אמיל אדה

אמיל אדה
إميل إدِّه
לידה	5 במאי 1883; דמשק, האימפריה העות'מאנית
פטירה	27 בספטמבר 1949 (בגיל 66); סאופר, לבנון
מדינה	האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הלבנונית תחת המנדט הצרפתי, State of Greater Lebanon, הממלכה הערבית של סוריה, לבנון
מקום קבורה	Ra's al Nab' Cemetery
השכלה	אוניברסיטת סן-ז'וזף (1900); אוניברסיטת אקס-מרסיי (1905); Paul Cézanne University ;
מפלגה	החזית הלאומית הלבנונית
	11 בנובמבר 1943 – 22 בנובמבר 1943; (12 ימים)
	→ בשארה אל-ח'ורי בשארה אל-ח'ורי ←
	20 בינואר 1936 – 4 באפריל 1941; (5 שנים ו־10 שבועות)
	→ חביב פאשא א-סעד פייר ג'ורג' ארלאבוס (זמני) ←
	11 באוקטובר 1929 – 25 במרץ 1930; (23 שבועות ו־5 ימים)
	→ בשארה אל-ח'ורי אוגוסט אדיב פאשא ←

אמיל אדה (ערבית: إميل أده; 1886–1949) היה פוליטיקאי לבנוני ממוצא מרוני.

חייו עריכה

אדה נולד למשפחה בעלת נכסים רבים באזור ג'ֻבַּיל הצפוני, את ילדותו עשה בביירות ואת נעוריו בצרפת, שם השתלם בעריכת דין.^[1] בסוף 1918 חזר ביוזמת הצרפתים ללבנון, לאחר גלות בפריז בעת מלחמת העולם הראשונה.^[2] היטמעותו בחברה הצרפתית הייתה שלמה, ומשחזר ללבנון התגורר ברובע הנוצרי האריסטוקרטי של ביירות, "אל אשרפיה". השפה הצרפתית נעשתה שפתו הראשונה, בעוד שהערבית שלו הייתה עילגת והוא העדיף שלא להשתמש בה.^[1]

אדה היה נשיא בית הנבחרים ולקראת הבחירות בשנת 1925 הוביל קבוצה מרונית שזוהתה כ"קלאריקלית" כנגד קבוצה מרונית ליברלית בראשות ג'ורג' ת'אבת, בבחירות לבית הנבחרים.^[3] קבוצה של אדה הפסידה בבחירות לבית הנבחרים ואדה מונה לסנאט הלבנוני. לקראת הבחירות לנשיאות בתחילת 1929 עלה שמו של אדה כמועמד מרוני לרשת את מקומו של שארל דבאס.^[4]

ב־1929 מונה אדה לראשות הממשלה. באותה עת החל המשבר הכלכלי העולמי לקעקע את חיי הרווחה היחסית של העשור, שעמד להסתיים. אדה ניצל את המשבר לקידומו של הקו האוטוריטטיבי המרוני, שייחל לו. בתמיכת הצרפתים פיזר את הפרלמנט, ושלט באמצעות צווים וזכה לכינוי הדיקטטור של לבנון.^[5] אולם הוא הצליח לשמור על מעמד זה חמישה חודשים בלבד. במהלך פרק זמן זה הרחיב את החינוך המיסיונרי ואף עודד את הלכי הרוח שבישרו לאומנות מרונית הנשענת על תודעת מורשת הפיניקיות. אדה קיצץ בתקציב ופיטר עובדי מדינה רבים, דבר שהביא עליו תרעומת רבה.^[6] בסוף מרץ 1930 הוא הוחלף על ידי אוגוסט אדיב פאשא.^[7]

ב-1934 השתתפה לבנון בתוקף החלטה אישית של אדה ביריד המזרח בתל אביב, מה שלדבריו נועד ל"טיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". אדה ספג על כך ב-1936 ביקורת קשה מהאופוזיציה, שמחתה על אדישותו למרד הערבי.^[8]

בינואר 1936, נבחר ברוב של 15 נגד 10, בתמיכת רוב הצירים המוסלמים, לנשיא לבנון. הוא מינה את איוב ת'אבת למזכיר המדינה.^[9]^[10]

זמן קצר לפני פרסום מסקנות ועדת פיל, נפגש חיים ויצמן עם אדה בפריז ומסר לו את דו"ח על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הגובלת בלבנון, ואדה השיב ש"יש לו הכבוד לברך את נשיאה הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום" וביקש שחוזה הידידות הראשון שלה ייחתם עם לבנון.^[8]

באפריל 1941, לאחר גל הפגנות בלבנון, התפטר אדה מתפקידו.^[11]

באוגוסט 1943 התמודד בראש "הגוש הלאומי" בבחירות לפרלמנט הלבנוני, אל מול הגוש הקונסטיטוציוני של בשארה אל-ח'ורי^[12]. לאחר הבחירות הצליח אל-ח'ורי להיבחר לנשיא לבנון ואדה נותר באופוזיציה. אולם בנובמבר 1943, לאחר שממשלתו של אל-ח'ורי הכריזה על עצמאות, עצרו הצרפתים את אל-ח'ורי ואת חברי הממשלה ומינו את אדה באופן זמני לראש ממשלה כדי שיערוך בחירות חדשות.^[13] לאחר שלושה ימים הרכיב אדה ממשלה בת 14 פקידים,^[14] אולם לאחר מספר ימים שחרר הגנרל ז'ורז' קאטרו את ממשלתו של אל-ח'ורי^[15] ואדה שב לאופוזיציה.^[16] באפריל 1944 הודח אדה מהפרלמנט.^[17] במרץ 1945, בעקבות הקמת הליגה הערבית, נפגש עם איוב ת'אבת ואלפרד נקאש לדון בדרכים לשמור על עצמאות לבנון.^[18]

אדה התמודד שוב בבחירות, הוביל את האופוזיציה נגד הממשלה, אך הובס בבחירות.^[19]^[20]

עמדותיו עריכה

אדה ייצג באורח מובהק את אגף המשכילים בעדה המרונית. אדה ראה בלבנון מבצר נוצרי, שיש להגן עליו מפני המוסלמים, גם אם היו הם ערבים לאומיים מודרניים. אדה טען כי פער תרבותי-זהותי זה חצץ בין נוצריי לבנון לבין המוסלמים אשר בה. בעוד המוסלמים היו בעיניו ממשיכי מסורתה של תרבות המדבר, היו המרונים חלק אורגני מתרבות הים התיכון.^[2]

במקביל לירידת כוחה של הכמורה עלה מעמדו של אדה כמנהיג הלאומיים המרוניים האנטי-מוסלמיים והפרו-צרפתים. בשלב מסוים היה מוכן אף לשקול את השתחררותה של לבנון מאזורים מאוכלסים במוסלמים^[21], בתנאי שיישמרו ההגמוניה המרונית ונוכחותה של צרפת^[22]. אולם בעיקרו של דבר נותר אדה נאמן לרעיון "לבנון הגדולה". הוא וחבריו שאפו להגיע בארצם לשליטה מרונית רבה יותר ממה שיצרה מערכת האיזונים המנדטורית. לשם כך חתר אמיל אדה עם הכרזת הרפובליקה לקבלת הנשיאות, אך דבר זה לא עלה בידו.^[1]

לקריאה נוספת עריכה

חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, פרק 5.5.1.1: אמיל אדה, עמ' 114–115.

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא אמיל אדה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² ³ ארליך, ספר ג, עמ' 115.
^ ¹ ² ארליך, ספר ג, עמ' 114.
^ הבחירות בלבנון, דבר, 28 ביוני 1925
^ מי יתנשא בלבנון להבא?, דואר היום, 6 בנובמבר 1928
^ ארץ ישראל בקונגרס המשי בביירות, דואר היום, 24 בפברואר 1930
^ לשם קמוצים, דואר היום, 20 בפברואר 1930
^ ממשלה חדשה בלבנון, דואר היום, 31 במרץ 1930
^ ¹ ² אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124
^ המצב בסוריה נשיא מדינת סוריה נכנס לכהונתו, דואר היום, 2 בפברואר 1936
^ Meir Zamir, Lebanon's Quest: The Search for a National Identity, 1926-39, page 177
^ נשיא לבנון התפטר, המשקיף, 6 באפריל 1941
סוריה כיום הזה, דבר, 15 במאי 1941
^ היום - הבחירות בלבנון, המשקיף, 29 באוגוסט 1943
^ מאסר ממשלת הלבנון, הפגנות ועוצר לילה בבירות, הַבֹּקֶר, 12 בנובמבר 1943
העתונות הערבית על המשבר בלבנון, משמר, 14 בנובמבר 1943
^ אמיל אדה הקים את ממשלתו בלבנון, דבר, 16 בנובמבר 1943
^ ב-11 ימי אלם, הצופה, 30 בנובמבר 1943
^ אלפרד נקאש יסד מפלגה אופוזיציונית בלבנון, המשקיף, 26 בינואר 1944
^ נשללה זכות חברותו של אמיל אדה בפרלמנט הלבנוני, המשקיף, 3 באפריל 1944
^ נוצרי הלבבון חרדים לעצמאות מדינתם, המשקיף, 20 במרץ 1945
^ הסכסוך על ראשות השלטון בלבנון, הצופה, 13 בנובמבר 1946
^ אביגדור יעקבי, בלבנון אין כל חדש אחרי הבחירות, משמר, 5 ביוני 1947
^ לבנון הקטנה נוצרית, דואר היום, 23 באוגוסט 1931
אמיל אדה מכחיש, דואר היום, 10 בספטמבר 1931
^ פנחס לאובר, לבנון והאחדות הערבית, הצופה, 18 במרץ 1945

הקודם: בשארה אל-ח'ורי	ראש ממשלת לבנון 11 באוקטובר 1929 - 25 במרץ 1930	הבא: אוגוסט אדיב פאשא

הקודם: חביב פאשא א-סעד	נשיא לבנון 20 בינואר 1936 - 4 באפריל 1941	הבא: פייר ג'ורג' ארלאבוס (זמני)

הקודם: בשארה אל-ח'ורי	נשיא לבנון 11 בנובמבר 1943 - 22 בנובמבר 1943	הבא: בשארה אל-ח'ורי

[ארליך_115-1] ¹ ² ³ ארליך, ספר ג, עמ' 115.

[ארליך_114-2] ¹ ² ארליך, ספר ג, עמ' 114.

[3] הבחירות בלבנון, דבר, 28 ביוני 1925

[4] מי יתנשא בלבנון להבא?, דואר היום, 6 בנובמבר 1928

[5] ארץ ישראל בקונגרס המשי בביירות, דואר היום, 24 בפברואר 1930

[6] לשם קמוצים, דואר היום, 20 בפברואר 1930

[7] ממשלה חדשה בלבנון, דואר היום, 31 במרץ 1930

[:0-8] ¹ ² אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124

[9] המצב בסוריה נשיא מדינת סוריה נכנס לכהונתו, דואר היום, 2 בפברואר 1936

[10] Meir Zamir, Lebanon's Quest: The Search for a National Identity, 1926-39, page 177

[11] נשיא לבנון התפטר, המשקיף, 6 באפריל 1941
סוריה כיום הזה, דבר, 15 במאי 1941

[12] היום - הבחירות בלבנון, המשקיף, 29 באוגוסט 1943

[13] מאסר ממשלת הלבנון, הפגנות ועוצר לילה בבירות, הַבֹּקֶר, 12 בנובמבר 1943
העתונות הערבית על המשבר בלבנון, משמר, 14 בנובמבר 1943

[14] אמיל אדה הקים את ממשלתו בלבנון, דבר, 16 בנובמבר 1943

[15] ב-11 ימי אלם, הצופה, 30 בנובמבר 1943

[16] אלפרד נקאש יסד מפלגה אופוזיציונית בלבנון, המשקיף, 26 בינואר 1944

[17] נשללה זכות חברותו של אמיל אדה בפרלמנט הלבנוני, המשקיף, 3 באפריל 1944

[18] נוצרי הלבבון חרדים לעצמאות מדינתם, המשקיף, 20 במרץ 1945

[19] הסכסוך על ראשות השלטון בלבנון, הצופה, 13 בנובמבר 1946

[20] אביגדור יעקבי, בלבנון אין כל חדש אחרי הבחירות, משמר, 5 ביוני 1947

[21] לבנון הקטנה נוצרית, דואר היום, 23 באוגוסט 1931
אמיל אדה מכחיש, דואר היום, 10 בספטמבר 1931

[22] פנחס לאובר, לבנון והאחדות הערבית, הצופה, 18 במרץ 1945

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]