אין אדם חוטא ולא לו
אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ הוא כלל בהלכה היהודית לפיו לרוב אדם יעבור עבירה רק שיש לו עצמו תועלת בדבר.[1] לכלל זה השלכות מגוונות, ויש לו גם יוצאים מן הכלל. הכלל משמש גם כפתגם ללא קשר להשלכותיו ההלכתיות.
מקור הכלל ויישומיו במשנה ובתלמוד עריכה
כלל זה מופיע בתלמוד בכמה הקשרים:
- רועה צאן פסול לעדות, משום שהוא חשוד לרעות בהמותיו בשדה של אחרים. במה דברים אמורים? ברועה צאן של עצמו, אבל שכיר לרעות בהמות של אחרים אינו חשוד לרעותם בשדה של אחרים, כי "חזקה אין אדם חוטא ולא לו".[2]
- שכיב מרע (חולה הנוטה למות) שהקדיש את כל רכושו, ולאחר מכן אמר שהוא חייב סכום מסוים למישהו, אין לחשוש שמא הוא טוען כך רק כדי להציל חלק מרכושו שהוקדש, מאחר שהוא נוטה למות, ולא יעבור עבירה רק לטובת יורשיו.[3]
במשנה לא הוזכר כלל זה במפורש, אבל המפרשים מסבירים שהוא עומד ברקע של כמה משניות:
- המתארח בעיר לא מוכרת לו, ושואל מי מהתושבים מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות וניתן לאכול אצלו, אם אמר לו מישהו: אני מקפיד - לא יסמוך עליו; ואם אמר לו: פלוני מקפיד - יסמוך עליו.[4] הרמב"ם מסביר זאת בכך שאין אדם חוטא ולא לו.
- עד אחד המעיד על אשה שמת בעלה - לא ישאנה, שמא שיקר להעיד רק כדי שיוכל לשאתה, אבל מותר לבנו או לאחיו לשאת אותה, כי אין אדם משקר בעדותו להנאת בנו.[5]
הנחת היסוד בכלל זה היא, שמדובר באנשים השומרים מצוות באופן בסיסי, ועבירותיהם נעשים מחמת תאווה זמנית, וממילא כאשר החוטא עצמו לא ירוויח מן החטא - לא יחטא. אבל מי שלא שומר מצוות עלול לחטוא גם ללא כל תועלת עבורו.[6]
עדותו של חשוד לעבור עבירה מסוימת עריכה
במשנה במסכת בכורות,[7] נאמר שכהנים, חשודים לגרום מום לבכור על מנת להתירו להם באכילה, ולכן אינם נאמנים להעיד על בכור בעל מום המצוי ברשותם שהמום אירע בו ללא כוונה ומותר לאוכלו. נחלקו תנאים בשאלה האם כהנים נאמנים להעיד על בכור שאיננו שלהם: לדעת רבן שמעון בן גמליאל הוא נאמן על בכור של חברו, למרות שאינו נאמן על של עצמו. לעומתו, רבי מאיר קובע כלל: החשוד על הדבר - לא דנו ולא מעידו.
הרמב"ם פסק להלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וזאת על פי הכלל: "אין אדם חוטא ולא לו".[8] הראב"ד חולק על כך, ופוסק כרבי מאיר.[9] הסיבה לכך היא, שהחזקה שאין אדם חוטא ולא לו נכונה על פי רוב, אבל קיים מיעוט שמוכן לחטוא גם ללא תועלת אישית, וייתכן שעד זה שלפנינו הוא מן המיעוט.[10]
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "אין אדם חוטא ולא לו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים עריכה
- ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אין אדם חוטא ולא לו", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ה', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"ב, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ד', משנה ז'.
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק ב', משנה י' ופירוש הרמב"ם שם.
- ^ פרי מגדים אורח חיים סימן שכה; 'אשל אברהם' סעיף קטן כב; שו"ת שבט הלוי, חלק ג סימן נד.
- ^ משנה, מסכת בכורות, פרק ה', משנה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק י"ב, הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח', הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"א, הלכה ח'.
- ^ בהשגותיו בכל המקורות הנ"ל
- ^ חידושי חתם סופר על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה', עמוד א'.