאלנו את השם מאטאשין, מכיוון שחשנו שאנו עצמנו, ההומואים בשנות החמישים, היינו אנשים במסיכות, לא ידועים ואנונימיים, היכולים להיות מעורבים בהרמת המוראל ולעזור לעצמנו ולאחרים, באמצעות מאבק, להתקדם אל עבר שינוי ותיקון עוולות טוטאלי.

Jonathan Katz. Gay American History. Crowell Publishers; 1974

קבוצה צרפתית זו שהזכיר היי נקראה בתורה על שם המאטאצ'ינו (Mattaccino) – דמות בתיאטרון האיטלקי של מין ליצן חצר שנהג לומר את האמת למלך כשאף אדם אחר לא עשה זאת. המאטאצ'ינו (מהמילה הערבית מֻתַוַגִּ'הִין - "חובשי מסכות") היו במקור רקדני חרבות מורים, אשר לבשו מסכות ותחפושות צבעוניות רבות פרטים.[12]

אגודת המאטאשין השתמשה אף בצורת המעוינים של לבוש הליצן בקומדיה דל'ארטה, בתור סמלה. עיצוב הסמל כלל ארבעה מעוינים המסודרים בתבנית שיצרה מעוין גדול נוסף.

התפתחות התנועה והתפצלותה לסניפים עריכה

מרבית מייסדי אגודת מאטאשין היו בעלי השקפות קומוניסטיות, ובהתאם לכך ביססו את ארגונם על המבנה התאי של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. עם התמשכות גל הרדיפה הקומוניסטי בארצות הברית, הקישור בין הקומוניזם לאגודה הטריד מספר מחבריה ותומכיה. כתוצאה מכך היי, שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית מזה חמש-עשרה שנים, זז מקדמת הבמה וחדל מלתפקד כמנהיג התנועה. אחרים נושלו בדרך דומה ממעמדם בתנועה ומרכז כובד ההשפעה בשדרת ההנהגה עבר מגישות קומוניסטיות אל עבר אידאולוגיות מתונות, הדומות בעיקרן לאלו של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית באותה התקופה.

באשר לתהיות שעלו על השפעת התנועה הגאה שהייתה קודם לכן בגרמניה על אגודת המאטאשין, למרות טענתו של היי כי מעודו לא שמע על מאבק השחרור הגאה בגרמניה - מאנשים שסבבו אותו כאדולף ברנד, מגנוס הירשפלד וליאונטיין סאגן - ידוע כי הוא שוחח על מאבק זה עם מהגרים גרמנים באמריקה ובכללם עם רודי גרנרייך.

אגודת המאטאשין, התקיימה בשנותיה הראשונות כארגון לאומי שמטהו הראשי ניצב בתחילה בלוס אנג'לס והחל מסביבות 1956 בסן פרנסיסקו. סניפים הוקמו גם בניו יורק, וושינגטון הבירה,[13] שיקגו,[14] וערים נוספות. עקב חילוקי דעות פנימים התפרק הארגון וחדל מפעולה תחת מסגרת לאומית אחת ב-1961. סניפה של סן פרנסיסקו נותר תחת השם "אגודת המאטאשין", בעוד סניפים אחרים שינוי את שמותיהם כך שנוסף לשם האגודה גם שם העיר או האזור בו פעל הסניף.

ב-1963 הציג חבר הקונגרס ג'ון דוודי הצעת חוק, שגררה שימוע בקונגרס, לשלילת רישיונה של אגודת המאטאשין של וושינגטון לגיוס כספים. רישיון שלבסוף לא נשלל.[15]

שלא כמו פיצולים אלו, פיצול ידידותי באופיו בתנועה התרחש ב-1952 והוביל להקמתו של ארגון חדש בשם תאגיד ONE.[16] ONE קיבל לשורותיו נשים, ויחד עם אגודת מאטאשין סיפק עזרה חיונית לארגון "בנותיה של ביליטיס" בהשקתו בשנת 1956 של המגזין "The Ladder". בנותיה של ביליטיס היוו את הארגון הלסבי המקביל לאגודת מאטאשין. יחדיו עבדו שני הארגונים על מספר פרויקטים, וזאת אף על פי שתפיסותיהם באשר לנראוּת בתקשורת ההמונים היו שונות באופן משמעותי. בתחילת שנות השבעים ותחת הנהגה שונה, ספג ארגון בנותיה של ביליטיס מתקפות ביקורת על צידודו בקבוצות המאטאשין השונות במקום בארגונים הפמיניסטים הבדלנים החדשים.

במהלך שנות ה-60, אגודת המאטאשין של ניו יורק הייתה קשורה עם מספר קבוצות אחרות (כולל מאטאשין וושינגטון) בתנועה ההומופולית של החוף המזרחי (ECHO), והחל ב-1966 (בשיתוף עם מאטאשין המערב התיכון), בארגון הגג הצפון אמריקאי של הגופים ההומופילים (NACHO).

יעדי התנועה עריכה

יעדיה העיקרים של האגודה היו:

  • איחודם של הומואים המבוּדדים זה מזה וייסוד קהילה גאה.
  • חינוך הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד באשר לתרבות ההומוסקסואלית כתרבות מקבילה לתרבויות של אפרו-אמריקאים, המקסיקנים והיהודים.
  • הובלת ההומואים המודעים יותר מבחינה חברתית ללקיחת תפקיד הנהגתי עבור כל המיעוטים המיניים.
  • סיוע להומואים הנרדפים באופן יום-יומי כתוצאה של דיכויים.[17]

דעיכת התנועה עריכה

לאחר משפט ג'נינגס הקבוצה המשיכה להתרחב באופן מהיר, כשמייסדיה מעריכים כי שיעור החברות בקליפורניה במאי 1953 עמד על כ-2,000 חברים, כשמתוכם כ-100 נוטלים חלק בפעילות של קבוצות דיון. פרופיל החברות בתנועה הפך רב-גוני יותר וכלל עתה יותר נשים וטווח דעות פוליטי רחב יותר. עם הגידול הגיעו החששות באשר לנטיית השמאל הרדיקלי בארגון. בפרט, האל קול ואחרים מאזור סן פרנסיסקו, יחדיו עם קן בארנס מלוס אנג'לס, חפצו בביטול חוקת האגודה, בהבהרת התנגדותה ל"אלמנטים חתרניים" ובאישור כי חבריה היו נאמנים לארצות הברית ולחוקיה (חוקים שאסרו הומוסקסואליות).

במאמץ לשמור על חזונם לארגון, חשפו את זהותם חברי "מסדר החמישה" והתפטרו מתפקידיהם הניהולים במהלך כנס המאטאשין של 1953. אל החלל ההנהגתי שנוצר עם עזיבת המייסדים נכנסו קול, בארנס, ובני דמותם, ועם כניסתם אימץ רשמית הארגון מדיניות יונית של הימנעות מעימותים.[18] האפקטיביות המופחתת של אגודת המאטאשין לאחר ארגונה מחדש, הובילה לירידה תלולה בחברות ובהשתתפות בה.[9] כך למשל סניף המאטאשין של לוס אנג'לס חדל מפעילות ב-1961. במהלך שנות השישים, אגודות המאטאשין העצמאיות, ובייחוד זו של סן פרנסיסקו וזו של ניו יורק, היו בין הקבוצות הבולטות למען זכויות הומואים בארצות הברית אך החל מאמצע העשור ובייחוד לאחר מהומות סטונוול ב-1969 הן החלו נתפסות כשמרניות מידי ויוניות מידי.

כשם שקרה בתנועה למען זכויות השחורים, שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים הביאו עימן דור חדש של פעילים, רבים מהם חשו שהתנועה לזכויות ההומואים צריכה לאמץ אג'נדה רדיקלית ורחבה יותר ולהתייחס לצורות נוספות של דיכוי, למלחמת וייטנאם, ולמהפכה המינית. מספר אגודות מקומיות שפעלו תחת השם של אגודת מאטאשין איבדו לבסוף את מקור תמיכתן או נפלו לאחר מאבקים פנימים.

המחזה "The Temperamentals" עריכה

בשנת 2009 הפכו האגודה ומייסדיה למושאיו של המחזה "The Temperamentals"[19] בבימויו של ג'ון מארן. לאחר הופעות סדנה במהלך 2009, הועלה המחזה בתחילת 2010 באוף ברודוויי.[20]

המחזה זכה בפרס ה-Drama Desk Award היוקרתי עבור הליהוק הטוב ביותר. כמו כן, מיכאל יוריה, ששיחק את דמותו של רודי גרנרייך, קיבל את פרס ה-Lucille Lortel Award עבור הופעת השחקן הראשי הטובה ביותר.[21]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אגודת מאטאשין בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 "Gay Rights Movement", The Mattachine Society of New York Records, 1951-1976, Gale Group.
  2. ^ ראו המפלגה הפרוגרסיבית האמריקאית בוויקיפדיה באנגלית
  3. ^ 1 2 * Miller, Neil (1995). Out of the Past: Gay and Lesbian History from 1869 to the Present. New York, Vintage Books, p. 333, ISBN 0099576910
  4. ^ 1 2 3 Hay, Harry, with Will Roscoe (ed.) (1996). Radically Gay: Gay Liberation in the Words of its Founder. Boston: Beacon Press. ISBN 0807070807. , p. 61-65
  5. ^ השניים היו יחדיו עד 1952, עת גרנרייך סיים את הקשר (Hay/Roscoe, pp. 359).
  6. ^ Cusac, Anne-Marie (בספטמבר 1999). "ריאיון עם הארי היי". The Progressive. נבדק ב-2009-04-26. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Ehrenstein, p. 47
  8. ^ 1 2 3 D'Emilio, John. Sexual Politics, Sexual Communities: The Making of a Homosexual Minority in the United States, 1940-1970. Chicago, The University of Chicago Press, 1983. , p. 62-70
  9. ^ 1 2 Hogan, Steve and Lee Hudson (1998). Completely Queer: The Gay and Lesbian Encyclopedia. New York, Henry Holt and Company. ISBN 0805036296, pp. 382–3
  10. ^ Feinberg, Leslie (28 ביוני 2005). "Harry Hay: Painful partings". Workers World. נבדק ב-2007-11-01. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Bronski, Michael (2002-11-07). "The real Harry Hay". The Phoenix. נבדק ב-2008-11-16.
  12. ^ Johansson, Warren and William A Percy (1994). Outing: Shattering the Conspiracy of Silence. Haworth Press. ISBN 1560244194, p. 92
  13. ^ Rainbow History Project (1964-07-22). "Kameny". Rainbowhistory.org. אורכב מ-המקור ב-2014-03-07. נבדק ב-2009-11-05.
  14. ^ "Chicago Gay and Lesbian Hall of Fame". Glhalloffame.org. אורכב מ-המקור ב-2009-05-20. נבדק ב-2009-11-05.
  15. ^ Johnson, David K. (2004). The Lavender Scare: The Cold War Persecution of Gays and Lesbians in the Federal Government. Chicago: University of Chicago Press. p. 186. ISBN 0226404811.
  16. ^ ראו הערךONE, Inc. בוויקיפדיה באנגלית
  17. ^ Katz, Jonathan. Gay American History. Crowell Publishers; 1974.
  18. ^ * Loughery, John (1998). The Other Side of Silence – Men's Lives and Gay Identities: A Twentieth-Century History. New York, Henry Holt and Company. ISBN 0805038965, pp. 228–29
  19. ^ ראו הערך The Temperamentals בוויקיפדיה באנגלית
  20. ^ Brantley, Ben (2010-01-03). "The Churning Insides of a Quiet Revolution". The New York Times. נבדק ב-2010-05-23.
  21. ^ Healy, Patrick (2010-10-05). "Honors and the End for 'Temperamentals'". The New York Times. נבדק ב-2010-05-23.