ויקיפדיה

אטיין דקרו

שחקן צרפתי

אטיין דקרו (בצרפתית: Étienne Decroux,‏ 19 ביולי 1898 פריז – 12 במרץ 1991 בולון-ביאנקור) היה שחקן תיאטרון ופנטומימאי צרפתי.

אטיין דקרו
לידה 19 ביולי 1898
הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 במרץ 1991 (בגיל 92)
בולון-ביאנקור, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1932–1986 (כ־54 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

אטיין דקרו למד בבית הספר של ז'אק קופו שליד תיאטרון וייה-קולומבייה בפריז. בתום לימודיו התקבל ללהקה של שארל דולן, שבה שיחק במשך שנים רבות. עבד גם תחת בימויים של אנטונן ארטו ולואי ז'ובה והשתתף בכמה מסרטיהם של מרסל קרנה וז'אק פרוור. העניין הרב והולך שלו בשפת הגוף ויכולות הביטוי שלה הביא אותו להפסיק את פעילותו כשחקן תיאטרון מקצועי כדי להקדיש את עצמו כולו לאמנות התנועה.

עוד כתלמיד של שארל דולן התחיל דקרו להתעניין בתורה חדשה של הפנטומימה ובהמשך פיתח סגנון אישי, מקורי, של תנועה. סגנונו המוקדם כ"הפנטומימאי דמוי-פסל" (Mime statuaire) הזכיר את פסלי רודן. מאוחר יותר הוא יצר צורות ביטוי פלסטיות יותר שהוא קרא להן "פנטומימאי של הגוף" (Mime corporeal). כתאורטיקאי ביסס דקרו את אימוניו הגופניים חלקם על ממה שרקדנים מודרניים קראו "בידודים" (Isolations), שבהם חלקי גוף נעים לפי רצף מוכתב מראש, וחלקם על הפיזיקה של הפיצוי הנדרשת לשמור על שיווי המשקל של הגוף כשמרכז הכובד שלו נטה הצדה.

דקרו ביקש לגייס סטודנטים אחרים ללהקת פנטומימה אך נענה בשלילה. כשנסגר תיאטרון וייה-קולומביה בשנת 1924, לימד דקרו בבית הספר למשחק של מורו, שארל דולן – ה"אטלייה". הגיע לשם גם ז'אן-לואי בארו. בשיתוף פעולה בן שנתיים בין דקרו ובין תלמידו הראשון, בארו, הצליחו השניים למצוא טכניקה אמנותית חדשה שדקרו כינה אותה "פנטומימת הגוף הדרמטית". בארו ודקרו יצרו קטעים שונים של פנטומימה של הגוף שנועדו לפנטומימאי יחיד או לצמד אמנים.

החל משנות ה-1940 הקים דקרו בפריז סטודיו משלו, שאליו נהרו כדי להשתלם אמנים רבים מכל העולם. דקרו הוזמן לאחר מכן ללמד במוסדות שונים לדרמה כמו תיאטרון פיקולו של ג'ורג'ו סטרלר ואולפן השחקנים בניו יורק. הוא הגיע לניו יורק בסביבות שנת 1957 ולימד שם כיתות בוקר וערב בסטודיו שב השדרה השמינית ובשדרת חמישים וחמש ובסופו של דבר הקים להקה משלו "The Mime Theatre" שערכה בשנות ה-1950 סיורים ברחבי ארצות הברית. תלמידיו התחייבו להתמסר ימים שלמים לחזרות שקדמו למופעי התיאטרון הנ"ל. מופעים שהוצגו ב-The Cricket Theatre בווילג' כללו את "The Factory" (בית החרושת), "The Trees" (העצים), "All the City works" (כל העיר עובדת) ו-"Evil Spirit" (רוח רעה). עם התלמידים של דקרו באותה תקופה נמנו סטרלינג ג'נסון, סוניה סוונסון, מרג'ורי וו'קר (ששם משפחתה בלידה היה אופלטקה) וג'ואל ווקר, שלימד בתקופה שדקרו חזר לפריז.

בשובו לפריז בשנת 1962, דקרו פתח את בית הספר שלו בבולון-ביאנקור, שבו לימד כמעט עד יום מותו. מאות רבות של תלמידים עברו דרך בית ספר זה ודור חדש של פנטומימאים המשיכו את חיפושיו. האמנות שפיתח דקרו בשנים הללו הייתה שונה לחלוטין מזאת שנודעה כפנטומימה מסורתית. הוא לא פיתח אמנות של שתיקה, אלא אמנות אמיתית של תנועה דרמטית. כתוצאה מכך, לבסוף אמנותו המהפכנית נחשבת תכופות לפנטומימה "קלאסית".

מורשתו עריכה

תרומתו העיקרית של דקרו הייתה הצורה האמנותית, הרפרטואר והטכניקה של פנטומימה של הגוף.

הוא עבד גם כשחקן, למשל יחד עם בארו ב"ילדי גן-העדן, שבו גילם את אנסלם דבירו, אביו של ז'אן גספאר דבירו, אותו גילם ז'אן-לואי בארו. כשפתח דקרו את בית הספר שלו לפנטומימה בשנת 1941 הוא פיתח טכניקה שתתמוך ביצירותיו האמנותיות. עבודה זו השפיעה על אמנים כמו בארו, מרסל מרסו, רנה בזינה, שייקה אופיר, ניסן נתיב, תומאס לייבהרט, ג'ואל ווקר ודניאל שטיין, אף על פי שכל אחד הלך לאחר מכן לדרכו. מעט אמנים מקרב תלמידי דקרו המשיכו ללמד ולפתח את אמנות ה"פנטומימה של הגוף" כפי שהומצאה על ידי מורם. תלמידים של דקרו הקימו אחר כך בית ספר ולהקות משלהם בספרד, איטליה, בלגיה ובאנגליה. הם לקחו את הסגנון לכיוונים חדשים ויצרו מפגשים בין הרקע הטכני והאמנותי של עצמם ובין אלו של אמנים אחרים.

דקרו כונה "אבי הפנטומימה המודרנית", אם כי הוא יצר למעשה סגנון אישי של פנטומימה של הגוף. דקרו עצמו היה מיחס את האבהות על הפנטומימה המודרנית לז'אק קופו, בעוד הכריז שהוא רק גידל את הילד. פרט לסגנון של דקרו, היו ועדיין קיימים סגנונות אחרים של פנטומימה מודרנית שאינם קשורים לזה שלו.

בנוסף לתרומתו כמורה, השפעתו של דקרו על בארו ועל מרסו יצרו תנופה בלתי רגילה לאמנות הפנטומימה בצרפת, ממנה נפוצה בעולם. יצירתו ממשיכה למשוך ולתת השראה לפנטומימאים גם בימינו.

דקרו נחשב בין היתר לממציא הליכת הירח שנעשתה פופולרית הודות למייקל ג'קסון.

פילמוגרפיה עריכה

  • Enfin voir Etienne Decroux bouger (2006)
  • Art of Etienne Decroux, The (1961)
  • Compagnons de Baal, Les (1968) TV
  • Comme un cheveu sur la soupe (1957)
... Crazy in the Noodle (USA)
  • La Bergère et le ramoneur (1953) (דיבוב)
... The Curious Adventures of Mr. Wonderbird (USA)
  • Occupe-toi d'Amélie (1949)
... Oh Amelia!
  • Clochemerle (1948)
... Scandals of Clochemerle (USA)
  • Capitaine Blomet (1947)
  • Voyage surprise (1947)
  • Petites annonces matrimoniales, Les (1947)
  • Enfants du paradis, Les (1945) (ילדי גן-העדן)
... Children of Paradise (ארצות הברית)
  • Voyageur sans bagages, Le (1944)
  • Le Corbeau (1943)
... Le Corbeau
  • Adieu Léonard (1943)
  • Escalier sans fin, L' (1943)
  • Macao, l'enfer du jeu (1942)
... aka Gambling Hell (USA)
  • Le Dernier tournant (1939)
... aka The Last Turning
  • Belle étoile (1938)
  • Affaire Lafarge, L' (1937)
... aka The Lafarge Case (USA)
  • Commissaire est bon enfant, le gendarme est sans pitié, Le (1935)
  • Affaire est dans le sac, L' (1932)
... It's in the Bag (1932

לקריאה נוספת עריכה

  • 2007 Thomas Leabhart Étienne Decroux, Routledge, New York

קישורים חיצוניים עריכה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אטיין_דקרו&oldid=36316020"