אלפנט (משחית טנקים)
האלפנט (סימונו הרשמי:(Panzerjäger Tiger (P) היה משחית טנקים כבד בשירות הורמאכט במלחמת העולם השנייה. כ-91 משחיתי טנקים מסוג אלפנט נבנו, ורובם שירתו בחזית המזרחית.[1]. בעת שנכנס לשירות, היה האלפנט רכב משוריין בו שולבו התותח נגד-טנקי החזק ביותר שהיה בנמצא והשריון העבה ביותר בעולם, אך בגלל דברים אלו סבל הטנק מבעיות מכניות רבות (כגון שריפת המנוע או שבירת התמסורת) בגלל מסתו העצומה. במקור, נקרא הכלי פרדיננד, על שם מתכננו פרדיננד פורשה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | משחית טנקים |
| מדינה מייצרת |
.svg){kind=small} גרמניה הנאצית |
| יצרן |
פורשה  |
| שנת ייצור | 1943 |
| תקופת השימוש |
1943–הווה (כ־81 שנים) |
| מערכה מרכזית |
מלחמת העולם השנייה |
| יחידות שיוצרו |
91 |
| מידע טכני | |
| אורך | 8.14 מטרים (כולל התותח) |
| רוחב | 3.38 מטרים |
| גובה | 2.97 מטרים |
| משקל | 65 טון |
| מהירות | 30 קמ"ש |
| טווח פעולה | 150 ק"מ על כביש |
| מנוע | שני מנועי מייבאך 300 כ"ס (כ"א) |
| שריון | 200 מילימטר |
| צוות | 6 (נהג, מפעיל רדיו, מפקד, תותחן, שני טענים) |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח 88 מ"מ Pak 43/2 L/71 |
| חימוש משני | שני מקלע MG34 בקוטר 7.92 מ"מ |
  | |
פיתוח ותכנון עריכה
האלפנט פותח בעקבות צורך במשחיתי טנקים בחזית המזרחית, שיהיו מסוגלים להתמודד בהצלחה עם הטנק הסובייטי החדש T34. כשנקבעו המפרטים לטנקי הטיגר החדשים, הגיש פורשה הצעה משלו, שהתחרתה בזאת של חברת הנשל. הדגם של הנשל נחשב כפשוט יותר לייצור המוני, ולבסוף הוחל בייצורו בשם טייגר 1; אך בינתיים יוצרו גם כ-100 דגמים מתכנונו של פורשה - כאמצעי ביטחון, למקרה של תקלה בלתי צפויה בייצור דגם הנשל. עתה הציע פורשה להיטלר - שהביע התעסקות יתרה בנושאים טכניים - להסב את דגמיו למשחיתי טנקים. ב-22 בספטמבר הוחלט כי משחיתי טנקים אלו יהיו בעלי שריון חזיתי בעובי 200 מ"מ, ותותח בקוטר 88 מ"מ.
בצוותו שישה אנשים, לרבות שני טענים לתותח 88 מ"מ. משקלו של הטנק הגיע ל-65 טונות, זאת בעקבות שריון החזית העבה, ומשקל כה רב הגביל את מהירות הדרך וניידות הכלי. בחלקו האחורי של הטנק הורכב תא משוריין גדול מקובע במקום צריח שהכיל את התותח ו-3 מאנשי צוות. בגלל שהמנוע הועבר למרכז הטנק, מפעיל הרדיו והנהג הופרדו משאר אנשי הצוות ויכלו לתקשר איתם רק בעזרת רדיו פנימי. שני המנועים מקוררי האוויר שהיו בשלדה המקורית הוחלפו על ידי שני מנועים 300 כ"ס HL 120 של מייבאך שהפעילו שני גנרטורים, שהניעו שני מנועים חשמליים שבתורם הפעילו את הזחלים. מלבד הצריכה הגבוהה מאוד של דלק, נזקק הכלי לטיפולים רבים. את הזחלים, לדוגמה, היה צריך להחליף כל 500 ק"מ.
באלפנט הורכב תותח 88 מ"מ מדגם PAK 43/2 L/71. ה-L/71 פותח כתחליף לתותח נ"מ 88 שהוכח כיעיל ביותר כנגד טנקי בעלות הברית במערכה בצפון אפריקה. ל- L/71 היה קנה ארוך בהרבה מתותח ה-88 המקורי, שהעניק לו מהירות לוע גבוהה יותר, ויכולת חדירת שריון משופרת. העדר צריח מסתובב הגביל את גזרת הירי של התותח ל-25°, וכינון התותח נעשה על ידי כיוון הכלי כולו אל המטרה. גם כמות הפגזים של תותחו המעולה הייתה מוגבלת; בסך הכל היו בו 50 פגזים בהשוואה ל-92 בטנק הטיגר. המחסור בתחמושת התגלה כמגבלה טקטית חמורה, למרות שחמורה ממנה הייתה העובדה שהאלפנטים לא נשאו מקלע כלל. היה זה חיסרון קטלני למקרה שיעלה בידי רגלים של האויב להתקרב אליהם[2]
העבודה על משחית הטנקים הושלמה בסך הכל בתוך חודשיים ובמאי 1943 היה הכלי מוכן לשימוש.
לאחר קרב קורסק בחזית המזרחית בספטמבר 1943, הוחזרו כל משחיתי הטנקים מסוג פרדיננד ששרדו את הקרב כדי לשפר אותם על סמך ניסיונם בקרב. במהלך אוקטובר ונובמבר 1943, 48 מתוך 50 משחיתי הטנקים ששרדו עברו שדרוג ונוספו להם מקלע MG34 בקדמת הצריח כדי לשפר את יכולתם כנגד חי"ר, פתח מיוחד למפקד על הצריח כדי לשפר את יכולת הראייה שלו, וצימריט(אנ') - ציפוי קרמי להגנה מפני מוקשים מגנטיים. כל התוספות הללו ושינויים קלים אחרים העלו את משקלו של הטנק מ-65 ל-70 טון. משחית הטנק המשופר כונה באופן לא רשמי האלפנט, וב-1 במאי 1944 נתן לו היטלר את שמו באופן רשמי.[3]
שימוש בקרב עריכה
משחיתי הטנקים פעלו ברמה פלוגתית, ולפעמים חולקו למחלקות כשחי"ר וטנקים אחרים מגנים על האגפים הפגיעים שלהם. בהתקפה, שימש האלפנט ככלי תקיפה ראשוני. בהגנה, הוא פעל ככוח עתודה שנועד לעצור כוחות שריון.
טבילת האש של הפרדיננד הייתה ביולי 1943, בקרב קורסק. בקרב השתתפו כל 91 הכלים למעט שניים. טקטיקת השריון הגרמנית בקורסק הייתה של טריז טנקים, שנקראה בפיהם פנצרקייל. פירוש הדבר היה שהטנקים הכבדים ביותר, הטיגרים או האלפנטים היוו את חוד הטריז במתקפה, וכך הוטלה ההבקעה על הטנקים בעלי הכושר הרב יותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר, ואחר כך ינצלו הטנקים הקלים יותר את ההצלחה. למרות שהצליחו להשמיד טנקים רוסיים רבים, הם סבלו מבעיות מכניות רבות. לאחר ארבעה ימי קרבות, כמחצית מהכלים יצאו משימוש, רובם בגלל בעיות מכניות וכתוצאה מפגיעות מוקשים בזחלים. האבדות מאש האויב היו נמוכות מאוד, בזכות השריון העבה של הפרדיננד שכמעט אף נשק נ"ט רוסי לא הצליח לחדור.
כאשר נעו האלפנטים להסתערות, נתגלעו חסרונותיהם. הם קרטעו לאיטם מבלי להיפגע אמנם בתוך מטר האש הנ"ט החזיתית הרוסית, אבל נפגעו בשריון הצד הדק יותר שלהם על ידי הפקפרונטים[4] שהוצבו באגפים; או מצאו עצמם, לאחר שפרצו את קווי האויב, ללא סיוע. מרבית הטנקים הקלים יותר המלווים אותם לא הצליחו לשרוד די זמן כדי להישאר עמם, ולרוב האלפנטים לא היו מקלעים להגנה עצמית כנגד רגלי האויב. כדברי מפקד גייסות השריון הגרמניים היינץ גודריאן[5]:
"הם עסקו בציד חוגלות בתותחים. הם לא הצליחו לשתק, ובוודאי שלא להשמיד, את המקלעים והרובים של האויב, וכך לא יכלו הרגלים לבוא בעקבותיהם. כאשר כבר הגיעו עד הארטילריה הרוסית, הם היו לבדם..."
רוב האבדות של הפרדיננד בקורסק נגרמו במתקפת הנגד של הסובייטים. ניסיונות לגרור משם את השלדות הפגועות כדי להכשירן מחדש לקרב סוכלו, שכן רכבי החילוץ החצי זחליים בני 18 הטונות, שבהם השתמשו הגרמנים בדרך כלל, לא הצליחו להזיזם, ורק טיגרים יכלו לגרורם. רבים נותרו בשדה הקרב. הפרדיננדים ששרדו המשיכו להילחם גם בקרב דנייפר בסוף 1943.
בשלב זה הוחזרו משחיתי הטנקים למפעל באוסטריה שם עברו שיפורים וזכו לשם אלפנט. על אף השיפורים שהותקנו בהם, חלק מהבעיות לא תוקנו לגמרי. ב-1944 הועברו האלפנטים לחזית באיטליה, אך לא היו יעילים בגלל משקלם העצום שמנע מהם לחצות כבישים וגשרים באיטליה. בגלל מחסור בחלקי חילוף ננטשו מרביתם או פוצצו על ידי צוותם. פלוגה אחת של אלפנטים נלחמה בהתקפת הסובייטים בפולין ב-1945, והאלפנטים האחרונים ששרדו השתתפו בקרב על ברלין.
יחס ההריגות לעומת אבדות של האלפנט עמד על קרוב ל-1:10, מה שהופך אותו לאחד ממשחיתי הטנקים המוצלחים ביותר בכל המלחמה. במהלך הקרב בקורסק, גדוד משחיתי הטנקים הכבדים ה-653 (שבו פעלו האלפנטים) טען שהצליח לפגוע בכ-320 טנקי אויב ואיבד רק כ-13 משחיתי טנקים.[6] זאת בזכות עובי השריון וכוח האש האדיר, שנתנו לו יתרון גדול כשהיה בהגנה. אך לעומת זאת, חוסר בניידות ובעיות מכניות לא מעטות הפחיתו מיכולתו לשמש ככלי התקפי יעיל.
כלים ששרדו עריכה
רק שני אלפנטים שרדו את המלחמה. אחד מהם נשבה על ידי הסובייטים בקורסק, והוא מוצג במוזיאון הטנקים בקובינקה ליד מוסקבה. אחר נשבה באנציו על ידי האמריקאים, וכעת הוא מוצג במוזיאון החימוש של צבא ארצות הברית במרילנד.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Achtung Panzer- Panzerjäger Tiger(P) - Ferdinand - Elephant
- ^ אורגיל, דאגלס. הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 182.
- ^ Encyclopedia of German Tanks of World War Two, Peter Chamberlain and Hilary Doyle, 1999
- ^ כנגד הפנצרקייל השתמשו הרוסים בשיטה שהועתקה מהגרמנים, ונודעה כ"פקפרונט". בשיטה זאת קובצו יחדיו עד עשרה תותחים נ"ט - לרוב התותח 76.2 מ"מ שלא יכל כלל לחדור את חזית האלפנט - בפיקודו של קצין יחיד, אשר באופן זה יכול להמטיר סערת אש נ"ט על מטרה יחידה. פקפרונטים אלה פוזרו לאורך המבלט בקורסק ולעומקו, וכך גם כאשר חלפה קבוצת טנקים גרמניים על פני קבוצה אחת כזאת, כמעט ודאי שתבוא עליהם התקפת-אגף מצד קבוצה אחרת.
- ^ אורגיל, עמ' 187
- ^ ^ "Ferdinand/Elephant". Achtung Panzer! Retrieved 2010-02-07.