אייל אציל

מין של אייל

אייל אציל או אייל אדמוני (שם מדעי: Cervus elaphus) הוא מין של יונק צמחוני ממשפחת האיילים החי לאורך אירופה וחלק קטן מאסיה. האייל האדמוני הוא מהנפוצים והמוכרים שבאיילים, אם כי תפוצתו בטבע מעט הצטמצמה.

קריאת טבלת מיוןאייל אציל
אייל אציל זכר
אייל אציל זכר
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: אייליים
תת־משפחה: איילי העולם הישן
סוג: אייל
מין: אייל אציל
שם מדעי
Cervus elaphus
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
תפוצה
  תפוצה בעבר
  תפוצה כיום
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תפוצה ומקומות מחיה עריכה

האייל האדמוני חי באירופה, באסיה ובצפון אפריקה, כשהוא למעשה האייל היחיד החי בכל אפריקה בטבע. הוא נפוץ ברוב יערות אירופה ובאסיה בין טורקיה לקשמיר. האייל האדמוני הובא על ידי האדם לאוסטרליה, לניו זילנד ולאמריקה הדרומית ובאזורים אלה אוכלוסייתו של האייל האציל משגשגת.

על-פי ממצאים ארכאוזואולוגיים, האייל האדמוני היה מצוי גם בארץ ישראל, ונעלם ממנה לא יאוחר מהמאה ה-16 לספירה[2].

האייל האדמוני חי בעיקר ביערות נשירים וגם במחטניים וכן בערבות עשב וביצות.

תזונה עריכה

כמו כל קרוביהם, האיילים האדמונים הם צמחוניים ומעלי גירה מובהקים. הם ניזונים מעשב, עלים, פרחים, פירות וקליפות עצים.

מאפיינים פיזיים עריכה

 
אייל זכר.

גובהם בכתפיים של הזכרים הוא בין 1.3–1.7 מטרים (4.3–5.6 רגל). משקלם מגיע עד 300 קילוגרם (660 ליברות) ואורך גופם מקצה האף ועד זנבם הקצרצר מגיע עד 2.5 מטר. אורך קרניו המסועפות של הזכר מגיע עד 120 סנטימטרים (47 אינץ'). מבנה גופה של הנקבה עדין יותר ויותר קליל. צבעם הוא חום-אדמדם.

קרניים עריכה

קרניו של האייל האציל עשויות מעצם מוצקה -בלא חלל ומח- המבצבצת מן הבליטות של עצם המצח. כאשר הקרניים מתחילות להתפתח הן מעוגלות (מאוחר יותר הן מסתיימות בחוד) וגידולה מותנה ע״י קרום העצם, שכבה כפולה של ריקמה סיבית המצוידת בצינורות דם, המייצרת את העצם. נפילה וצמיחה מחודשת של הקרן מתרחשת אחת לשנה, בניגוד לסברה הרווחת, גידול הקרניים אינו מתחולל בקצב של סעיף לשנה למרות, שאפשר לאמוד באופן גס את מספר שנותיו של האייל על פי קרניו.

רבייה וחיזור עריכה

עונת הרבייה היא הסתיו. הזכרים נאבקים זה בזה בנגיחות בקרניהם המסועפות והמנצח זוכה בנקבות ואוסף סביבו הרמון שלם.

לאחר הריון הנקבה אשר נמשך 25–35 שבועות הנקבה עוזבת את העדר למקום מסתור שקט ובטוח בו היא תוכל להמליט. בהמלטה מגיח לעולם עופר יחיד ודי מפותח: רואה, שומע, פרוותי ולאחר זמן קצר הוא יכול כבר לקום על רגליו ולהתחיל ללכת.

פרוותו של העופר צבועה בחום בהיר ומנוקדת בנקודות לבנות וכך הוא מוסווה בין עצי היער על רקע האור והצל וקשה לראותו כי קרני האור נשברות על גופו.

כשהוא נולד, העופר צמוד לקרקע ולא זז בכלל. כל פרק זמן באה אמו ומיניקה אותו. לאחר כשבועיים חוזרים העופר עם אמו לעדר. האיילה מיניקה את העופר במשך כשבעה חודשים. תוך כדי היניקה העופר כבר מתחיל לאכול עשב ופרוותו הולכת ומתכהה בבוא הסתיו, וקרניו של העופר מתחילות לבצבץ. בגיל 6–7 יגיעו הזכרים לממדים המתאימים וקרניהם יגדלו לתפארת.

האייל והאדם עריכה

במשך שנים רבות היה ציד האיילים ענף ספורט מקובל באירופה ואוכלוסייתם התמעטה. כיום האיילים האצילים מוגנים על פי החוק. עם התמעטות אויביהם הטבעיים התרבו האיילים האצילים יתר על המידה מעבר ליכולת מקומות המחיה שלהם ונוצרה בעיה של התפוצצות אוכלוסין. כדי למנוע תופעה זו, רשויות שמורות הטבע באירופה מספקות רישיונות לציד איילים מבוקר. מכך נהנים שני הצדדים - הרישיונות לציד האיילים מכניסים הכנסה נאה לרשויות שמורות הטבע, ובמקביל מווסתים את אוכלוסיית האיילים האצילים.

בישראל החלו לגדל את האייל האדמוני לצורך בשרו. בעניין כשרותו, ישנו פולמוס בקרב הרבנים בארץ[3].

אויבים עריכה

אויביהם הטבעיים העיקריים של האייל האציל הם דוב חום, זאב מצוי והגרגרן. את העופרים טורפים יונקים יותר קטנים כמו שונרים, עיט זהוב, תנים ושועל אדום.

האייל רץ מהר מאוד ומסתמך על מהירותו הרבה. אם זה לא עוזר, האייל משתמש בקריאות ובנהמות, ואם גם זה לא עוזר האייל ינגח בקרניו האדירות. הנקבות נטולות הקרניים מסתמכות על ריצתן המהירה.

תת-מינים עריכה

תת-מינים של האייל:

תת-מינים נוספים הועברו למין אייל מרכז-אסייתי.

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אייל אציל בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אייל אציל באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
  3. ^ זהר עמר וא' זיבוטפסקי, כשרות האיל והצבי, תחומין, כט (תשס"ט), עמ' 162-172