אוגוסט פון קוצבו
אוגוסט פרידריך פרדיננד פון קוֹצֶבּוּ (בגרמנית: August Friedrich Ferdinand von Kotzebue; 3 במאי 1761 - 23 במרץ 1819) היה מחזאי גרמני.
.jpg) | |
| לידה |
3 במאי 1761 ויימאר, דוכסות סקסוניה-ויימאר  |
|---|---|
| פטירה |
23 במרץ 1819 (בגיל 57) מנהיים, הדוכסות הגדולה של באדן |
| שם לידה |
August Friedrich Ferdinand von Kotzebue |
| מדינה |
הדוכסות הגדולה של סקסוניה-ויימאר-אייזנך |
| מקום קבורה |
Hauptfriedhof Mannheim |
| שם עט |
Friedrich Germanus |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פרידריך שילר, Wilhelm-Ernst-Gymnasium |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| סוגה |
מחזה |
| יצירות בולטות |
שנאת אדם וחרטה, השנה המוזרה ביותר בחיי, אדלאיד מוולפינגן, ההודים באנגליה, Der Wildfang |
| תקופת הפעילות |
מ-1777 |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
אוטו פון קוצבו, אוגוסט פון קוצבו, Karl von Kotzebue, Wilhelmine Friederike von Krusenstern, Friedrich Wilhelm von Kotzebue, אלכסנדר פון קוצבו, פאול דמטריוס קוצבו, וילהלם פון קוצבו, מוריץ פון קוצבו, Wilhelm von Kotzebue |
  | |
אחד מספריו של קוצבו נשרף בפסטיבל ורטבורג(אנ') ב-1817. הוא נרצח ב-1819 על ידי קארל לודוויג זאנד(אנ'), חבר מיליטנטי ב-Burschenschaften (אחוות סטודנטים). הרצח של קוצבו סיפק למטרניך תירוץ להוציא את תקנות קרלסבאד של 1819 שפירקו את ה-Burschenschaften, לנקוט אמצעים חריפים נגד העיתונות הליברלית, ולהגביל באופן קשה את החופש האקדמי במדינות הקונפדרציה הגרמנית.
חייו עריכה
קוצבו נולד בוויימאר. אביו שהיה יועץ משפטי לרוזנת אנה אמליה מת כמה חודשים אחרי הולדתו. ולמד שם בבית ספר יסודי ותיכון. בתיכון אחד ממוריו היה דודו, מבקר הספרות יוהאן קרל אוגוסט מוּזֶאוּס. ב- 1776 הוא שיחק יחד עם גתה במחזה Geschwister (אחים)[1]. הוא החל ללמוד באוניברסיטת ינה בגיל 16 והמשיך את לימודיו, במשך שנה באוניברסיטת דיסבורג. ב-1780 הוא סיים את לימודי המשפטים ונעשה עורך דין.
בזכות השפעתו של הגראף גֵרץ (Goertz), השגריר הפרוסי לחצר הרוסית, הוא נעשה מזכירו של המושל הכללי של סנקט פטרבורג.
ב-1783 הוא קיבל מינוי של יועץ לבית הדין הגבוה לערעורים ברֶוָל שם הוא נישא לבתו של גנרל רוסי. הוא קיבל תואר אצולה ב-1785 ונעשה נשיא בית משפט השלום של אזור אסטוניה.
ברוול הוא זכה לשם בזכות הרומנים שלו "Die Leiden der Ortenbergischen Familie" (סבלותיה של משפחת אורטנברג) 1785 ו-"Geschichte meines Vaters" (היסטוריה של אבי) 1788 ועוד יותר בזכות המחזות "Adelheid von Wulfingen" (אדלאיד מוולפינגן) משנת 1879, "Menschenhass und Reue" (שנאת אדם וחרטה) משנת 1790 ו-"Die Indianer in England" (ההודים באנגליה) משנת 1790.
הרושם הטוב שנוצר על ידי יצירות אלה כמעט נמחק על ידי הסאטירה הדרמטית "Doktor Bahrdt mit der eisernen Stirn" (דוקטור בארט עם גבת הברזל) שהועלתה ב-1790 עם השם Knigge בדף השער.
המחזה נכתב בתגובה למחלוקת בין י. ג. צימרמן ומנהיגי המפלגה הברלינאית של המשכילים. הוא קשר כל אחד ממתנגדיו של צימרמן לסטייה מינית אחרת.
קוצבו הכחיש שהוא חיבר את המחזה גם כשהעניין נעשה נושא לחקירה משטרתית. התוצאה הייתה שבנוסף להתרחקות צימרמן וקניגה (בעלי בריתו לשעבר) ממנו הוא גם זכה בשם של חוסר יושר וזימה אותו לא הצליח לנער מעצמו עד סוף ימיו.
אחרי מות אשתו הראשונה פרש קוצבו מהשירות ברוסיה וחי, במשך זמן מה, בפריז ובמיינץ. לאחר מכן התיישב ב-1795 באחוזה ליד רוול אותה רכש והקדיש את חייו לכתיבה.
בתוך כמה שנים פרסם קוצבו שישה כרכים של יצירות שונות וסיפורים (Die jüngsten Kinder meiner Laune - הילדים הצעירים ביותר של לָאונה שלי, 1796-1793) ויותר מעשרים מחזות. רובם תורגמו לכמה שפות אחרות. ב-1798 הוא קיבל משרה של מחזאי החצר בתיאטרון וינה אבל בשל חילוקי דעות עם השחקנים הוא נאלץ להתפטר זמן קצר לאחר מכן. הוא חזר לעיר הולדתו אבל לא היה ביחסים טובים עם גתה והוא תקף בגלוי את הסגנון הרומנטי שבו התפרסם גתה. כתוצאה מכך היה מצבו בוויימאר לא נוח. קוצבו תכנון לחזור לסנקט פטרבורג אבל במסעו לשם הוא נעצר, מסיבה שאינה ידועה, בגבול ונשלח לסיביר. למזלו הוא כתב קומדיה שהחניפה לגאוותו של הצאר פאבל הראשון. הוא הוחזר במהרה, ניתנה לו אחוזה מאדמות הכתר של ליבוניה ומונה למנהל התיאטרון הגרמני בסנקט פטרבורג.
קוצבו חזר לגרמניה כאשר הצאר פאבל מת הוא שוב התיישב בוויימאר ואחרי כן עבר לברלין שם ערך יחד עם גרליב מרקל (Garlieb Merkel) את כתב העת Der Freimutige (האומץ החופשי) מ-1803 עד 1807 והתחיל לערוך ב-1803 את כתב העת שלו "Almanach dramatischer Spiele" (אלמנך של אמנויות הדרמה) שיצא לאור גם אחרי מותו עד 1820. לקראת סוף 1806 ביקר פעם נוספת ברוסיה וממקומה הבטוח של אחוזתו באסטוניה הוא כתב מאמרים סאטיריים רבים נגד נפוליאון בונפרטה בכתבי העת שלו "Die Biene" (הדבורה, או הכינה) וב-"Die Grille" (הצרצר). כיועץ למדינה הוא צורף ב-1816 למחלקה ליחסי חוץ בסנט פטרבורג ומשם הוא דיווח לרוסיה על נושאים גרמניים.
היו כאלה שחשדו בו שהוא מרגל ודעה זו החזיקה מעמד זמן רב, אבל בתקופה המודרנית הוכיחו שטענה זו הייתה לא מבוססת. הוא דיווח רק על עניינים שהיו כבר ברשות הכלל. אף על פי כן יהיה הוגן לומר שהוא היה פרקליט של רוסיה בגרמניה[2].
הרצח עריכה
בשבועון "Literarisches Wochenblatt" (שבועון ספרותי) שפורסם בוויימאר הוא לעג לגרמנים שהיו להם דרישות למוסדות חופשיים ובעקבות זאת הוא הפך מושא לתעוב על ידי ליברלים לאומנים. אחד מהם היה קרל לודוויג זאנד, סטודנט לתאולוגיה שזמם לרצוח אותו. הוא ביצע את הרצח זמן קצר אחרי שקוצבו עבר עם משפחתו למנהיים.
זאנד תקף את קוצבו בביתו ב-18 במרץ 1819. על פי אלכסנדר דיומא האב נעשה זאנד עצבני מדי כאשר אחד מילדיו של קוצבו התחיל לבכות ואז דקר את עצמו.
זאנד נאסר וטופל עד שהבריא. במשפט שלו הוא טען שקוצבו היה אויב העם הגרמני[3]. אף על פי כן הוא הורשע ברצח קוצבו והוצא להורג מאוחר יותר באותה שנה.
הרצח של קוצבו סיפק לנסיך מטרניך את הטיעונים אתם יכול היה לשכנע את הקונפדרציה להטיל הגבלות קשות יותר על האוניברסיטאות ועל העיתונות, הנקראות תקנות קרלסבד.
יצירתו עריכה
אף על פי שהוא קיבל ביקורות גרועות מהמבקרים – רבים ראו את יצירותיו כלא מוסריות – הוא היה אחד הסופרים הפופולריים ביותר בזמנו. במאמר הנקרא "מדוע יש לי כל כך הרבה אויבים?" הביא קוצבו את פרסומו כסיבה. מבחינה פוליטית הוא היה שמרן וקוסמופוליטי בהשקפתו ודיבר בגלוי נגד האנטישמיות של הסטודנטים הלאומנים.
ב-1812 פנה אליו בטהובן והציע לקוצבו לכתוב עבורו ליברטו לאופרה על אטילה (שלא נכתבה מעולם). עם זאת כתב בטהובן מוזיקת רקע לשניים ממחזותיו של קוצבו: "חורבות אתונה" (אופוס 113) (המארש הטורקי של בטהובן מופיע בפרק הרביעי של מוזיקת הליווי) ו"המלך שטפן" (אופוס 117).
מלבד מחזות כתב קוצבו כמה יצירות היסטוריות; "היסטוריה של האימפריות הגרמניות" נשרף על ידי סטודנטים לאומנים בפסטיבל ורטבורג (שבו השתתף זאנד).
יצירותיו האוטוביוגרפיות "Meine Flucht nach Paris im Winter" (בריחתי לפריז החורף, 1790), "Über meinen Aufenthalt in Wien" ("על שהותי בווינה, 1791), "Das merkwürdigste Jahr meines Lebens" (השנה המוזרה ביותר בחיי, 1801), ו-"Erinnerungen von meiner Reise aus Liefland nach Rom und Neapel" (זכרונות ממסעותיי מליבוניה לרומא ולנאפולי, 1805).
כמחזאי הוא היה פורה בצורה יוצאת דופן. מספר מחזותיו עובר את 200. הפופולריות שלו, לא רק בתיאטרון הגרמני כי אם באירופה כולה הייתה חסרת תקדים.
עם זאת, ראו את הצלחתו פחות כתוצאה מיכולת ספרותית בולטת כי אם בשל מיומנות יוצאת דופן בהמצאת סיטואציות. היה לו, מה שלא היה לאף מחזאי גרמני לפניו או אחריו, חוש מובהק לתיאטרון והשפעתו על הטכניקות של הדרמה המודרנית מאז'ן סקריב לוויקטוריאן סארדו ומאדוארד פון באוארנפלד עד הרמן זודרמן היא ברורה.
קוצבו היה טוב במיוחד בקומדיות שלו, כמו "Der Wildfang, Die beiden Klingsberg and Die deutschen Kleinstädter" (הילד הפראי, שני הקלינגסברים והפרברים הגרמנים), שיש בו תמונות מעוררות הערצה של החיים הגרמניים.
מחזות אלה החזיקו מעמד על הבימה בגרמניה זמן רב אחרי שהמחזות שהיו פעם מפורסמים כמו: "Menschenhass und Reue" (שנאת אדם וחרטה) שהיה ידוע באנגליה בשם "The Stranger" (הזר), "Graf Benjowsky" (גראף בניובסקי) או טרגדיות אקזוטיות כמו "Die Sonnen-Jungfrau" (בתולת השמש) ו-"Die Spanier in Peru" (בספרדים בפרו) נשכחו מזמן.
היסטוריונים של התיאטרון מחשיבים את ההצלחה המזהירה של "שנאת אדם וחרטה" גם באנגליה (שם היא הוצגה ב-1798) וגם בארצות הברית כאחד ממבשרי הדרך של המלודרמה שצברה פופולריות וששלטה בבמות באירופה ובארצות הברית במשך 75 השנים הראשונות של המאה ה-19.
בימי חייו פורסמו שני אוספים של המחזות של קוצבו: "Schauspiele" (5 כרכים, 1797), "Neue Schauspiele" (23 כרכים, 1820-1798). כתביו המקובצים "Sämtliche dramatische Werke" (כתבים מקובצים) ב-44 כרכים פורסמו בשנים 1829-1827 ושוב תחת השם "Theater" ב-40 כרכים בשנים 1840–1841. מבחר של מחזותיו ב-10 כרכים הופיע בלייפציג בשנים 1867–1868.
לקוצבו היו 18 ילדים, בהם אוטו פון קוצבו שהיה שייט ומגלה ארצות, פאול דמטריוס פון קוצבו שהיה קצין רוסי ומושל כללי של ורשה, ואלכסנדר קוצבו שהיה צייר.
קישורים חיצוניים עריכה
אוגוסט פון קוצבו, ברשת החברתית Goodreads- אוגוסט פון קוצבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אוגוסט פון קוצבו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אוגוסט פון קוצבו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אוגוסט קוצבו (1761-1819), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Gerhard Schulz, Die deutsche Literatur zwischen Französischer Revolution und Restauration/ Teil 1 Geschichte der deutschen Literatur von den Anfängen bis zur Gegenwart / begr. von Helmut de Boor .... Bd. 7, Teil 1, Das Zeitalter der Französischen Revolution : 1789 - 1806, 2., neubearb. Aufl., München, Beck, 2000, S. 472
- ^ Williamson, G.S. (2000). "What Killed August von Kotzebue? The Temptations of Virtue and the Political Theology German Nationalism, 1789-1819". The Journal of Modern History. 72 (4): 890–943. doi:10.1086/318549.
- ^ Dumas père, Alexandre. "Karl Ludwig Sand". Celebrated Crimes. Vol. IV. Wildside Classics. pp. 13–76.