אלברט בנדורה

אלברט בנדורהאנגלית: Albert Bandura;‏ 4 בדצמבר 1925 - 26 ביולי 2021) היה פסיכולוג וחוקר מרכזי בתחום הפסיכולוגיה החברתית. מהוגי תאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית ומושג המסוגלות העצמית (self efficacy)[1].

אלברט בנדורה
Albert Bandura
לידה 4 בדצמבר 1925
מונדייר, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 ביולי 2021 (בגיל 95)
סטנפורד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית, ביהביוריזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט Arthur Lester Benton עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת סטנפורד (19532021) עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט Daniel Bullock עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה למפעל חיים בפסיכולוגיה (2004)
  • פרס האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לתרומות מדעיות נכבדות לפסיכולוגיה (1980)
  • פרס עמיתי ויליאם ג'יימס (1989)
  • פרס עמית ג'יימס מקין קטל (2003)
  • פרס גרומאייר (2008)
  • קצין/ה במסדר קנדה (2014)
  • המדליה הלאומית למדעים (2014)
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
  • פרס א. ל. תורנדייק
  • מלגת גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו עריכה

בנדורה נולד במונדייר שבאלברטה, עיירה קטנה שבה כארבע מאות איש. בן הזקונים מתוך שישה. סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבוונקובר ואת דוקטורט סיים באוניברסיטת איווה ב-1952, ובהמשך קיבל משרת מרצה בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שם הוא לימד וחקר עד למותו. ב-1974 נבחר לנשיא אגודת הפסיכולוגים האמריקאית.

בנדורה הושפע תחילה מעבודתו של רוברט סירס, על הגורמים המקדימים המשפחתיים של התנהגות חברתית ולמידת הזדהות. מחקריו הראשונים עסקו בתפקידם של מודלים חברתיים ביצירת הנעה והתנהגות של האדם. בשיתוף עם הדוקטורנט הראשון שלו, ריצ'רד וולטרס, ערך בנדורה מחקרים על למידה חברתית ועל תוקפנות. המחקרים הצביעו על תפקידם המכריע של מודלים חברתיים בהשפעה על התנהגות האדם, והובילו לתוכנית מחקר על המנגנון של למידה מתוך צפייה במודל. בשנים 19611963 ערך ניסויים שנודעו בהיסטוריה של הפסיכולוגיה בשם "ניסויי בובת בובו" ("ניסוי בנדורה"), בהם הראה כי ילדים שצפו במבוגר שהכה בובה, נטו בהמשך להכות בובה בעצמם, יותר מאשר ילדים שצפו במבוגר שלא הכה בובה.

בעקבות מחקריו בתחום התוקפנות כתב בנדורה את ספריו תוקפנות בני נוער (1959), ותוקפנות: ניתוח של למידה חברתית (1973). ספר נוסף שפרסם הוא למידה חברתית והתפתחות אישיות, ב-1963. ב-1977 פרסם את ספרו תאוריית הלמידה החברתית, שנחשב לאחד מיוצרי השינוי של פני הפסיכולוגיה בשנות השמונים.

בנדורה חקר, בין השאר, כיצד למידה ממודל יכולה להשפיע על הפחתת חרדה בהפרעת פוביה מנחשים, למשל. הוא מצא כי היעילות העצמית של האדם (האמונה בדבר יכולותיו להרגיע את פחדיו מנחשים), היא גורם חשוב שיכול ליצור שינוי בהתנהגות ובחרדה. הוא ערך תוכנית מחקר גדולה בה בדק את תפקידה של היעילות העצמית בפסיכולוגיה תפקודית, והוא המשיך להתמקד בנושא זה במחקריו.

ב-1986 פרסם בנדורה את ספרו יסודות חברתיים של חשיבה והתנהגות: תאוריה קוגניטיבית-חברתית. בספר הציע תאוריה קוגניטיבית-חברתית לתפקוד האדם, שמדגישה את תפקידם המרכזי של תהליכים קוגניטיביים, עקיפים, רפלקטיביים ובעלי ויסות עצמי, ביצירת הסתגלות ושינוי אצל האדם. שורשי התאוריה הם בגישה שתופסת אנשים כפרואקטיביים, בעלי יכולות ארגון עצמי, ויסות עצמי ורפלקטיביות, לא רק כיצורים שמגיבים ומעוצבים על ידי כוחות סביבתיים, או מונעים על ידי דחפים פנימיים.

בספרו משנת 1997, מסוגלות עצמית: תרגיל השליטה, כתב בנדורה על השלכות תאוריית המסוגלות העצמית בתחומי החינוך, התפתחות, בריאות, פסיכופתולוגיה, עסקים, ויחסים בינלאומיים. הוא הרצה וכתב על נושאים כמו יציאה ממצב של הומלס, התפוצצות אוכלוסין, התנהגות עבריינית, תקשורת המונים, שימוש בסמים, וטרור. הוא הצביע על האופן בו אנשים מראים חוסר מעורבות מוסרית כשהם מבצעים פשעים נגד האנושות, ושאף לחברה בעלת סטנדרטים אנושיים יותר.

בסקר משנת 2002 דורג בנדורה במקום הרביעי ברשימת הפסיכולוגים הבכירים ביותר בכל הזמנים (על פי קריטריונים כגון כמות הציטוטים במאמרים ובספרים), אחרי זיגמונד פרויד, ז'אן פיאז'ה ופרדריק סקינר, ובמקום הראשון ברשימת הפסיכולוגים החיים.[2]

היה נשוי לווירג'יניה וארנס (1921–2011), ונולדו להם שתי בנות.

נפטר ב-26 ביולי 2021.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלברט בנדורה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Bandura, A. (1977). Self-efficacy: toward a unifying theory of behavioral change. Psychological review, 84(2), 191.
  2. ^ דירוג 100 הפסיכולוגים הבכירים, מתוך המאמר: Haggbloom et al. (2002). The 100 Most Eminent Psychologists of the 20th Century. Review of General Psychology, 6, 139-152.