אמט טיל
אמט לואיס "בובו" טיל (באנגלית: Emmett Louis "Bobo" Till, 25 ביולי 1941 – 28 באוגוסט 1955) היה נער אפריקאי אמריקאי שנרצח במיסיסיפי בהיותו בן 14, משום ששוחח עם אשה לבנה. מעשה הרצח ותוצאותיו היו אחד מהאירועים המרכזיים שהניעו את הקמת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית.
 | |
| אמט טיל בגיל 13, 1954 | |
| לידה |
25 ביולי 1941 שיקגו, אילינוי, ארצות הברית |
|---|---|
| נרצח |
28 באוגוסט 1955 (בגיל 14) דרו, מיסיסיפי, ארצות הברית |
| שם לידה |
Emmett Louis Till  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות בור אואק |
| פרסים והוקרה |
מדליית הזהב של הקונגרס (5 בינואר 2023) |
  | |
טיל נולד וגדל בשיקגו, אילינוי. בעת הירצחו היה בביקור אצל קרוביו באזור הדלתא של מיסיסיפי. העילה להירצחו הייתה שיחה שניהל עם קרוליין ברייאנט בת ה-21, אשה נשואה שהייתה בעלת חנות מכולת קטנה. כמה לילות לאחר השיחה הגיע בעלה של ברייאנט, רוי, יחד עם אחיו למחצה, ג. וו. מילאם, לבית שבו התארח טיל. הם חטפו אותו והביאו אותו לאסם, שם הכו אותו ועקרו אחת מעיניו. לאחר מכן ירו בראשו והטילו את גופתו לנהר הטלהאצ'י. סביב צווארו של טיל קשרו הרוצחים מאוורר של מנפטה ששקל 32 ק"ג. הגופה נתגלתה לאחר שלושה ימים.
גופתו של טיל הוחזרה לשיקגו. אמו מיימי טיל, שגידלה אותו לבדה, התעקשה לקיים הלוויה פומבית, ולהשאיר את ארון המתים פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה לכולם. עשרות אלפי אנשים חלפו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, ותמונת הגופה המרוטשת התפרסמה בעיתונים וכתבי עת של הציבור האפרו-אמריקאי. הפרסום הרב הביא לתמיכה נרחבת בקרב הקהילה השחורה ולאהדה רבה בקרב הלבנים בכל רחבי ארצות הברית. ביקורת עזה נמתחה על מצב זכויות האזרח של הקהילה השחורה במדינת מיסיסיפי. גם עיתונים במיסיסיפי ורשויות שמירת החוק במדינה גינו את האלימות נגד טיל ודרשו צדק, ואולם המתקפה העזה עליהם הביאה להתגוננות ובסופו של דבר לתמיכה ברוצחים.
המשפט שנערך לברייאנט ומילאם זכה לסיקור עיתונאי נרחב; השניים זוכו מאשמת החטיפה והרצח, אך שנה לאחר מכן, תוך הסתמכות על זכות הסיכון הכפול, הודו בריאיון לכתב עת בביצוע הרצח.
רקע עריכה
מעמדות בדרום ופשעי שנאה עריכה
מאז שנת 1882 תועדו למעלה מ-500 מעשי לינץ' ופשעי שנאה כלפי אפרו-אמריקאים רק במיסיסיפי (1882 הייתה השנה בה הוחל בתיעוד מעשים אלה). רוב מעשי הלינץ' אירעו בין השנים 1876 ל-1930, אך גם בשנות החמישים נרשמו מקרי לינץ', אם כי בתדירות נמוכה.
בכל רחבי דרום ארצות הברית הוכתבה מערכת מחמירה של כללים ונוהגים שנועדו להפריד בין שחורים ללבנים, ולמנוע קשרים בין גזעיים. קשרים כאלה אכן התקיימו, בעיקר בין גברים לבנים לנשים שחורות, אך העיקר בהפרדה הגזעית שהתקיימה בדרום הייתה מניעת קשר בין גברים שחורים לנשים לבנות. קשר כזה היה נדיר ביותר, ונחשב בעיני הלבנים כפגיעה חמורה ביותר, שגררה אחריה עונשים חמורים ביותר לגבר השחור.
ההקפדה על מערכת המעמדות האמורה התגברה ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, והתעצמה עוד יותר לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בתביעה שנודעה כ"בראון נגד מועצת החינוך טופיקה". בפסק דין תקדימי זה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית אינה חוקתית, וכי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" אינה קבילה. תומכי ההפרדה במדינות הדרום ראו בפסק דין זה תקדים מסוכן, העלול להוביל לנישואים בין גזעיים, והגיבו במאמצים מוגברים למניעת כל מראית עין של שוויון.
משפחתו של אמט טיל עריכה
אמט טיל היה בנם של מיימי קארט'ן (Mamie Carthan) ולואיס טיל. אמו של אמט נולדה בעיירה ווב (Webb), באזור הנקרא הדלתא של מיסיסיפי;
אמו של אמט טיל ומשפחתה חיפשו אחר חיים חופשיים יותר ותעסוקה משתלמת יותר בערים התעשייתיות של הצפון והתיישבו בשיקגו. אמו ואביו נפרדו לאחר שלואיס בגד באשתו ובין השניים היו מריבות אלימות. לאחר הגירושין עברו מיימי ואמט לדטרויט, שם נישאה מיימי ל"פינק" בראדלי. גם נישואים אלה לא עלו יפה, ואמט ואמו חזרו אל סבתו של אמט, בשיקגו.
ב-1955 ביקר את אמט ואת אמו דודה של מיימי בן ה-64. סיפוריו על החיים במיסיסיפי עוררו אצל אמט עניין. הוא שכנע את אמו לאפשר לו לבקר את דודו, והיא נעתרה אך הזהירה אותו להתנהג בצורה שונה מהתנהגותו בשיקגו; היחס ללבנים צריך להיות שונה ממה שהורגל אליו. אמט הבטיח שהבין את אזהרתה.
הרצח עריכה
אמט טיל הגיע לביקור אצל קרוביו בעיירה מוני (Money)[1] במיסיסיפי, ב-21 באוגוסט 1955. שלושה ימים לאחר מכן הלך אמט עם בן דודו למכולת של הזוג קרוליין ורוי ברייאנט כדי לקנות סוכריות. קרוליין הייתה לבדה בחנות. אמט התגאה בידידותו עם נערות לבנות, וחבריו התגרו בו שיפתח בשיחה עם קרוליין בת ה-21. מה בדיוק אמר אמט לקרוליין אינו ברור. יש הטוענים ששרק לה, אם כי אמו של אמט טענה מאוחר יותר שמכיוון שסבל מגמגום, ייתכן שהיה זה ניסיון של אמט להתגבר על הגמגום שממנו סבל. גרסאות אחרות סיפרו שאמט אחז בידה והציע לה "דייט", או שאמר לה "ביי, בייבי" כשיצא מהחנות. על פי גרסה נוספת אמר לה אמט: "אינך צריכה לחשוש ממני, בייבי, הייתי עם נשים לבנות לפני כן". קרוליין ברייאנט עמדה על דעתה שאמט אחז בזרועה והציע לה דייט, וכן השתמש במילים "שאינן ראויות לדפוס".
קרוליין ברייאנט כה נחרדה עד שרצה למכוניתה שחנתה בסמוך כדי להוציא ממנה אקדח שהיה שמור בה. הנערים נמלטו מן המקום, ואמט הביע את רצונו לחזור לשיקגו. רוי ברייאנט לא היה בסביבה; הוא שב לביתו רק ב-27 באוגוסט. כאשר שמע על שהתרחש, חקר באגרסיביות נערים שחורים מן הסביבה, ושמע שהמדובר בנער משיקגו המתגורר אצל דודו.
לפנות בוקר 28 באוגוסט – בין 2:00 ל-3:30 – הגיע רוי עם אחיו למחצה ג'ון ויליאם מילאם, יחד עם אדם שלישי (שייתכן והיה שחור) לביתו של מוז רייט, דודו של אמט. מילאם היה חמוש באקדח, שבו איים על דודו של אמט. דודתו של אמט הציעה להם כסף, אך הם דרשו מאמט שיתלבש ואיימו על האחרים שיהרגו אותם אם יספרו מה קרה. רוי וג'ון העלו את אמט על טנדר, הכו אותו באקדח וכיסו אותו בבד ברזנט. החוטפים לא היו בטוחים מה לעשות עם הנער: הם עברו בכמה מקומות והכו אותו קשות בכמה אתרים, כנראה בסככה מאחורי ביתו של מילאם ובחנות עצמה. לא ברור היכן ירו בו בסופו של דבר, אך לקראת הבוקר קשרו לצווארו מאוורר של מנפטה והשליכו אותו לנהר.
קרוביו של אמט החלו לחפש אחריו עוד באותו לילה. דודו של אמט לא רצה להתקשר למשטרה מכיוון שחשש לחייו, אך בן דודו של אמט – גם הוא יליד שיקגו, שנלווה לאמט בביקור – התקשר לשריף ולאמו בשיקגו, וזו הודיעה לאמו של אמט. השריף חקר את ברייאנט ומילאם, והם הודו שלקחו את הנער מבית דודו אך טענו ששחררו אותו באותו לילה מול חנות המכולת. הם נעצרו בחשד לחטיפה.
עם התפשטות השמועה על היעלמו של אמט הצטרפו לחיפושים גם ראשי הסניף המקומי של ה-NAACP, שהתחפשו לפועלי כותנה ועברו בשדות בתקווה לקבל מידע.
שלושה ימים לאחר החטיפה מצאו שני נערים שדגו בנהר הטלהאצ'י את גופתו של אמט, כשהיא מושחתת ונפוחה. על הגוף היו סימני אלימות רבים, עין אחת נעקרה מארובתה ונמצא פצע ירייה מעל אוזנו הימנית. הגופה הייתה עירומה, אך על אחת האצבעות הייתה טבעת כסף ועליה חרוטות האותיות L.T. והתאריך 25 במאי 1943. אמו סיפרה במשפט שמדובר בטבעת שעברה מסבו של אמט לאביו, ומאביו אליו, וכך זיהתה שמדובר בבנה. לא ניתן היה לזהות את פניו של אמט בשל השחתתם ובשל השהות הארוכה במים, אך דודו של אמט שהוזעק למקום זיהה את הגופה. מנגד, החלו טענות כי הגופה אינה גופתו של אמט טיל, וכי הוא עצמו בחיים והוברח בסתר חזרה לשיקגו. בדיעבד התברר כי את קו ההגנה המדובר הציע לסנגוריה שריף העיירה, ג'ורג' סמית.
קבורה וסערה ציבורית עריכה
על פי דרישתה של מיימי טיל בראדלי נשלחה הגופה חזרה לשיקגו, לקבורה. היא התעקשה לראות את הגופה כדי לזהותה בוודאות, ולהשאיר את ארון המתים פתוח. מיימי הסבירה את החלטתה: ”לא הייתה שום דרך שבה יכולתי לתאר את מה שהיה בארון. שום דרך. ורציתי שכל העולם יראה.” עשרות אלפי בני אדם עברו על ארונו של טיל, ואלפים רבים נוספים השתתפו בטקס האשכבה ובהלוויה, ב-6 בספטמבר. תמונת הגופה המושחתת התפרסמה בעיתונים של הקהילה השחורה וגררה תגובה ציבורית נרחבת וסוערת; העיתון ניוזוויק ציין כי הקהילה השחורה בשיקגו נסערה מן המעשה כפי שלא נסערה מאף מעשה דומה.
גם במיסיסיפי עורר הרצח סערה ציבורית. הרצח דווח בהרחבה בעיתוני המדינה, וקוראים רבים הביעו את זעזועם מן המעשה במכתבים למערכת, לצד מאמרי מערכת רבים שגינו את הרצח. מושל מיסיסיפי הוקיע את הרצח והבטיח חקירה נמרצת של רשויות החוק. במברק ששלח לראשי ה-NAACP הבטיח חקירה מלאה וקבע שהתנהגות כזו אינה נסלחת. גם עיתונים מקומיים הביעו שאט נפש.
ואולם, תוך זמן קצר הפכה התגובה מורכבת יותר. מזכיר "מועצת האזרחים הלבנים" (White Citizens' Council, גוף שתמך במדיניות ההפרדה בין שחורים ללבנים), הביע את צערו על הרצח וקבע שמדיניות ההפרדה הגזעית נועדה להגן על השחורים, וכי פעילות ה-NAACP פוגעת במדיניות זו ולפיכך מסכנת את השחורים. בתגובה הגדיר מזכיר ה-NAACP את הרצח כ"לינץ'" וקבע כי מיסיסיפי מנסה לשמור על עליונות הלבנים באמצעות מעשי רצח. מיימי טיל בראדלי אמרה לכתב עיתון כי ברצונה לגייס עזרה כדי לסייע לרשויות החוק למצוא את הרוצחים, וכי לדעתה על מדינת מיסיסיפי להשתתף בעלות עזרה זו. דבריה הוצאו מהקשרם, והיא צוטטה כמי שאמרה ש"מיסיסיפי תשלם על המעשה". ראש עיריית שיקגו ומושל אילינוי דחקו במושל מיסיסיפי לוודא שהצדק ייעשה.
הציבור הלבן במיסיסיפי חש מותקף, והטון בעיתוני המדינה החל להשתנות בצורה דרמטית. העיתונים דיווחו על מהומות בשיקגו, שלא התרחשו במציאות. תמונותיהם של ברייאנט ומילאם במדי צבא, שצולמו כעשור לפני כן, הופיעו בעיתונים; כתבות הללו ושבחו את יופייה ותומתה של קרוליין. שמועות על פלישה קרובה של שחורים זועמים ולבנים מן הצפון נפוצו בכל המדינה, ונתפסו ברצינות על ידי שלטונות החוק. האווירה הציבורית בקרב הציבור הלבן במיסיסיפי התנגדה להשפעת הצפון, וראתה בעצמה קבוצה חופשית שאינה כפופה לדעת הקהל הכללית.
בעקבות השינוי באווירה ובדעת הקהל המקומית שינה השריף של מחוז טלהאצ'י את התייחסותו למקרה; ב-3 בספטמבר אמר כי הגופה זוהתה וכי התיק נגד ברייאנט ומילאם "טוב למדי", הביע כעת ספקות לגבי זהות הגופה, והעריך שטיל בחיים. הוא טען שהגופה שנמצאה "הושתלה" על ידי ה-NAACP וכי הטבעת שנמצאה על אצבעו של טיל פוברקה גם היא. מאוחר הרבה יותר הודה השריף כי לא רצה להגן על ברייאנט ומילאם, אך לא הייתה לו ברירה.
נגד שני החשודים הוגש כתב אישום בגין רצח, אם כי התובע הטיל ספק באפשרות להשיג הרשעה בתיק שנושאו אלימות של לבנים נגד גבר שחור שהואשם בהעלבת אשה לבנה. ההחלטה להגיש כתב אישום זכתה לשבחים בעיתונים שחורים וצפוניים. ברייאנט ומילאם התקשו בתחילה למצוא עורך דין שייצג אותם. חמישה פרקליטים התנדבו לייצג אותם פרו בונו, אך תוך זמן קצר נאספו עבורם 10,000 דולר, שנתרמו בקופות בחנויות ובמקומות ציבוריים ברחבי הדלתא.
המשפט עריכה
2) סמנר, המקום בו נערך המשפט
3) מאונד באיו, ביתו של ד"ר ט.ר.מ. הווארד
המשפט התקיים בספטמבר 1955 ונמשך חמישה ימים. בית המשפט התכנס בעיירה סמנר (Sumner),[2] שהייתה קטנה מלהכיל את מאות הכתבים שהגיעו לעיירה כדי לסקר את המשפט. כתבים תיארו את המשפט כ"האירוע התקשורתי הגדול הראשון של תנועת זכויות האזרח", וכאחד המשפטים שזכו לפרסום הרב ביותר אי פעם. המשפט סוקר בכל העיתונים הגדולים בארצות הברית ועל ידי העיתונים של הקהילה השחורה, כמו גם על ידי העיתונים המקומיים. הישיבה בבית המשפט הייתה לשחורים ולבנים בנפרד, וגם הכתבים הופרדו. השריף קיבל את פני הכתבים השחורים בעליצות: "שלום כושונים!" (Hello, Niggers!). המבקרים מן הצפון הופתעו לראות את האווירה הלא-רשמית ששררה בבית המשפט: המושבעים שתו בירה במהלך הדיונים, ורבים מן הגברים הלבנים בקהל נשאו אקדחים.
לשחורים לא היו בעיר מקומות לינה; הם השתכנו בביתו של ד"ר ט.ר.מ. הווארד, פעיל זכויות אדם אפרו-אמריקני שהיה בעיירה מאונד באיו (Mound Bayou).[3] הווארד היה רופא, ממנהיגי התנועות לזכויות האזרח, ויזם. הוא היה מהראשונים שגינו את הרצח ואיים שאם יימשכו מעשי רצח של שחורים במיסיסיפי תפרוץ מלחמת אזרחים. הוא מימן פעולות רבות שנועדו לסייע בחקירת הרצח ובפרסומו. חוץ מהכתבים השחורים התאכסנה בביתו גם מיימי טיל בראדלי, שהגיעה משיקגו על חשבונו של הווארד כדי להעיד. הווארד חשש מאלימות כלפיו ולכן הקיף את ביתו בשומרים חמושים.[4]
יום לפני המשפט הגיע להווארד מידע כי שני פועלים אפרו-אמריקאיים היו עדים לרצח; אלו היו פועלים של אחיו של מילאם. הווארד לא הצליח להעביר את המידע לצוות התביעה בזמן, והשריף של מחוז טלהאצ'י כלא את השניים כדי למנוע מהם להעיד.
קו ההגנה העיקרי במשפט היה שהגופה שהוצאה מן הנהר לא הייתה גופתו של טיל, וההגנה אף טענה שייתכן שטיל בחיים. ההגנה הודתה שברייאנט ומילאם לקחו את טיל, אך טענה ששחררו אותו לאחר מכן. דודו של טיל, מוז רייט, זיהה רק את מילאם כאחד האנשים שלקחו את טיל עמם. עצם הזיהוי היה מעשה יוצא דופן, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה העז אדם שחור להאשים אדם לבן. על פי חוקי המדינה, תוצאת משפט שבו קיימת האשמה ברצח הייתה יכולה להיות אחת משלוש: מאסר עולם, עונש מוות או זיכוי. ב-23 בספטמבר זיכה חבר המושבעים את שני הנאשמים לאחר דיון שנמשך 67 דקות. אחד המושבעים אמר שלו לא היו מפסיקים באמצע את הדיון כדי לשתות גזוז, היה הדיון קצר עוד יותר.
הועלו כמה סיבות לתוצאה זו של המשפט. הטענה העיקרית הייתה שחבר המושבעים היה מורכב מלבנים תושבי אזור הגבעות במחוז טלהאצ'י, אזור עני שבו התחרות בין לבנים לשחורים הייתה גדולה והגזענות של תושבי האזור הייתה רבה. התביעה שגתה כאשר פסלה מחבר המושבעים אנשים שהכירו את ברייאנט ומילאם; כל מי שהכיר את השניים היה בעל דעה שלילית לגביהם. מאוחר יותר אישרו המושבעים שידעו שהנאשמים אכן ביצעו את הרצח, אך היו סבורים שאין להעניש אותם במאסר עולם או בעונש מוות על רצח אדם שחור. לעומתם, העידו מושבעים אחרים שקיבלו את טיעוני ההגנה.
חודשיים לאחר המשפט על עברת הרצח סירב חבר מושבעים גדול להגיש כתב אישום נגד ברייאנט ומילאם באשמת חטיפה.
תגובות והודאה עריכה
העיתונים בערים הגדולות, וכן כתבי עת קתולים, פרוטסטנטים, יהודיים וסוציאליסטים הגיבו בחריפות כנגד פסק הדין, ומתחו ביקורת נוקבת על החברה האמריקאית. עיתונים בדרום ארצות הברית, במיוחד במיסיסיפי, ראו בפסק הדין הליך משפטי הוגן. הסיפור של אמט טיל המשיך לעורר סערה שבועות רבים לאחר המשפט, ועורר דיון ציבורי נרחב בין דרומיים, צפוניים, שחורים ולבנים.
ב-1956 הסכימו ברייאנט ומילאם להתראיין לכתב העת "לוּק" (Look), תמורת תשלום שנע בין 3,600 ל-4,000 דולר. הגנת הסיכון הכפול (Double Jeopardy) מונעת הגשת כתב אישום נגד נאשמים בעברה שממנה זוכו, ולפיכך יכול היה מילאם להודות כעת שירה באמט טיל. השניים לא חשו אשמים ולא חשו שעשו דבר מה שאינו ראוי.
התגובות לראיון היו סוערות. תומכיהם של ברייאנט ומילאם נטשו אותם; שחורים הפסיקו לקנות בחנויותיהם והם הגיעו לפשיטת רגל. בנקים סירבו להלוות להם כסף כדי שיוכלו לנטוע. הודאותיהם חסרות הבושה ברצח הביאו את מנהיגי התנועות לזכויות האזרח לדרוש מממשלת ארצות הברית לחקור לעומק את המקרה, והרצח היה אחת הסיבות העיקריות שהביאו לחקיקת חוק זכויות האזרח ב-1957; החוק איפשר לממשלה הפדרלית להתערב בחקירות מקומיות במדינות השונות כאשר ישנה פגיעה בזכויות האזרח.
לאחר הרצח עריכה
מילאם וברייאנט עברו לטקסס לכמה שנים, ולאחר מכן שבו למיסיסיפי. מילאם מת ב-1980 מסרטן, בגיל 61. ברייאנט התגרש מקרוליין, ונישא מחדש ב-1980. גם הוא מת מסרטן ב-1994, בגיל 63. אמו של אמט נישאה מחדש, החלה לעבוד כמורה, והייתה פעילה בארגוני זכויות האזרח. היא נפטרה ב-2003.
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 טענו כמה תוכניות טלוויזיה וספרים שונים כי כמה וכמה אנשים היו מעורבים ברציחתו של טיל. ב-2004 הודיעה מחלקת המשפטים של ארצות הברית על פתיחת חקירה מחודשת של המקרה, כדי לבדוק האם אנשים נוספים היו מעורבים ברצח. ב-31 במאי 2005 הוצאה גופתו של טיל מקברה, ובדיקות שונות הוכיחו סופית שזו אכן גופתו של הנער. הגופה נקברה מחדש ב-4 ביוני. חבר מושבעים גדול, מורכב ברובו ממושבעים שחורים, הכריע בפברואר 2007 כי אין יסוד להניח שאנשים נוספים היו מעורבים ברצח.
בראיון ב-2008 הודתה קרוליין ברייאנט כי עדותה בבית המשפט הייתה שקרית וכי הנער שרק לעברה כנראה, אך לא הציע לה הצעות מגונות ולא התפאר בפניה בניסיונו עם נשים לבנות. בראיון מסרה ברייאנט כי לא משנה מה עשה הנער, לא הגיע לו מה שקרה לו. בתגובה דרשו גורמים בציבור שברייאנט תיעצר ותישפט על עדות שקר, אך הבקשה נדחתה על הסף.
השפעה והנצחה עריכה
הרצח של אמט טיל הפך לסמל לאפליה המשפטית כלפי שחורים בדרום ארצות הברית. ביוזמת ה-NAACP יצאה מיימי טיל בראדלי לסיור בכל רחבי ארצות הברית, כדי לגייס תרומות ואהדה לתנועה; היה זה מן הסיורים המוצלחים ביותר שיזמה.
רבים רואים ברצח ובמשפט את האירוע המרכזי שהביא לעליית כוחן של התנועות לזכויות האזרח בדרום ארצות הברית. חודשיים לאחר זיכויים של ברייאנט ומילאם, ב-1 בדצמבר 1955, סירבה רוזה פארקס לפנות את מושבה באוטובוס לנוסע לבן, אירוע שהביא לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, ולביטול ההפרדות הגזעיות; שנה לאחר המשפט, בספטמבר 1957, החל משבר ליטל רוק, במהלכו כפה הממשל הפדרלי על מדינת ארקנסו לשלב תלמידים שחורים בבית ספר תיכון. רוזה פארקס אמרה כי הרצח והמשפט של אמט טיל היו הסיבה העיקרית למעשיה. בקיץ שלפני הרצח מנו אפריקאים-אמריקאיים 41% מאוכלוסיית הדלתא של מיסיסיפי, אך רק 265 איש היו רשומים כמצביעים. תשע שנים לאחר הרצח, ב-1964, כבר היו 63,000 מצביעים שחורים רשומים.
טיל מונצח באנדרטה הנמצאת בפואבלו, קולורדו, בה הוא עומד עם מרטין לותר קינג. שמו מופיע על אנדרטת זיכרון של התנועה לזכויות האזרח במונטגומרי, אלבמה, כאחד מארבעים המרטירים שנרצחו למען התנועה.
פרשת הרצח של אמט טיל חלחלה לתודעה האמריקנית דרך הכיסוי התקשורתי ודרך יצירות ספרותיות ואמנותיות רבות שנכתבו בהשפעת הרצח. בין הכותבים היה הסופר זוכה פרס נובל ויליאם פוקנר, בן מיסיסיפי, שפרסם ב-1956 מסה בשם "על הפחד" (On Fear); פוקנר שאל במסתו מה מפחיד כל כך את הבדלנים, פחד שהביא לרצח של נער בן 14. יצירה מפורסמת נוספת שהושפעה מן האירוע הייתה הספר "אל תיגע בזמיר", מאת הרפר לי, התפרסם ב-1960. הספר מתאר משפט של אדם שחור שנאשם באונס אשה לבנה; מבקרי ספרות מצאו דמיון רב בין המשפט המתואר בספר לבין משפטו של אמט טיל. הזמר בוב דילן הקליט ב-1962 שיר שנקרא "מותו של אמט טיל", ויצירות המאזכרות את הרצח ואת המשפט הופיעו שנים רבות לאחר מכן, וגם ב-2010.
בשנת 2022 יצא הסרט סיפורו של אמט טיל, המספר את קורות המקרה מנקודת מבטה של אימו, מיימי טיל. בינואר 2023 אישור הקונגרס של ארצות הברית את הענקת עיטור מדליית הזהב של הקונגרס לטיל ולאימו.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
Emmet Till, 1955, PBS, סרטון באתר יוטיוב- אמט טיל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אמט טיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 33°39′4″N 90°12′33″W / 33.65111°N 90.20917°W
- ^ 33°58′12″N 90°22′11″W / 33.97000°N 90.36972°W
- ^ 33°52′59″N 90°43′41″W / 33.88306°N 90.72806°W
- ^ האיומים על הווארד אכן היו אמיתיים, והוא נאלץ לעזוב את ביתו כמה שנים מאוחר יותר ולעבור לשיקגו בשל איומים אלה.