אלי דנקר
אלי (אליהו) דנקר (נולד ב־12 באוקטובר 1948) הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי.
 | |
| לידה |
12 באוקטובר 1948 (בן 75) ישראל |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| תקופת הפעילות | מ-1973 |
| צאצאים |
רן דנקר |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
בגיל 10 החל לנגן באקורדיון. למד במגמה מוזיקלית בתיכון השייך לאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. שירת בצבא כקצין בחטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים נלחם ברצועת עזה.
כשהשתחרר מהשירות הצבאי, פנה ללימודי משחק בבית צבי. את לימודיו מימן בנגינת פסנתר בשיעורי בלט. לאחר מכן למד תיאטרון באוניברסיטת העברית ולאחר כשנה נסע לניו יורק ללימודי משחק. באותה תקופה פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא חזר לישראל הישר לקרבות בתעלת סואץ. לאחר המלחמה, החל לשחק בתיאטרון "החאן הירושלמי" למשך שלוש עונות. התפקיד הראשון שלו בתיאטרון החאן היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", יחד עם ששון גבאי וספי ריבלין.
לאחר הצגה בתיאטרון חיפה, יצא ללימודי אקרובטיקה בימתית אצל ז’אק לקוק, בפריז. ב-1976, הופיע מספר פעמים בתוכנית "ניקוי ראש".
מתחילת שנות השמונים, הוא מופיע כשחקן בתיאטראות "הבימה", "הקאמרי" ועוד. בין השאר הופיע בתפקיד יאזון במחזה "מדיאה".
בסוף אוגוסט 1984 שיחק דנקר בהצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים" מאת הרווי פיירשטיין בתיאטרון בית לסין ובביומיו של אילן רונן לצידו של נתן דטנר.[1][2] בסוף השנה, היגר דנקר לארצות הברית. מבטאו ומראהו הביאו לליהוקו בתפקידים כגון מחבל או סוכן "מוסד" בסרטי קולנוע רבים, ובהם "המתופפת הקטנה", "טיסה מספר 847", "החבר החדש של אמא שלי", "אלוף ללא עוררין 2: האיש שעומד אחרון" ובסדרות טלוויזיה, ובהן "מקגיוור", "מלחמה וזיכרון", "הבית הלבן", "זהות בדויה", "ג'אג", "תא רדום", "Damages", "המנטליסט", "CSI: מיאמי" ו"המפענחת".
בשנת 1987 שיחק בסרטו של זאב רווח "בובה", ב-1990 בסרטו של אורי ברבש "דרך הנשר". ב-1996 גילם במחזמר "ספר הג'ונגל" את שירחן הנמר. בשנת 2000 שיחק בסרטו של יוסף פיצ'חדזה "בסמה מוצ'ו". באותה שנה גילם את ביל סייקס במחזמר "אוליבר טוויסט" שכתב וביים מנחם גולן, ולצידם של דניאל מגון, שלמה בראבא, רינת גבאי, וצחי נוי.
בתחילת שנות האלפיים חזר לישראל. ב-2001, שיחק בטלנובלה הראשונה בישראל, "לגעת באושר" ובסרט אינג'יל. ב-2006, דובב את דמותו של ראש המועצה בסרט "גיבור על נמלים". בשנת 2007, שיחק במחזה "פיגמליון" ובטלנבולה "האלופה" לצידו של השחקן יהודה לוי. בשנת 2010, שיחק את דמותו של דוד דמתי בסדרה "תיכון השיר שלנו". ב־2011, שיחק בהצגה "המסילה לדמשק". בשנת 2017, שיחק בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "המדרשה". בשנת 2018 הופיע בתפקיד ראשי בסרטה של רוני קידר "משפחה", ושיחק בסרט האמריקאי "קודם ניקח את ברוקלין" של הבמאי הישראלי דני אביכזר. בסוף אותה שנה החל לשחק במחזמר "שגעון המוזיקה" בקאמרי. ב-2019, שיחק בהצגה בתיאטרון בית צבי "החולה ההודי" ושימש כדובר בסרט "המחשמלים".
לאלי דנקר ארבעה ילדים משלוש נשים שונות, אחד מהם הוא היוצר רן דנקר. הוא מתגורר עם אשתו השלישית מיכל בהוד השרון.
קישורים חיצוניים עריכה
- אלי דנקר, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
אלי דנקר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אלי דנקר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
אלי דנקר, באתר AllMovie (באנגלית)
אלי דנקר, באתר MusicBrainz (באנגלית)- אלי דנקר, בארכיון הבימה
- אבי אובליגנהרץ, בורג קטן במכונה, באתר ynet, 23 בפברואר 2005
- דנה רון, אלי דנקר אצל דנה רון, באתר mako, 14 באוקטובר 2012
- ג'ני אלעזרי, מה עשה אלי דנקר בתור הנהג של סתיו שפיר?, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 17 במרץ 2015
- יעקב בר-און, אלי דנקר משחק מחבלים בהוליווד ומצהיר: "לא אנוח עד שתהיה מדינה פלסטינית", באתר מעריב אונליין, 4 במאי 2017
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ מיכל קפרא, תנו לנו לחיות בכבוד, מעריב, 31 באוגוסט 1984
- ^ אלי דנקר:הומוסקסואליות אינה סטייה, מעריב, 31 באוגוסט 1984