אלכסנדר הגדול

המונח "אלכסנדר" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו: "אלכסנדר (פירושונים)".

אלכסנדר הגדול (ככל הנראה 21 ביולי 356 לפנה"ס - ככל הנראה 10 או 11 ביוני 353 לפנה"ס)
מקום קבורה	מקום הקבורה המקורי באלכסנדריה, כיום מקום הקבורה אינו ידוע
כינויים נוספים	אלכסנדר השלישי, אלכסנדר מוקדון
ידוע בשל	כיבוש האימפריה הפרסית
מקצוע	מצביא ומדינאי
תואר	התארים העיקריים הם מלך מוקדון ומלך אסיה
תקופת כהונה	336 - 323 לפנה"ס
דת	פוליתאיזם
בן זוג	יתכן שהפסטיון[1]
בת זוג	סטטירה השנייה, פריסתיס השנייה, רוקסנה

אלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), הידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ככל הנראה 21 ביולי 356 לפנה"ס^[2] - 10 ביוני או 11 ביוני 323 לפנה"ס), היה מלך מוקדון. אלכסנדר הוא אחד מגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה^[3]. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת היבשת ההודית^[4].

פעמים רבות מתואר אלכסנדר כגבר אתלטי ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורו דברי חנופה. כבר במהלך חייו נחשב לאל ורבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי לוחמיו היוונים סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר. השפעתו של אלכסנדר על ההיסטוריה האנושית רבה, אף שמת בגיל צעיר.

כיבושיו הנרחבים פתחו עידן חדש בתולדות האנושות, התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה האמנותיות, הפילוסופיות והאחרות של התרבות ההלניסטית ניכרות עד עצם היום הזה. דרכה הטביע אלכסנדר הגדול חותם בל ימחה על תולדות האנושות ועל תרבותה.

ילדות ועליה לשלטון

ילדותו ונעוריו

אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. אביו, פיליפוס, לא היה יורש העצר, אלא דודו של המלך המכהן, ולימים תפס את השלטון בכוח.

מוקדון בתקופת ילדותו של אלכסנדר הייתה ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה‏^[5] בעיני היוונים^[6]. יחד עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה עד זהה לחלוטין לתרבות היוונית העתיקה^[7] והסנוביזם היווני נבע בעיקר מגזענות. עד תקופת שלטונו של אביו, הייתה מוקדון ארץ בעלת שלטון רופף ותרבותה הייתה מפגרת יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה עמדת בכורה באזור.

אביו יחס חשיבות רבה לחינוך ולאימונים הצבאיים של אלכסנדר והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה.

כשמלאו לאלכסנדר 13 הזמין אביו את אריסטו, אחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית, לשמש מחנכו (341-343 או 340 לפנה"ס)^[8]. הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα מקדוניה). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן.

הייתה זאת הזדמנות היסטורית נדירה שבה אחד מגדולי ההוגים פגש את אחד מגדולי אנשי המעשה - אך מפגש זה לא הוליד שיתוף פעולה ארוך שנים, וזאת על רקע חילוקי הדעות ביניהם. אחד הגורמים למחלוקת היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים", נטה לבו של אלכסנדר לעבר גישה קוסמופוליטית יותר והוא התייחס אל העמים הכבושים כשווים‏^[9].

יורש העצר

בגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס שיצא למערכה נגד ביזנטיון הותיר את בנו, אלכנסדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את העדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר ומרדו בשלטון המקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף יסד עיר^[10][11]שקרא לה אלכסנדריה, כמו ערים רבות אחרות שיווסד במהלך חייו.

עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תרקיה. בכך לא תמו מלחמותיו של הנער. פוליס אמפיסה החלה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי, מה שנתן לפיליפוס תירוץ נח להתערב בעניניה של יוון ולצאת להגנת האל. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים נסו להשתמש באירועים כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא עשה את עצמו כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו.

היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים וברית חזקה נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי. התפתח קרב קשה במעבר, אך הכוחות המוקדונים יכלו למגנים התבנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה ואף פיזר לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר הזאת. אחרי הניצחון ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה.

הצבאות נפגשו בסופו של דבר ליד כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. בקרב קשה שהתפתח במקום פיקד אלכסנדר הגדול על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. בקרב ביצע הצבא המוקדוני נסיגה מזויפת באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני לרופף את שורותיו. זה הספיק לאכסנדר ששבר את הקו היווני, איגף וכיתר את התבנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי. התקפתו של אלכסנדר הביאה לניצחון המוקדונים בקרב.

אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה בבדידות מזהרת, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הגמון הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.

בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות משפחתיות רבות. כשאלכסנדר היה בוגר, כמקובל בחברה המוקדונית, נשא אביו אישה נוספת ואף הוליד איתה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באמו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאבדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס.

עלייתו לשלטון

בשנת 336 לפני הספירה נרצח פיליפוס בעיר איגי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי נפלה האשמה על האויבת הוותיקה, פרס, אולם לא הוברר מי היה האשם האמיתי ברצח, ואף היו שהאשימו את אלכסנדר עצמו. סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה^[12] על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות בפיליפוס^[13].

לאחר הרצח יזמה אולימפיאס^[14] שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הקטן של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון. בינתיים הברברים, בעיקר השבטים התראקיים, ניסו לנצל את גילו הצעיר של מלך מוקדון החדש ופלשו למוקדון. אלכסנדר הדף את הצבאות הפולשים. מפלה זו שמרה על מוקדון מפלישה נוספת במשך כל זמן שהותו של אלכסנדר במסעות כיבושיו במזרח.

ביסוס השלטון

ערך מורחב – מסעו של אלכסנדר הגדול באירופה

המסע נגד התראקים והאילירים

ידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים בו כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו.

לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקי עם צבאו, כולל חיל הפרשים וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. אלכסנדר הנהיג את הפרשים וניקנור את הרגלים הכבדים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגר ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח בכך את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.

דיכוי המרד ביוון

במהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון, שבתקופת פליפוס, אביו של אלכסנדר, נלחמו במוקדון במישור כירונאה. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.

אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, רצח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נרצחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.

הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, הכרית את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אסיפת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.

אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית. למעשה, אלכסנדר העריץ את התרבות היוונית ואימץ אותה. לאחר שביסס את שלטונו ביוון, הוא גייס את היוונים לצבאו, ובכל הארצות שכבש לאחר מכן הוא הפיץ את התרבות היוונית ההלניסטית, ובכך חולל את התקופה ההלניסטית במזרח התיכון.

המסע לכיבוש האימפריה הפרסית

ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית בידי אלכסנדר הגדול

רקע לפלישה

עוד לפני פלישתו של אלכנדר שלח אביו, פיליפוס השני את פרמניון בראש גיס בן 10,000 חיילים לאסיה הקטנה לבסס ראש גשר איתן לפני הפלישה. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית. הוא אכן הצליח לבסס ראש גשר, אך לא הצליח לחדור לפנים היבשת. סביר להניח שבצאו של פרמניון חזר ליוון לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו עם רציחתו של אביו.^[15]

בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאיתו 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים^[16], אם כי סביר להניח שמספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000 כי, כאמור, סביר להניח שחיל החלוץ תחת פיקודו של פרמניון, שנשלח על ידי פיליפוס, חזר ליוון. בנוסף, היו ברשותו 182 תלת חתריות ועליהן כ-36,000 מלחים. כן כלל הצבא 9,000 חיילים שהשתייכו לחיל הלוגיסטיקה וההנדסה^[17]. הואיל והצי המוקדוני היה קטן בהרבה מהצי הפרסי שכלל כמה מאות ספינות, בחר אלכסנדר להפנות את תשומת לבו לקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מציים על ידי כיבוש נמליהם ובשלב מסוים אף פיזר את ציו לחלוטין. הפלישה הוצגה כמטרה פאן-הלנית לנקמה בפרסים על פלישתם ליוון כמאה וחמישים שנים קודם לכן. תכנית ברוח זו הייתה נפוצה ביוון ודוברה החשוב ביותר היה הנואם איסוקרטס שהתחיל בזה זמן רב לפני הולדתו של אלכנסדר.

הממלכה הפרסית הייתה המדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באזור, גדולה פי כמה מהממלכה אותה ירש אלכסנדר. גרו בה עמים רבים וכותצאה מכך סבלה מחוסר אחידות אתנית בשטחה. אזור הליבה של האימפריה היה באזור מסופוטמיה בשטחן של אירן-עירק המודרניות במקום בו התפתחו התרבויות העתיקות של המזרח התיכון בארם נהריים ומזרחה משם, בשטח שהוא כיום חלק מאירן.

ערב הפלישה של אלכסנדר הגדול עברה על הממלכה תקופה של חוסר יציבות פוליטית חריפה. דור אחד לפני פלישתו של אלכנסנדר עבר על האימפריה מרד הסטרפים (372 - 362 לפנה"ס). אמנם ארתחששתא השני דיכה את המרד, אך מאבקים פנימי וחוסר היכולת של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה פתחו את הדלת להגמוניה מוקדונית ובעקבותיה החיית החלום הישן של הפלישה לאימפריה הפרסית.^[18]

מלבד אירועים גאופוליטיים חשובים, חוותה האימפריה טלטלה שעה שדריווש השלישי עלה לכס השלטון רק כשנתיים לפני הפלישה בשנת 336 לפנה"ס בהפיכת חצר. במהלך הפיכת החצר רצח דריווש, שהיה קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה, את המלך החוקי, ארתחששתא הרביעי, שהיה בנו הצעיר של המלך הקודם, ארתחששתא השלישי (מלך בין 358 ל-338 לפנה"ס) שנרצח על ידי הסריס באגואס שהיה גם השר הראשי שלו.

אסיה הקטנה

הצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם הוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע, ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט באסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה‏^[19].

הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובמיוחד ארסיטס שבשטח הסטרפיה שלו נחת חילו של אלכסנדר, התנגדו לתכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. עימות זה התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי ובראשם ממנון נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.

ניצחונו בקרב גרניקוס, סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבאחדות מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה, שבמערב אסיה הקטנה.

מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו ולהכנעתן נדרש מצור שנמשך עד החורף. לאחר נפילת הליקרנסוס, התיר דריווש לממנון ליישם את תכניתו^[20]. ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר פרק זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התכנית את הכח המניע שלה והפלישה התמוססה.

בזמן שהעביר את החורף באסיה הקטנה התיר לחלק מחייליו לחזור לחופשת מולדת עם קוינוס. עם חזרתו של קוינוס קיבל תגבורות משמעותיות שכללו 3,000 רגלים ו-650 פרשים.

לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום בה פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שהתיר את הקשר היה מקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש אחרי קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו.

פיניקיה וארץ ישראל

בשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), אחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה של שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור.^[21] רופא החצר, פיליפוס, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח.

בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר איסכדרון (כיום אלכסנדרטה) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להמלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.

אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר.

אלכסנדר הטיל המצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה.‏‏^[22] במהלכו בנה שובר גלים גדול שחיבר את האי ליבשה. שובר גלים זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן.

לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כיום סבורים כמעט כל החוקרים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.

מצרים

השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כמבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 - 463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 עת הובס הפרעה הממצרי נכטנבו בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול בפרסי. המלך הפרסי ארתחששתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.

לאחר כיבוש עזה בשנת 332, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים^[23]. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע אל המדבר לאורקל המקומי, שהיה רצוף סכנות. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.

כיבוש לב האימפריה הפרסית

לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.

אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הוקדם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התרקים המוקדוני^[24]), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים^[25]. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.

אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.

אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב.

הבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובנציה שבה הייתה פרסופוליס, ביצר אותה בחומר וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.

בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרסופוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר. אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס.

לאחר כיבוש פרסופוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. יחד עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.

בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.

בניגוד ליוונים רבים אחרים, לא הפלה אלכסנדר בין עמים על רקע גזעי או אתני, ולא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.

מסעות מלחמה באסיה התיכונה

אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את בקטריה (מזרח איראן ומערב אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן - קזחסטן - טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר.

פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.

סיר דריה

באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן בפנה פנים האימפריה לשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה סמרקנד, אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.

אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר סיר דריה. סיר דריה הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס.

עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נתקל צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות.

מעשי קשר נגד אלכסנדר

בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.

מטענים שליליים אלה הביאו את האצולה המוקדונית לתכנון התנקשות בחיי אלכסנדר, מזימה שתוכננה בשנת 330 לפנה"ס. אציל מוקדוני בשם דימנוס, שהיה אחד מ"רעי המלך", היה היוזם העיקרי של רעיון ההתנקשות. התוכנית התגלתה לאדם בשם קואבלונוס וזה דיווח עליה לפילאוס, בנו של פרמניון, על מנת שיעביר את הידיעה לאלכסנדר, איתו נפגש מדי יום. פילאוס, אם משום שלא יחס חשיבות לידיעה, לפי גרסתו, ואם משום שהיה למעשה מנהיג הקושרים, לפי אלכסנדר, לא העביר את הידיעה הלאה. לא ברור כיצד נודע לאלכסנדר בסופו של דבר על הקשר. ייתכן שקואבלונוס הצליח להעביר לו את הידיעה בדרך אחרת. אלכסנדר העמיד את פילאוס לדין בפני אסיפת המוקדונים באשמה שלא העביר בכוונה תחילה את הידיעה אליו, ולפיכך לקח חלק בקשר. טענותיו של פילאוס לרשלנות ולא לזדון נדחו, ואלכסנדר הוציאו להורג על פי פסק דין האסיפה. לפי החוקים המקדוניים, אבות היו אחראים למעשי בניהם, לכן ציווה אלכסנדר לרצוח את פרמניון, אביו של פילאוס. הסיבה העיקרית לרצח זה הייתה הערכתו של אלכסנדר שפרמניון ידע על המזימה, וחשש מפעולת נקמה שייזום, ולא החוקים העתיקים.

חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.

הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, התגבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו אליו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.

כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד פרחי קצונה שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר הנערים" בשל גילם הצעיר של הקושרים. הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.

הודו וחזרה לבבל

מסע הכיבושים והחזרה

ערך מורחב – כיבוש הודו בידי אלכסנדר הגדול

בחורף 327 - 326 הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס. סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בנסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו היתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה.

בהודו נתקל באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. בהודו נתקל באוסף ממלכות מפוצלות, שנלחמו בינן לבין עצמן והיו חסרי שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר יאלום). בקרב הידספס ניצח את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעיזו להתנגד לו, הפעם בחר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון.

לאחר הניצחון בקרב, התקרב לגבולות אימפריית נאנדה וחייליו שנרתעו מהצבאה המאוחד הגדול, מתשישות כוחם מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות ואלכנסדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך הגנגס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות יחד עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות.

בדרך נתקל באדמותיהם של המאלהי. במצור על עיר המאלהי (כיום מולטאן) נפצע קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו. טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל.

כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. יתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר ויתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת^[26]. כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו.

אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי הודו שלפני אמצע המאה ה-20, שטחים שכללו גם את פקיסטן.

שנים אחרונות בבבל

סידורי ענייני האימפריה

בזמן העדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את העדרותו, מעלו בכספים, הטילו מסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג.

העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה

בשנת 324 הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.

האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.

מותו

המוות המסתורי

בשנת 323, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 33 בלבד במותו. ישנן תאוריות שונות לגבי סיבת מותו. על פי חלקן, לא מוצקות במיוחד, הורעל אלכסנדר על ידי קסנדרוס, בנו של אנטיפטרוס, מי שרצח את בנו כמה שנים מאוחר יותר. על פי השערות אחרות, מת אלכסנדר ממלריה או מטיפוס הבטן. על פי גרסה אחרת נהרג אלכסנדר במריבת שיכורים.

בזמן מותו היה שטח האימפריה שבה שלט כ-18 מיליון קמ"ר.

בשנת 1998 פורסם מאמר ב-New England Journal of Medicine‏‏^[27] מאת פרופ' דויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניבריסטת מרילנד, ואחרים, ביניהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיאדורוס ופלוטרכוס. אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גיאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו.

הקבר

קברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום המצאו^[28]. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו חונטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי "רומן אלכסנדר", שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה.

תלמי העשירי שהיה לחוץ במזומנים החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215.

ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהומות קשות שפרצו בשנת 391 התחוללו בעיר ובמהלכן נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אמדה נוספת האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס.

חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי האה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר.

חייו האישיים

פיקוד והובלת חיילים

אלכנסדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף בתור מפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. כמובן שזה גם משך את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו.

הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההיטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכנסדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית.

הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב.

בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים. יחד עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה.

הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של בקטריה וסוגדינה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו - אף יווני לפניו לא פעל כך.

גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית שובר הגלים בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פיקד על חייליו לטפס על הרים סמוכיות ולהקים שם עמדות ירי.

יחסיו עם הוריו

אלכסנדר העריץ את אמו ואהבתו אליה לא ידעה גבול‏^[29]. יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה מורכב יותר. מצד אחד העריץ אותו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו. יחסי שנאה-אהבה אלה איפיינו את היחס של אלכסנדר הצעיר לאביו.‏^[30].

אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. יחד עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות.

המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאמו. אין הוכחה שאמו של אלכנסדר הסיטה את בנה כנגד אביו. ‏^[31].

לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אמו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.

אופיו ושכרותו

אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. למרות האכזריות של הפעולות האלה הן לא היו חריגות ביחס למקובל בתקופתו.

אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי. אין פלא, אפוא, שנפוצה השמועה, כי מותו אירע במהלך מריבת שיכורים.

האלהה

אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. לאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. יחד עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.

בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס, שנועדו להדגיש את רום מעמדתו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי^[32].

אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאמו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לתפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של שיבה במצרים לאחר שכבש ארץ זו.

דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס האלהה של אלכסנדר כביטוי למגלמוניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.

נישואיו ונטיותיו המיניות

אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים - רוקסנה מבקטריה‏, סטטירה, בתו של דריווש השלישי, ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי, כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, יתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפסטיון, חברו מימי הילדות^[33]. עם הזמן, קודם הפסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו - מפקד הפרשים (היפרכוס).

קורטיוס טוען^[34] שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי^[35]. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית ואיננה רלוונטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.

מורשתו וחלוקת האימפריה

חלוקת האימפריה

ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת למאה, אך פרק זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אכלסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות:

• מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה.
• מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה.
• הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה.
• מספר ממלכות במרכז אסיה.

השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדון

אף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסע, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנית בקרב מגלופוליס.

אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפש במידה ניכרת את רמת החיים שם. יחד עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה.

הפצת התרבות ההלניסטית והיחס לעמים הכבושים

כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.

אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף-על-פי-כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.

כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית ואף ראה את עצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.

אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני נסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.

מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדר

למורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון לרפובליקת מקדוניה. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק והדברים מגיעים מדי פעם בפעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים.

מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחים של מקדוניה הם סלאבים שהיגרו לאזור בתחילת העת החדשה. יחד עם זאת, אזרחי רפובליקת מקדוניה המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו ללנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא העתיק.

הצבת הפסל הציתה^[36] מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון שרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל רואה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גניבת זהות.

אגדת אלכסנדר

אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטארכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אמו, אולמפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאח מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטארכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה ערה עוד לפני נישואה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר.^[37]

היסטוריון החצר, קליסתנס סיפר שהים נסוג בפניו בקיליקיה. אונסטקיקס, היסטוריון אחר שפעל בתקופה שאחרי מות אלכסנדר, טען שאלכסנדר נפגש עם תאלסטיס, מלכת האמזונות ואף ניהל עימה רומן.

במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב אינספור פעמים והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.

קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואמו, אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר^[38] שהתכתב עמו בזמן מסעו באסיה.‏^[39][40]

למרבה ההפתעה זכה אלכסנדר להיחשב קדוש בכנסייה האורתודוקסית, אף על פי שלא היה נוצרי.

היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיות

היחס לאלכסנדר באסלם

אלכסנדר מוזכר בקוראן^[41] בכינוי "ד'ו אל קרנין" (ذو القرنين), בעל הקרניים, בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר (בסורת המערה) שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.

היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות

ערך מורחב – אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות

רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:

האגדה בתלמוד^[42] מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כה בטבת ליום שמחה (עיין ערך מגילת תענית).

אגדה נוספת בתלמוד^[43] מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד^[44] כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.

יוסף בן מתתיהו מספר^[45] שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.

היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך קשה להלום את הדברים שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.

במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה להרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר - אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.

כנגד כל אלה, ישנה אגדה^[46] שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם.

השם הפרטי אלכסנדר נפוץ גם כיום בין היהודים, ואחת ההשערות היא שהדבר נובע מן היחס החיובי לאלכסנדר מוקדון.

אלכסנדר בתרבות הפופולרית

אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו.

אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו. אין ערובה שאכן כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי.

מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להדמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנותה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים.

גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן.

ייצוגיו בתרבות

• בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM.
• בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפניקית ובארץ ישראל.
• אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981).
• תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים.
• להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexandre the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986.
• בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי.
• ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני בבילון 5 נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול.
• בשנת 2007 יצא לאור ספר בשם "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים.

ראו גם

	ספר: אלכסנדר הגדול
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• צבאו של אלכסנדר הגדול
• אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות
• בוקפאלוס

לקריאה נוספת

מקורות על אלכסנדר

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו^[47].

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס^[48] וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

• אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.‏^[49].

• היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.

• חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.

• ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס ויתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.^[50] כמו כן מספר דיודורס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.

• סיכום להיסטוריה של טרוגורס, ספרים 11 - 12, יוסטינוס.

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

מחקרים^[51]

• דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
• ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני
• ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010)
• הרולד למב, אלכסנדר מוקדון - המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קרית ספר, 1967.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלכסנדר הגדול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלכסנדר הגדול

• אלי אשד, אלכסנדר הגדול מכולם
• אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (באנגלית)
• עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (באנגלית)
• אלכסנדר הגדול, באנציקלופדיה ynet

הערות שוליים

מסעותיו של אלכסנדר הגדול
השתלטות על יוון • המצור על תבאי • אסיה הקטנה, פניקיה ומצרים העתיקה קרב גרניקוס • מצור הליקרנסוס • קרב איסוס • המצור על צור • מצור עזה כיבוש לב האימפריה הפרסית • קרב גאוגמלה המסע בהודו • קרב הידספס • מצור עיר המאלהי

תשעת המכובדים באמנות ימי הביניים
הקטור • אלכסנדר הגדול • יוליוס קיסר • יהושע בן נון • דוד • יהודה המכבי • המלך ארתור • קרל הגדול • גוטפריד מבויון