ויקיפדיה

אנגקור

עיר בקמבודיה

אנגקור (חְמֶרִית: ក្រុងអង្គរ) הוא שמו של אזור בקמבודיה, שבו היו במהלך ההיסטוריה כמה ערי בירה של האימפריה הקְמֶרית. האזור כולו מכונה "אנגקור"[1], ובו שכנו מרכזיה של האימפריה הקמבודית, החל מהקמת עיר הבירה הראשונה במאה ה-9 ועד לחורבנה של האימפריה הקמרית במהלך המאה ה-15, בשיאו השתרע אזור אנגקור על שטח של כ-1,000 קמ"ר, אוכלוסייתו מנתה כ-750,000 נפש והוא היה המתחם העירוני הגדול בעולם.

אנגקור
המקדש המרכזי באנגקור, אנגקור ואט
המקדש המרכזי באנגקור, אנגקור ואט
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4
חלק מתוך Angkor עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות אתר מורשת עולמית בסיכון 1992-2004
מידות
שטח 35,100 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
מאורעות
אתר ארכאולוגי
אתר אינטרנט https://www.angkorenterprise.gov.kh/ עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה קמבודיהקמבודיה קמבודיה
קואורדינטות 13°26′00″N 103°50′00″E / 13.433333333333°N 103.83333333333°E / 13.433333333333; 103.83333333333
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מקדש באיון באנגקור

העיר הראשונה נוסדה בשנת 820 לספירה, כאשר המלך הקמרי ג'אוויארמן השני הכריז על עצמו כ"מלך אל" ו"מלך העולם" של קמבודיה. פריחתה של אנגקור הגיעה לשיאה בתור הזהב של האימפריה הקמרית, כשקמבודיה השתרעה, בתקופות מסוימות, על פני מרבית שטחי הודו-סין. בשנת 1431 הגיע קיצה של העיר, כאשר כובשים מתאילנד כבשו את העיר ובזזו אותה, ותושביה נמלטו ממנה דרומה, לאזור פנום פן.

שרידיה של העיר נמצאים ביערות ובשדות מצפון לאגם הגדול (Tonle Sap) שבמערב קמבודיה (ראו מפה), ליד העיר סיאם ריפ (Siem Reap) בת זמננו. באזור נמצאים שרידים של מעל אלף מקדשים, החל בערימות לבנים המפוזרות בשדות, וכלה במונומנטים ייחודיים ומפוארים, כמו מקדש באיון ומקדש אנגקור ואט המפואר, שיש האומרים שהוא המונומנט הפולחני היחיד הגדול ביותר בעולם. המקדשים הם רק חלק ממערך שלם של מבנים ותשתיות, הכוללים גם מאגרי מים ענקיים ומערכות השקיה עצומות שנבנו באזור.

מקדשים רבים באזור שופצו ושוקמו, והם מהווים את הדוגמה החשובה ביותר לאדריכלות הקמרית. עם זאת, בנוסף למבנים השונים והשרידים הגלויים, חבויים, ככל הנראה, שרידים ארכאולוגיים בעלי חשיבות רבה בשטחי הג'ונגלים הרחבים המכסים את האזור. קרוב לשני מיליון תיירים מבקרים באתר מדי שנה, והאתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה עריכה

איחוד קמבודיה והקמת הבירה הראשונה עריכה

 
מפת האימפריה הקמרית בשיא כוחה

עד למאה ה-9 הייתה קמבודיה מחולקת בין כמה ישויות פוליטיות, שנודעו בסין כפונאן וצ'נלה. בתקופות פונאן (מהמאה ה-1 עד שנת 550) ובתקופת צ'נלה (מ-550 ועד שנת 800 בערך) הושפעה הדת הקמרית מהדתות בהודו. הפולחן כלל אלמנטים של הינדואיזם ובודהיזם משולבים בפולחן מקומי קדום. במקדשים מתקופה זו נמצאות כתובות באבן בסנסקריט ובקמרית, המציינות אלים הינדים, בראשם שיווה, יחד עם אלים הקשורים לפולחן המקומי. הבודהיזם היה פחות בולט, כנראה מכיוון שנרדף בידי השלטון. פולחן שיווה היה מרוכז סביב סמל הלינגאם כבר בתקופה זו, שהיה סמל פאלי לפוריות ושמירה[2]

בתחילת המאה התשיעית הכריז המלך ג'איאווארמן השני על עצמאותה של קמבוגָ'דֶסָה (קמבודיה), וייסד את בירתו בהאריהאראליה (Hariharalaya), הידועה כיום כרולואוס (Roluos), בקצה הצפוני של האגם הגדול, טונלה סאפ. במערכת של מלחמות, בריתות, נישואים פוליטיים ומתנות, השיג ג'איאווארמן השני את איחוד המדינה. בשנת 802 הכריז המלך על עצמו כ"מלך עולמי" וכ"מלך אל", כדי להביע בכך את הצלחתו באיחוד[3].

האריהאראליה מסמלת את האלוהות האריהארה, ביטוי לשילוב עיקריהם של וישנו (הארי) ושיווה (הארא). האריהארא הייתה האלוהות המועדפת על השליטים הקמריים. ג'איאוארמאן השני, המלך שהקים את העיר, קרא לעצמו דוואראג'ה, מלך אל, ובכך הדגיש את הקשר המיוחד שלו עם שיווה. השינוי הדתי התבטא גם באדריכלות: במקום האתרים הקדושים של צ'נלה, שהיו תאים בודדים, נבנו מקדשים ובהם סדרה של משטחים מוגבהים ועליהם מגדלים רבים. פירמידות מרשימות נועדו לסמל את הר מֵרוֹ, מקום מושבם של האלים במיתולוגיה ההינדית, והחפירות שסביבן מייצגות את האוקיינוסים המיתולוגיים. אופייני למבנים השונים היה סמל הלינגאם, כדימוי דתי מרכזי. הפירמידה הייתה מרכז העיר, ובמרכזו של המתחם הקדוש עמד הלינגאם. שמו של הלינגאם היה כשם המלך, עם הסופית "אסווארה" (esvara), כציון לשיווה[4]..

האריהאראליה נבנתה על פי המתכונת המקובלת בערים הקמריות: סביב העיר נבנתה סוללת הגנה המוקפת בחפיר. במרכז העיר עמדו מקדש ממלכתי, בנוי מאבן או מלבנים, וארמון בנוי מעץ. אישים חשובים שהתגוררו בעיר בנו גם הם מקדשים שונים, בתוך החומה ומחוצה לה. מקדשים אלה הוקדשו, כמו המקדש המרכזי, לאלי הינדו שונים, ובעיקר לשיווה. גם בנייני חול רבים נבנו בעיר, בתוך החומה ומחוצה לה, רובם ככולם עשויים מעץ. בסביבות שנת 880 הוקם המקדש המרכזי בהאריהארליה, בקונג, ומקדש נוסף לזכר האבות, פריאה קו (Preah Ko). מאפיין נוסף של הבירה הקמרית, מאגר מים גדול, נבנה כעשר שנים לאחר מכן, ובתוך מכלול המאגר נבנה מקדש שלישי, לוליי[5].

יאסוֹוָארמאן הראשון עריכה

בשנת 889 עלה לשלטון המלך יאסוֹוָארמאן הראשון[6]. יאסוֹוָארמאן הראשון נודע כמלך חזק, ונודע גם במפעלי הבנייה שלו. אחת הכתובות שהתגלו מתארת אותו כ"איש האריה; הוא שיסע את אויביו במלתעות הודו; נוהגיו היו שיניו; הריג ודה הייתה עיניו"[7]. מצפון מערב לבירה האריהארליה בנה יאסוֹוָארמאן הראשון עיר חדשה בשם יאשודהאראפורה. העיר נבנתה על גבעות נמוכות שנודעו בשם פנום באקהנג (Phnom Bakheng). המתחם שנבנה היה בצורת ריבוע, שאורך כל אחת מצלעותיו היה כ-4 ק"מ. כמסורת קודמיו, בנה גם הוא מאגר מים עצום, שנקרא באראי (וידוע היום כבאראי המזרחי): אורכו של המאגר הוא כ-7 ק"מ, ורוחבו 1.8 ק"מ. מי המאגר הזינו את החפיר שסביב העיר. מקדש המדינה נבנה בפסגת גבעות פנום באקהנג סביב שנת 900. החוקרים עדיין מתלבטים באשר לחשיבותם של מאגרי המים הללו, המהווים מוקד מרכזי בכל המתחם העירוני של אנגקור. חלקם רואים בהם אמצעי להשקיית שדות אורז, ואחרים סבורים שיש להם משמעות דתית, הקשורה לאוקיינוסים המיתולוגיים המקיפים את הר מרו. העיר נבנתה על הגבעות והוקפה בחפיר שמולא במי הבאראי. יאסוֹוָארמאן בנה מספר רב של מקדשים הינדיים ואשראמים[8].

בניית עיר זו ציינה את תחילתן של כ-300 שנות בנייה, עד שנת 1200 בערך, שבהן נבנו על ידי החֲמֶרִים באזור זה יצירות אדריכליות יחידות במינן. רוב המבנים מרוכזים באזור שרוחבו כ-24 קילומטרים ממערב למזרח, וכ-8 קילומטרים מצפון לדרום[9]. באזור אנגקור נמצאים 72 מקדשים ומבנים חשובים, וההתיישבות באזור השתרעה על שטח של כ-3,000 קמ"ר (כשטחה של לוס אנג'לס רבתי היום). על פי סקר שנערך באזור בשנת 2007, תוך שימוש בצילומי לוויין ובטכנולוגיות חדישות אחרות, היה המתחם של אנגקור פרוס באותה תקופה על שטח בן למעלה מ-1000 קמ"ר, ובכך היה המתחם העירוני הגדול ביותר בעולם אז; העיר הבאה בגודלה הייתה עיר המאיה, טיקאל, במרכז אמריקה, שגודלה היה כ-130 קמ"ר[10].

בשנת 928 העביר המלך ג'איאוָרמאן הרביעי את הבירה לעיר קו קֶר (Koh Ker), כ-100 ק"מ מצפון-מזרח לאנגקור. ואולם, הבירה שכנה שם רק כ-16 שנים, בימי שלטונם של ג'איאוָרמאן הרביעי ובנו האסאווארמאן השני. בסביבות שנת 960 שב המלך ראגֶ'נדרארמאן ובנה עיר בירה שנייה באנגקור. המקדש הממלכתי של עיר זו נבנה בפרה רפ. מקדש נוסף נבנה על אי מלאכותי שנוצר בתוך מאגר המים באראי המזרחי. בזמן שלטונו נבנה גם המקדש היפהפה בבאנטֶאי סריי (Banteay Srei), כ-25 ק"מ מצפון-מזרח לאנגקור. בנו של ראגֶ'נדרארמאן, ג'איווארמן החמישי, נטש את המתחם בפרה רפ ועבר לטא קֶו (Ta Kev), שם גם הקים מקדש חדש. האתר קוּדש בסביבות שנת 1000. זמן קצר לאחר מכן הודח המלך על ידי סוּריאוארמאן הראשון. המלך החדש הקים ביצורים מרשימים סביב ארמונו וסביב המקדש שהקים, פימנקאס, וכן בנה את הבאראי המערבי, מאגר מים גדול באורך של 8 ק"מ וברוחב של 2.5 ק"מ. בשנת 1050 בנה יורשו מקדש ממלכתי גדול ומרשים אף יותר, באופון, מצפון למקדש הקיים.

בניית אנגקור ואט עריכה

 
מפת אנגקור במקביל לתצלום לוויין

ממשיכיהם של המלכים לא נודעו במבנים מיוחדים שהקימו, ורק עם עלייתו לשלטון של סוריאוָארמאן השני, בשנת 1113 החל השלב השני בבנייה במקום. הוא היה זה שבנה את המונומנט החְמֶרִי הגדול מכולם, אנגקור ואט (ואט בקמבודית - מקדש), בו סגדו לאל סוריאווארמאם. לעומת ימיה הראשונים של התרבות הקמרית, בהם היה פולחן וישנו במקום משני לעומת פולחן שיווה, הייתה הדמות המרכזית באנגקור ואט דמות של וישנו, וההקדשה במקום מזהה את סוריאווארמאן כ"פאראמאווישנולוקה" (Paramavishnuloka), "אותו שנכנס לעולם השמימי של וישנו". יחד עם זאת, התפיסה הדתית נותרה תפיסה של סינקרטיזם דתי, שאיפשרה את המשך פולחן שיווה למרות הנטייה המלכותית לפולחן וישנו, וייתכן בהחלט שבאנגקור ואט היה סמל לינגאם, סמל של פולחן שיווה, למרות היותו מוקדש לווישנו. העובדה שהמלך עבר לפולחן וישנו לא שינתה את הזדהותו כמלך אל ואת הפולחן סביב הזדהות זו.

מונומנט זה נבנה בתוך מתחם גדול; חומותיה של אנגקור ואט הן באורך כ-800 מטרים בכל צלע. גם במקדש זה מציגה האדריכלות הקמרית את המיתולוגיה והקוסמולוגיה ההינדית: המגדלים המרכזיים, מייצגים את הר מֵרו המיתולוגי, משכן האלים, החומות החיצוניות מייצגות את ההרים המקיפים את העולם, והחפיר מייצג את האוקיינוסים שמעבר להם. גם למידותיו של המקדש וליחס ביניהן משמעויות קוסמולוגיות. קירות המונומנט מקושטים בתבליטים המייצגים לא רק מראות מהמיתולוגיה אלא גם מחיי החצר המלכותית[11]

ג'איאוָארמאן השביעי עריכה

 
הכניסה הדרומית לאנגקור תום

עם מותו של סוריאוָארמאן השני, בערך בשנת 1150, השתרר במדינה מצב של חוסר סדר, סכסוכים פנימיים ולחץ חיצוני, שהגיע לשיאו בשנת 1177, כאשר בני עם הצ'אמפה, ששלטו בווייטנאם של היום באותה תקופה, פשטו דרך נהר המקונג ודרך אגם טונלה סאפ, בזזו את עיר הבירה יאשודהארפורה והרגו את המלך. המלך ג'איאוָרמאן השביעי הצליח להדוף את התוקפים בסדרת קרבות בים וביבשה. בשנת 1181 עלה ג'איאוארמן על כס המלכות, וכדי לחגוג את ניצחונו בנה על חורבות יאשודהארפורה בירה חדשה, אנגקור תום. עם בניית הבירה החדשה החל בבנייה מסיבית; המקדש שבנה נקרא באיון, והוקדש לבודהא. מונומנטים נוספים שבנה היו, בין השאר, טא פרוהם, פריהא חאן, טא סום, ובאנטֶאי פריי. תנופת הבנייה הייתה ביטוי למעבר דת המדינה מהינדואיזם למהיינה, זרם חשוב בבודהיזם שאותו אימץ ג'איאוָרמאן השביעי כדתו האישית. בזמן שלטונו של המלך הוכנסו למקדשים ההינדיים תמונות ופסלים של בודהא, ואנגקור ואט הייתה באופן זמני למקדש בודהיסטי[12].
לאחר מות המלך אינדראוארמאן השני, יורשו של ג'איאוָארמאן השביעי, בשנת 1243, החל המלך ג'איאוָארמאן השמיני, שהשתייך לפולחן שיווה, במערכה להחזרת הפולחן ההינדי. הוא היה איקונוקלסט, ועסק רבות בהשחתת פסלים ודימויים בודהיסטיים, ובהשבת המקדשים ההינדיים לייעודם המקורי, ייעוד ששונה בידי קודמיו. במהלך הרסטורציה הפך מקדש באיון למקדש לשיווה, ודמות בודהא הושלכה לבאר. ברחבי המתחם כולו הוחלפו פסלי בודהא בפסלי לינגאם. המאבק בין הדתות נמשך עד המאה ה-14, בה התקבעה הטהרוואדה, ענף אחר של הבודהיזם, כדת הדומיננטית באזור[13].

סופה של האימפריה הקמרית ונטישת אנגקור עריכה

יורשיו של ג'איאוָרמאן השביעי העריצו את הבירה שבנה, ולא ראו לנכון ליצור לה תחליפים. לאחר מותו, בסביבות שנת 1200, ועד סופה של האימפריה החְמֶרית, במחצית הראשונה של המאה ה-15, לא היו תוספות משמעותיות לאנגקור.

בשנת 1296 נשלח הדיפלומט הסיני צ'ו טקואן (周达观/周達觀 נקרא גם ג'ואו דגואן) לחצרו של אינדראוארמאן השלישי באנגקור לשהייה של שנה. הדו"ח שלו בן 40 העמודים "מנהגי קמבודיה" מהמקום נשמרו עד היום.

ירידתה של האימפריה החלה כבר במאה ה-13. בשנת 1431 נכבשה אנגקור ונבזזה בידי פולשים מתאילנד; היה זה אירוע השיא של הידרדרות זו. במהלך המאה ה-15 ניטשה רוב אנגקור, חוץ מאנגקור ואט שנורה כמקדש בודהיסטי. כמה סיבות הועלו לגבי ירידת האימפריה ונטישת אנגקור:

  1. מלחמה עם תאילנד - פולשים מתאילנד החלו להתיש את כוחה של הממלכה כבר מן המאה ה-13. נוסעים מסין שביקרו בקמבודיה באותה תקופה תיארו חורבן רחב שהותירו אחריהן מלחמות אלה, שדרשו גיוס מלא מן האוכלוסייה. לאחר כיבוש אנגקור ב-1431 נלקחו שבויים רבים, ועמם טקסטים וחפצים לבירה התאית איוטהאיה, וחלק אחר של האוכלוסייה נטש אל המרכז הקמרי החדש בפנום פן, בדרום.
  2. שחיקת דת המדינה - כמה מן החוקרים טוענים שהמעבר לטהרוואדה שחק את התשתית המדינית הקמרית, שהייתה מבוססת על המלוכה, והיא שהיוותה את יסודה של החברה הקמרית. ירידתו של פולחן האישיות שהיה סביב המלך הביא גם להיעלמות מוקד ההשראה שהביא לבנייה הייחודית באנגקור.
  3. הזנחת העבודות הציבוריות - יש הטוענים שהיחלשות המלוכה באנגקור עקב המלחמות הבלתי פוסקות ושחיקת דת המדינה הביאו גם לירידה בכוחה של הממשלה לעסוק במפעלים ציבוריים, כמו בניית מפעלי ההשקיה ותחזוקתם, מפעלים שהיו חיוניים להשקיית שדות האורז, הבסיס לתזונת האוכלוסייה הגדולה. בשל כך התערער הבסיס הכלכלי של אנגקור, דבר שגרם לחלק מהאוכלוסייה לנטוש את המקום.
  4. אסונות טבעיים - ישנם חוקרים התולים את ירידתה ונטישתה של אנגקור בגורמים טבעיים. הטענה היא שהאזור סבל מאסונות כאלה, כמו רעידת אדמה, הצפות ושינויי אקלים, ובעיקר השינוי האקלימי שנוצר בשל תחילת עידן הקרח הקטן[14].

הכתות הקמריות החלו להאט את עבודות הבנייה שלהן כדי לאפשר סגנון חיים בודהיסטי מרוסן יותר. הנזירים הבודהיסטים שהשתייכו לפלג טהרוואדה הצליחו להציל את מקדש ואט, ולהחזיק בו לאחר נפילתה של העיר[15].

היסטוריה דתית עריכה

 
לינגאם מאבן, אזור סיאם-ריפ, המאה ה-10

רק המבנים ששמשו לפולחן דתי באנגקור נבנו מאבן. שאר המבנים נבנו מעץ או מחומרים מתכלים אחרים, על פי התפיסה שרק לאלים ישנה הזכות למגורי אבן. בשל כך, השרידים הנמצאים כיום באתר הם שרידים דתיים בלבד, ועל פיהם ניתן לשרטט את היסטוריית הדתות באנגקור[16]. בצד ההיסטוריה המדינית-פוליטית שתוארה לעיל, ניתן לתאר את תולדותיה של אנגקור על פי הזרמים דתיים שתרמו להתפתחותה של אנגקור:

התקופה שלפני אנגקור עריכה

היישויות הפוליטיות שהתקיימו באזור לפני אנגקור נודעו בסין כפונאן (מן המאה הראשונה לספירה עד שנת 550 בערך) וצ'נלה (משנת 550 עד שנת 800 בערך). הדתות בממלכות אלה כללו אלמנטים ל-הינדואיזם, בודהיזם, ופולחני אבות מקומיים[17].

במקדשים מתקופות אלו נמצאו כתובות הקדשה חקוקות באבן, בסנסקריט ובקמרית, המזכירות אלים מקומיים והינדיים, שבראשם עומד שיווה[18]. זרם האריהארה הוא הבולט בין הכתות המיוצגות, ולעומתו הבודהיזם כמעט ואינו מופיע, משום שכנראה נרדף ונכחד מן האזור, בוזמת אחד השליטים (כך נראה על פי דיווחיהם של נוסעים סיניים)[19] אחד המאפיינים של דת זו הוא פולחן הלינגאם, שסיפק הגנה והבטיח פוריות לקהילתו[20].

פולחן שיווה ולינגאם עריכה

כאמור, תחילתה של תקופת אנגקור הייתה בסביבות שנת 800, כאשר עלה המלך ג'איאווארמן השני לשלטון וייסד את בירתו בהאריהאראליה (Hariharalaya), הידועה כיום כרולואוס (Roluos), בקצה הצפוני של האגם הגדול, טונלה סאפ. האריהארה הוא שמה של אלוהות המשלבת את המהות של וישנו (הארי) עם זו של שיווה (הארא). שילוב זה היה המועדף על מלכי הקמר[20]. תוספת הכינוי "דֶוָארָאגָ'ה" (מלך אל) ציינה את הקשר המיוחד של המלך עם שיווה[21].

תחילתה של תקופת אנגקור התאפיינה גם בשינויים באדריכלות הפולחנית. במהלך שלטונו של ג'איאווארמן השני השתנו מבני הדת האופייניים לתקופת הצ'נלה, שהיו בעלי חדר אחד; במקומם החלו להיבנות מקדשים שנבנו כפירמידות מדורגות, ועליהן כמה מגדלים[22]. בנייה זו נועדה לסמל את ההר המיתי, בר מרו; תעלות המגן שנבנו סביב הפירמידות נועדו לסמל את האוקיינוסים המקיפים אותו[23].

הצלם הפולחני המרכזי בתקופת אנגקור היה, בדרך כלל, לינגאם. המקדש, בדמות ההר, היה מרכזה של העיר, והלינגאם, באמצעו של המתחם הקדוש, היה נקודת המוקד של המקדש[24]. הלינגאם המרכזי נקרא במשו של המלך עצמו, עם הסופית "אֶסְוָארָה"' המציינת את שיווה[25]}שם, עמ' 612. פולחן שיווה זיהה את המלך עם שיווה, ודת המדינה הייתה שייויזם (Shaivism), הכת ההינדית הסוגדת לשיווה כישות העליונה[26]. כך, בכתובת המתוארכת לשנת 881, נאמר שהמלך אינדראוארמאן הראשון בנה לינגאם שנקרא "אינדרֶסווארה" (Indresvara)[27]. כתובת אחרת מציינת שאינדראוארמאן הקים שמונה לינגאם בחצרותיו, והם נקראו על שם "שמונת האלמנטים של שיווה"[28]. בדומה, המלך ראגֶ'נדראוארמאן (Rajendravarman), שעלה לשלטון בשנת 944, הקים את מקדש פרה רופ (Pre Rup). המגדל המרכזי במקדש זה הכיל את הלינגאם המלכותי שנקרא "ראגֶ'נדראבהאדרֶסווארה" (Rajendrabhadresvara)[29].

פולחן וישנו עריכה

 
פסל של וישנו בעל ארבע ידיים. קמבודיה, מאה 11 או 12, ברונזה

בתחילת ימיה של אנגקור, היה פולחן וישנו משני לפולחן שיווה. נראה ששינוי החל להתרחש בתחילת המאה ה-12, עם בניית אנגקור ואט על ידי המלך סוּרָאוָאיָרָאמָאן (Suryavarman) השני, שבנה אותה כמאוזוליאום שלו. הדמות העיקרית באנגקור ואט היא דימוי של וישנו, וכתובת שנמצאה במקום מציינת את סוּרָאוָאיָרָאמָאן כ"פאראמאוישנולוקה" (Paramavishnuloka), "הוא אשר נכנס לעולם השמימי של וישנו"[30].

למרות השינוי, נותר באנגקור אקלים של סינקרטיזם דתי. פולחן שיווה הרשמי לא בוטל על ידי סוּרָאוָאיָרָאמָאן, וייתכן שבמקדש עמד גם לינגאם מלכותי[31]. יתר על כך, הנהגתו של פולחן וישנה לא ביטלה את פולחן המלך האל, שסגדה למלך כמזוהה עם האלוהות. Coedès טען, ש"אנגקור ואט היא מקדש של וישנו, אך וישנו שאותו העריצו במקדש זה לא היה האלוהות ההינדית הקדומה, וגם לא אחת מהתגלמויותיו המסורתיות; המלך סוּרָאוָאיָרָאמָאן השני זוהה, לאחר מותו, כהתגלמות של וישנו"[32]. סוּרָאוָאיָרָאמָאן הכריז על זהותו כווישנו, כשם שקודמיו הכריזו על זהותם עם שיווה.

מהאיאנה עריכה

ברבע האחרון של המאה ה-12, נטש המלך גָ'איָאוָרָאמָאן השביעי בחדות את מסורת קודמיו, ואימץ את הזרם הבודהיסטי מהאיאנה כדתו. גָ'איָאוָרָאמָאן קבע את הבודהיזם כדת הרשמית, כאשר בנה את מקדש באיון בלב עירו החדשה, אנגקור ת'ום. במגדלים של באיון מצויות דמויות אבן רבות, שם מייצג עצמו המלך כבּוֹדהִיסַטוָוה (במהאיאנה, בודהיסטווה הוא אדם שזכה לרמה גבוהה של הארה, ונטל על עצמו לסייע לאנשים אחרים להגיע לחירות) אָוָאלוֹקִיטשְוָארָה (אחד מהבּוֹדהִיסַטוָוה הנערצים במהאיאנה, הכולל את האהבה והחמלה של כל הבודהות, אותם שזכו להארה), המתרגש מהחמלה על נתיניו[33]. בדרך זו יכול היה גָ'איָאוָרָאמָאן להנציח את פולחן האישיות המלכותית של אנגקור, תוך כדי זיהוי המרכיב האלוהי של הפולחן עם ה בּוֹדהִיסַטוָוה במקום עם שיווה[34].

חזרה לפולחן ההינדו עריכה

חזרת פולחן ההינדו החלה בסביבות שנת 1243, לאחר מותו של המלך גָ'איָאוָרָאמָאן השביעי. גָ'איָאוָרָאמָאן השמיני חזר לפולחן שיווה והיה, כאמור, איקונוקלסט. הוא הרס צלמים בודהיסטיים וייסד מחדש את המקדשים ההינדיים שהוסבו בידי קודמו לבודהיזם. במהלך הרסטורציה הפך באיון למקדש לשיווה, ודמות הבודהה שהייתה בו הושלכה לתחתית באר. בכל המקומות הוחלפו צלמים של בודהה בלינגאם[35].

פלורליזם דתי עריכה

הנוסע הסיני ג'וֹאוּ דאגוואן ביקר באנגקור בשנת 1296. הוא מצא באנגקור מה שנראה כשלוש קבוצות דתיות שונות: הדת השלטת הייתה זרם הטהרוואדה הבודהיסטי; ז'ו מתאר נזירים בעלי ראש מגולח ולובשי גלימות צהובות[36]. המקדשים הבודהיסטיים הרשימו את ז'ו בפשטותם, והוא מציין שפסלי בודהה היו עשויים מגבס מוזהב[37]. שתי הקבוצות האחרות שאותן ראה ז'ו היו עובדי שיווה (שסגדו ללינגאם) וברהמינים, שהיו, על פי תיאורו של ז'ו, הפקידים הבכירים[38].

טהרוואדה עריכה

במהלך המאה ה-13 הופיע הבודהיזם הטהרוואדי באנגקור. זרם זה של הבודהיזם הגיע מתאילנד, ובהדרגה הפך לדת השלטת בקמבודיה, כשהוא מחליף את הבודהיזם המהאיאני ואת פולחן שיווה[39]. דת זו שלטת באנגקור עד היום.

שימור ושחזור עריכה

העיר והמקדשים כוסו במשך השנים על ידי היערות במקום. הקמבודים לא שכחו את המקום, אך השמועות עליו במערב היו מועטות. בשנת 1863 הפכה קמבודיה למעשה לארץ חסות של צרפת. בסוף המאה ה-19 החלה משלחת ארכאולוגית צרפתית, בפיקוח "בית הספר הצרפתי למזרח הרחוק" (École française d'Extrême-Orient, נוסד ב-1898) בתהליך ארוך של חשיפה ושימור, על ידי בירוא היער, שיפוץ היסודות, ובניית מערכת ניקוז למניעת נזקי הצפה. בנוסף, עסקו מלומדים צרפתיים בתוכנית של מחקר היסטורי שהיא חיונית להבנת התרבות של אנגקור.

עבודת המחקר התחדשה לאחר מלחמת האזרחים, שלטון הקמר-רוז' והכיבוש הווייטנאמי. למרות מלחמת האזרחים העקובה מדם לא נפגעו שרידיה של אנגקור, ועל דגלו של פול פוט, ראש הקמר רוז' שתחת שלטונו נרצחו מאות אלפי קמבודים, הופיעה אנגקור.

עבודות שימור באנגקור ואט בוצעו על ידי הממשלה ההודית בין השנים 1986 ל-1992[40]. בשנות ה-90 המשיכו מאמצי השימור במקום, במקביל לעלייה חדה בכמות התיירים. ב-1992 הוכרז אנגקור כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו, שהזרים כספים למקום ועודד את הממשלה הקמבודית לפעול לשימור האתר.

מאז שנת 1993 פועלת ועדה בינלאומית (ICC), בה חברות צרפת, יפן ואונסק"ו, שמטרתה לשמר ולפתח את האתר. מטעם קמבודיה הוקמה ב-1995 הרשות לשימור וניהול אנגקור ואזור סיאם ריפ (APSARA). כמה מן המקדשים פורקו בזהירות והוקמו מחדש, אבן אחר אבן, על בסיסי בטון, בשיטות שימור מתקדמות. קרנות עולמיות סייעו בשימור כמה אתרים חשובים, התיירות העולמית לאתר גברה באופן משמעותי בשנים האחרונות: ב-2006 ביקרו באתר 900,000 תיירים, עובדה היוצרת קושי חדש בשימור ובתחזוקה, אך מאידך יוצרת מקור חדש לסיוע כלכלי בשימור[41].

מונומנטים באנגקור עריכה

 
מפת אנגקור והאתרים העיקריים בה

להלן פירוט של כמה מן המונומנטים באנגקור[42].

לפני המאה התשיעית עריכה

  1. אק יום (Ak Yum) – אחד המקדשים הקדומים ביותר באתר, שהקדים את תחילת האימפריה החְמֶרִית. נבנה בתחילה כמקדש פשוט, ושופץ מאוחר יותר, כנראה בתחילת המאה ה-9, לפירמידה מדורגת. בסיס הפירמידה מכסה כ-100 מ"ר. המקדש נקבר חלקית תחת סוללות הבאראי המערבי.

המאה התשיעית עריכה

  1. פראה קום (Preah Kom) – נבנה בהאריהארליה על ידי המלך אינדראווארמאן הראשון בשנת 879. פירוש השם: "שור מקודש", והוא נובע מפסלי השוורים הרבים, שכנראה מייצגים את השור שעליו רוכב האל שיווה. באתר שישה מגדלים עשויים מלבַנים, בשתי שורות; המגדלים פונים מזרחה, והמגדל המרכזי בשורה הראשונה הוא הגבוה מכולם. על כל המגדלים דמויות של הינדו ושיווה.
  2. באקונג (Bakong) - גם מקדש זה נבנה בהאריהארליה, גם הוא על ידי המלך אינדראווארמאן הראשון בשנת 881. זה היה המקדש הראשון שנבנה כ"מקדש הר" (temple mountain), שנועד לסמל את הר מַרו. מידותיו של המקדש הן 900 על 700 מטרים, ובו שלושה מתחמים זה בתוך זה, שביניהם חפיר. במתחם הפנימי, שמידותיו 160 על 120 מטרים נמצאת פירמידת המקדש המרכזי. רק מעט מהתחריטים שכיסו בעבר את המקדש שרדו.
  3. לוֹלֵי (Lolei) – מקדש נוסף בעיר הקדומה האריהארליה, על ידי המלך יאסווארמאן הראשון, בשנת 893. במקדש ארבעה מגדלי לבנים (ייתכן שבמקור היו שישה מגדלים), הבנויים על בסיס הנמצא בבאראי לולי, אחד ממאגרי המים הקדומים שגודלו 3.8 על 0.8 ק"מ. במקור היו המגדלים מוקפים בחומה, אך היא לא שרדה. במגדלים אלמנטים קישוטיים רבים.
  4. פנום באקהנג (Phnom Bakheng) נבנה בסוף המאה התשיעית על ידי המלך יאסווארמאן הראשון. המקדש נבנה בראש גבעה, ממנה ניתן לצפות על אנגקור ואט בעת השקיעה, נקודה חביבה על תיירים כיום, אך הגורמת לסיכון רב לאתר. פנום באקהנג היה המקדש המרכזי בעיר הבירה החדשה שנבנתה אז, יאשודהאראפורה. גם מקדש זה הוא ייצוג של הר מרו, ייצוג המודגש על ידי מיקומו של המקדש בראש גבעה. המקדש פונה מזרחה, ובו שש מדרגות.
  5. פנום קרום (Phnom Krom) – נבנה בסוף המאה התשיעית על ידי המלך יאסווארמאן הראשון. זהו המקדש השני בין השלושה שבנה מלך זה (השלישי, פנום בוק, הרוס כמעט לגמרי). מצבו כיום ירוד מאוד. המקדש מוקף על ידי חומת לבנים, ובעיקרו יש בו שלושה מגדלים המסודרים מצפון לדרום, על משטח שאליו עולים בשבע מדרגות. המגדלים מוקדשים לברהמה, וישנו ושיווה. המגדלים נבנו מאבן חול, ולפיכך רוב התחריטים עליהם נמחקו.

המאה העשירית עריכה

 
באנטאי סריי
  1. פראסאט קראוואן (Prasat Kravan) נבנה בשנת 921, על ידי המלך חאשֶׁוָאראמן הראשון. כולל חמישה מגדלים על משטח מוגבה, ובתוכו תבליטים. המקדש הוא לווישנה.
  2. באקסיי צ'אמקרונג (Baksei Chamkrong) – מקדש הינדי לשיווה, שבו היה בעבר פסל מוזהב שלו. נבנה ב-947 על ידי המלך חאשֶׁוָאראמן הראשון. משמעות השם היא "הציפור המגנה תחת כנפיה"; השם בא מאגדה על המלך שניסה להימלט מאנגקור בעת מצור, ומצא מחסה תחת כנפיה של ציפור ענקית שנחתה לידו. מקדש זה הוא בין ראשונים שנבנו מחומרים עמידים יותר, כמו לבנים מלטריט. רוב התחריטים שנעשו מסטוקו נעלמו במשך השנים. על משקוף הדלת ישנו תחריט של האל ההינדי אינדרה, עומד על הפיל שלו בעל שלושת הראשים אירוָאטה.
  3. מֶבּוֹן המזרחי (East Mebon) הוא מקדש העומד באמצע הבאראי המזרחי. הבאראי יבש כיום, אך בעת בנייתו ניתן היה להגיע אליו רק באמצעות סירה. המקדש נבנה בשנת 952 על ידי המלך ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני. המקדש מוקדש להינדו ושיווה, ולאבותיו של המלך, ומשקף את תשומת לבם של האדריכלים הקמריים למיקום המבנה במרחב: המקדש נבנה על ציר צפון-דרום מהמקדש הממלכתי שבנה ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני, פרה רופ, כ-1,200 מטרים מדרום, סמוך מאוד לבאראי, ועל ציר מערב-מזרח ממקדש נוסף שנבנה על ידי ראגֶ'נדְרָאוָרמאן, פִימֶאנַאקָאס (Phimeanakas), הנמצא במרחק 6,800 מטרים מערבה. המקדש נבנה באותם חומרים ובאפיון דומה למקדשים שהוזכרו לעיל, ויש בו פלטפורמה בגובה 3 מטרים ועליה עמוד מרכזי, וסביבו ארבעה עמודים נוספים בפינות המשטח. התבליטים והפיסול במקדש זה הם מגוונים וייחודיים, ובהם פסלים של פילים בפינות מדרגות המשטח, ועוד.
  4. באט צ'אם (Bat Chum) – נבנה בידי ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני בשנת 953. זהו המקדש הבודהיסטי הראשון הידוע לנו באתר. במקדש כתובות המקדישות את האתר לשלוש ישויות אלוהיות בודהיסטיות.
  5. פרה רופ (Pre Rup) – גם מקדש זה נבנה בידי ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני, בשנת 961, כמקדש הממלכתי שלו, שהוקדש לשיווה. כאמור, המקדש נבנה בציר צפון-דרום עם מקדש המבון המזרחי, כתשע שנים אחריו, מדרום לבאראי המזרחי. שני המקדשים נבנו באותו סגנון, אך מקדש זה מפואר בהרבה. המקדש רבוע בצורתו, ומוקף בשתי חומות; עם הכניסה מן המזרח נגלות שתי שורות של עמודים, המסודרים מדרום לצפון. לאחר מעבר בין העמודים ישנן מדרגות העולות לשלב הגבוה יותר של המקדש, כאשר על כל מדרגה פסלים של אריות. במשטח העליון ישנם חמישה עמודים, עמוד מרכזי וסביבו ארבעה עמודים נוספים בפינות המשטח. התבליטים השונים במקדש מציגים אלוהויות שונות ודמויות מיתולוגיות.
  6. בַּאנְטֶאַי סְרֵיי (Banteai Srei) – זהו מקדש הבנוי במרחק רב מהאתר המרכזי, כ-25 ק"מ מצפון מזרח לאנגקור ת'ום. מקדש זה הוקדש לשיווה בשנת 967; הוא יוצא דופן גם בכך שלא נבנה על ידי מלך אלא בידי אחד משריו של ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני; כתובת על אסטלת הבסיס מציינת שיאג'ניאוָאראהא היה מלומד ופילנתרופ, שסייע לסובלים מחולי, אי-צדק ועוני. במקור עמד המקדש בתוך עיר בשם איסוָאראפורה. שמו המקורי של המקדש היה טריבהוּוָאנאנאמאהסוָארה – האדון הגדול של העולם בעל שלוש הפנים. המקדש ידוע כיום בשם בַּאנְטֶאַי סְרֵיי, מצודת הנשים או מצודת היופי, כנראה בשל התבליטים המורכבים הנמצאים בו; המקדש אמנם קטן יחסית, אך ידוע בשל התבליטים והפסלים הרבים הנמצאים בו, שזכו לשימור יסודי.

המאה האחת עשרה עריכה

  1. קהלאנג (Khleang) – שני מבנים בשם זה, שמטרתם אינה ברורה, הנמצאים על הציר מצפון לדרום החוצה את אנגקור ת'ום, וביניהם הדרך המלכותית הנמשכת ממערב למזרח. המבנים נבנו בתחילת המאה האחת עשרה ובאמצעה: הראשון – הצפוני – נבנה תחילה מעץ על ידי המלך ג'איאואראמאן, והשני, הדרומי, נבנה מאבן על ידי יורשו, המלך סוריאוראמאן הראשון; עם בניית המבנה השני חודש המבנה הראשון ונבנה שוב מאבן. למרות הפער בשנים הם זהים. הסגנון שהוחל בו במבנים אלה נקרא על שמם, ונמצא במבנים נוספים באתר. פירוש השם "קהלאנג" הוא "מחסן", ואולם לא סביר שזו הייתה מטרתם. ייתכן שהיו מבנים שבהם נערכו קבלות פנים לאישים נכבדים, או ששימשו למגוריהם של אצילים או שגרירים.
  2. פִימֶאנַאקָאס (Phimeanakas) – נבנה בסוף המאה העשירית על ידי המלך ראגֶ'נדְרָאוָרמאן השני, וחודש במאה השתים עשרה על ידי המלך סוריאוראמאן השני. זהו מקדש הינדי שנבנה כפירמידה בעלת שלוש מדרגות. על ראשה עמד מגדל. המקדש נבנה בסגנון הקהלאנג, והוא נמצא באמצע המתחם המלכותי.
  3. באפון (Baphuon) – מקדש הבנוי כפירמידה בעלת שלוש מדרגות, כמקדש הממלכתי של המלך אוּדָיָדִיטיָאוָארָמָאן השני, שהוקדש לשיווה. המקדש נבנה באמצע המאה האחת עשרה, ונמצא מצפון מערב לבאיון. המקדש צמוד מדרום למתחם המלכותי; מידותיו 120 מטרים (ממערב למזרח) על 100 מטרים (מצפון לדרום) בבסיסו, וגובהו 34 מטרים ללא המגדל שעליו. שליח סיני ששהה בקמבודיה בשנים 1296 – 1297 מתאר את המקדש כמונומנט מדהים, שעליו עומד מגדל מרשים מברונזה. לקראת סוף המאה ה-15 הומר המקדש למקדש בודהיסטי, ופסל בגובה 9 מטרים ובאורך 70 מטרים של בודהה הוצב בצידו המערבי, כנראה תוך כדי הרס המגדל שהיה עליו. המבנה הוקם על קרקע חולית, ולכן תמיד היה לא יציב, וחלקים ממנו קרסו עם השנים. עם שחזור האתר נעשו מאמצים רבים לשחזר ולשמר את המקדש.

המאה השתים-עשרה עריכה

 
אנגקור ואט
 
מקדש אנגקור ואט על דגל קמבודיה
  1. אנגקור ואט (Angkor Wat) הוא המקדש הידוע ביותר באזור. המקדש נמצא מדרום ומעט ממזרח לבירה הקמרית הקודמת שמרכזה היה בבאפון. האתר תוכנן ונבנה במחצית הראשונה של המאה ה-12 תחת שלטונו של המלך סוריאוראמאן השני, כמקדש הממלכתי וכמרכז עיר הבירה החדשה. לא ידוע מה היה שמו המקורי של המקדש; לא נמצאה כתובת המציינת את שם הבונה או אסטלה המציינת את הקדשת המקום, כפי שנמצאו במקדשים אחרים. נראה שהעבודה במקום גם לא הושלמה לגמרי, משום שלאחר ביזת אנגקור בידי הצ'אמפה ב-1177 העביר המלך ג'איאוָארמאן השביעי את הבירה לאנגקור ת'ום. במאה ה-14 או המאה ה-15 שונה ייעוד המקום למקדש בודהיסטי, וזהו השימוש במקדש עד היום; עובדה זו סייעה גם לשימורו היחסי של האתר. גם מטרתו המקורית של המקדש לא ברורה; יש הסוברים שהמדובר בארמון קבורה של המלך, ויש הטוענים שמטרתו הייתה פולחן האל וישנו, פולחן שונה מפולחן שיווה שהיה מקובל בכל המקדשים שקדמו לו. המקדש נחשב לפאר האדריכלות הקמרית, במידותיו, בחלוקה בין שטחיו, באלמנטים הקישוטיים השונים, ועוד. המקדש מוקף בחומה בגובה 4.5 מטר, שהיקפה הוא 1024 מטרים (ממערב למזרח) על 802 מטרים (מצפון לדרום). בתוך החומה קיים שטח פתוח ברוחב 30 מטרים, ואחריו חפיר מלא מים ברוחב 190 מטרים. לאי המלאכותי שעליו ניצב המקדש מגיעים דרך סוללה ממזרח או דרך מוגבהת, ממערב. שטחו של המתחם הוא כ-820,000 מטרים רבועים, ובו סדרה של מתחמים זה בתוך זה, שכללו בעבר את ערי הבירה עצמה, את ארמון המלוכה ואת המקדש עצמו. המקדש נחשב לסמל לאומי בקמבודיה, ומופיע על דגלה.
  2. בנטאי סאמרה (Banteay Samre) – נבנה בתחילת המאה ה-12, ממזרח לבאראי המזרחי, תחת שלטונם של סוריאוראמאן השני ויאסווארמאן השני. זהו מקדש הינדי, הבנוי בסגנון של אנגקור ואט, ונקרא על שמם של עם הסאמרה (Samré), ילידי האזור.
  3. טא פרום (Ta Prohm) – נבנה בשנת 1186 על ידי המלך ג'איאוָארמאן השביעי. זהו מנזר ואוניברסיטה בודהיסטית. שמו המקורי היה ראג'אויהארא (Rajavihara, מקדש מלכותי); משמעות השם טא פרום היא "האב הקדמון ברהמה". המקדש נבנה לכבוד משפחתו של המלך, ואימו מונצחת בפסל הראשי במקדש, המציין את התגלמות החכמה. טא פרום משלים את המנזר פריאה חאן, שהוקדש כמה שנים לאחריו. לפי הכתובות במקום חיו בו 12,500 איש, וביניהם 18 כוהנים גדולים ו-615 רקדנים, ובנוסף חיו בכפרים הסמוכים כ-80,000 איש, שעבדו בתחזוקת ואספקת המנזר. בניגוד למקדשים אחרים באתר, טא פרום הושאר כפי שנמצא, ללא מאמצי שימור, ומראה העצים והצמחייה המכסים אותו חלקית מייחדים לו מראה דרמטי. המקדש שטוח ולא מדורג כאחרים, ובו חמש חומות מלבניות המקיפות מתחם מרכזי גדול; החומה החיצונית מקיפה שטח של 650,000 מטרים רבועים, שבעבר שכנה בו עיר גדולה למדי.
  4. באנטאי קדיי (Banteay Kdei) נמצא מדרום מזרח לטא פרום ומזרחית לאנגקור ת'ום. המקדש נבנה בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 תחת שלטונו של המלך ג'איאוָארמאן השביעי. זהו מקדש בודהיסטי בסגנון הבאיון, הבנוי במתכונתם של טא פרום ופריאה חאן, אך מורכב פחות וקטן יותר. לא ידוע למי הוקדש המקום. האתר כיום במצב רעוע למדי, עקב תכנון גרוע וחומר באיכות ירודה שממנו נבנה.
  5. פריאה חאן (Preah Khan) – עיר מלכותית, שבה גם מקדש ואוניברסיטה בודהיסטית. העיר בנויה במלבן שמידותיו 700 על 800 מטרים, מוקפת בחפיר וסמוכה לבאראי. פריאה חאן דומה לטא פרום, אך עם פחות מתחמים בתוכה. העיר נבנתה בשנת 1191 על ידי ג'איאוָארמאן השביעי, והוקדש לאביו. הייתה זו עיר גדולה, ובה פעלו כ-100,000 פקידי ממשל ומשרתים. המקדש שבערי שטוח ובנוי ממתחמים זה בתוך זה. כמו טא פרום הסמוך, גם מתחם זה הושאר ללא שימור, והצמחייה מכסה חלק נכבד מההריסות.
 
ניק פיאן
  1. ניק פיאן (Neak Pean) – מקדש בודהיסטי הנמצא על אי במרכזו של הבאראי הסמוך לפריאה חאן. גם מקדש זה נבנה בעת שלטונו של המלך ג'איאוָארמאן השביעי; פירוש השם הוא "הנחשים השזורים זה בזה", על שם פסלי הנחשים הנמצאים בבסיס המקדש. המבנה נועד ביסודו כמבנה רפואי, ומבנהו יונק מהאמונות הבודהיסטיות על דרכי הריפוי.
  2. באיון (Bayon) – זהו המקדש הממלכתי האחרון שנבנה באנגקור. המקדש נבנה בסוף המאה השתים עשרה בידי ג'איאוָארמאן השביעי, במרכזה של עיר הבירה של המלך, אנגקור ת'ום; זוהי אבן הראשה בכל מפעלי הבנייה הרבים של מלך זה, מן הבונים הגדולים ביותר בתרבות זו. המקדש ידוע בכ-200 דיוקני האבן השלווים והמסיביים שבו, הנמצאים על 54 המגדלים שבמקדש. במקדש גם תבליטים רבים, המציגים מגוון ייחודי של סצנות מיתולוגיות והיסטוריות לצד סצנות מחיי היום-יום. גם מקדש זה נחשב לאחד משיאי האדריכלות הקמרית, בסגנון שמוגדר כסגנון הבארוק של אדריכלות זו, לעומת הסגנון הקלאסי המתבטא באנגקור ואט. המקדש הוא המקדש היחיד באנגקור שנבנה מלכתחילה כמקדש בודהיסטי, בזרם המהיינה. לאחר מותו של המלך שונה המקדש כמה פעמים בעקבות שינויי הדתות בממלכה: תחילה להינדואיזם ולאחר מכן לזרם אחר של הבודהיזם, טהרוואדה. המקדש עצמו נמצא במרכזה של אנגקור ת'ום; אין לו חומות או חפיר, שכן אלו נמצאים סביב העיר. באיון גדולה מאנגקור ואט, אך בנויה בצורה צפופה יותר ואין בה את המרחבים של האחרונה.
  3. מרפסת הפילים – נבנתה בסוף המאה השתים עשרה על ידי המלך ג'איאוָארמאן השביעי. המרפסת היא חלק מאנגקור ת'ום, וממנה סקר המלך את צבאותיו המנצחים, השבים מהקרב. המרפסת צמודה לארמון פִימֶאנַאקָאס (Phimeanakas), ההרוס כיום ברובו. רוב המבנה היה עשוי מחומרים מתכלים, שאכן נעלמו עם השנים. מה שנותר הוא יסודות המשטח; בצידם המזרחי נמצאים גילופים של פילים, ועל שמם המבנה. אורכה של המבנה 350 מטרים.
  4. מרפסת המלך המצורע – מרפסת זו נבנתה גם היא בסוף המאה השתים עשרה על ידי המלך ג'איאוָארמאן השביעי. היא נמצאת בפינה הצפון מערבית של הריבוע המלכותי באנגקור ת'ום. השם ניתן לה בשל פסל מן המאה החמש עשרה שנמצא באתר; הפסל הוא של האל ההינדי יאמה, אל המוות. הפסל נקרא "פסל המלך המצורע" בשל צבעו הדהוי והאזובית שעליו, שהעלו את הדמיון לצרעת, והזכירו אגדה קמבודית על מלך באנגקור שחלה בצרעת. לקמבודים הפסל ידוע כדהארמארג'ה, השם שהיה חרוט בתחתית הפסל.

אנגקור בספרות וקולנוע בני זמננו עריכה

בשנת 2001 הופק הסרט טומב ריידר בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, שחלק מעלילתו מתרחש במקדשי אנגקור ואף צולם במקום, במקדש טא-פּרוׁם.

גלריה עריכה

  •  
    פריאה קו
  •  
    בקונג
  •  
    לולי
  •  
    פנום באקהנג
  •  
    פראסאט קראוואן
  •  
    באקסיי צ'אמקרונג
  •  
    פרה רופ
  •  
    באנטאי סריי
  •  
    פימנקס
  •  
    באופון (שרטוט משוער)
  •  
    אנגקור ואט
  •  
    פסל בטא פרום
  •  
    מבנה בפריאה חאן
  •  
    באיון במראה מדרום
  •  
    מרפסת הפילים
  •  
    הפסל במרפסת המלך המצורע

לקריאה נוספת עריכה

  • ריצ'רד סטון, עלייתה ונפילתה של אנגקור, National Geographic ישראל, גיליון 134עמ' 48-68, יולי 2009
  • Audric, John (1972). Angkor and the Khmer Empire. London: R. Hale. Chandler, David (1992). A History of Cambodia. Boulder: Westview Press.
  • Coedès, George (1968). The Indianized States of Southeast Asia. Honolulu: East West Center Press.
  • Coedès, George (1943). Pour mieux comprendre Angkor. Hanoi: Imprimerie d'Extrême Orient.
  • Freeman, Michael; and Claude Jacques (1999). Ancient Angkor. Trumbull, Conn.: Weatherhill.
  • Higham, Charles (2001). The Civilization of Angkor. Berkeley: University of California Press.
  • Stern, Philippe (1934). "Le temple-montagne khmèr, le culte du linga et le Devaraja," Bulletin de l'École française d’Extrême-Orient 34, pp. 611–616.

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: אנגקור
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנגקור

הערות שוליים עריכה

  1. ^ המילה "אנגקור" מקורה במילה נגארה בסנסקריט, שפירושה "עיר". Higham, Charles (2001). The Civilization of Angkor. Berkeley: University of California Press. p. 4.
  2. ^ Higham, p. 63 והלאה.
  3. ^ Higham, p. 53 והלאה; Chandler, David (1992). A History of Cambodia. Boulder: Westview Press. p. 34 והלאה.
  4. ^ ראו Higham ו-Chandler, שם.
  5. ^ על פי דו"ח אונסק"ו.
  6. ^ אחרי המלך ג'איווארמן השני מלך בנו, ג'איווארמן השלישי, ואחריו בן דודו אינדראוָרמאן הראשון. יאסוֹוָארמאן הראשון מלך אחריו.
  7. ^ צ'נדלר, עמ' 40.
  8. ^ Coedès, George (1943). Pour mieux comprendre Angkor. Hanoi: Imprimerie d'Extrême Orient, עמ' 10; צ'נדלר, עמ' 38; Higham, עמ' 60.
  9. ^ עם זאת, הפארק הארכאולוגי באנגקור, המשמר כיום את האתר, כולל גם אתרים רחוקים, כמו קבאל ספאן (Kbal Spean), הנמצא יותר מ-48 ק"מ מצפון לאנגקור.
  10. ^ על פי הכתבה בBBC. ראו גם במאמר Metropolis: Angkor, the world's first mega-city זה, מתוך The Independent, אוגוסט 2007. יש המטילים ספק בקביעה זו.
  11. ^ Higham, עמ' 113 והלאה; צ'נדלר, עמ' 59 - 60.
  12. ^ Higham, עמ' 116 והלאה.
  13. ^ שם, שם.
  14. ^ City 'killed by climate change', News.com.au
  15. ^ Coedès, עמ' 30 8הלאה.
  16. ^ Coedès, עמ' 18.
  17. ^ צ'נדלר, עמ' 19 - 20.
  18. ^ Higham, עמ' 46.
  19. ^ Coedès, George (1968). The Indianized States of Southeast Asia. Honolulu: East West Center Press, עמ' 73 ואילך.
  20. ^ 1 2 צ'נדלר, עמ' 20.
  21. ^ שם, עמ' 32.
  22. ^ Higham, עמ' 57.
  23. ^ שם, עמ' 9, 60.
  24. ^ Stern, Philippe (1934). "Le temple-montagne khmèr, le culte du linga et le Devaraja," Bulletin de l'École française d’Extrême-Orient 34, עמ' 615.
  25. ^ {שם, עמ' 612.
  26. ^ שם, עמ' 616.
  27. ^ Higham, עמ' 63.
  28. ^ שם, שם.
  29. ^ שם, עמ' 73 ואילך.
  30. ^ שם, עמ' 118.
  31. ^ שטרן, עמ' 616
  32. ^ Coedès, Pour mieux comprendre Angkor, עמ' 63.
  33. ^ Higham, עמ' 121.
  34. ^ Coedès, עמ' 62.
  35. ^ Higham, עמ' 133.
  36. ^ שם, עמ' 137.
  37. ^ צ'נדלר, עמ' 72.
  38. ^ שם, שם.
  39. ^ Coedès, עמ' 19.
  40. ^ Activities Abroad באתר הארגון Archaeological Survey of India
  41. ^ על פי הכתבה כאן.
  42. ^ הפירוט ובחירת האתרים על פי המדריך כאן. הפירוט על פי האתרים בוויקיפדיה באנגלית.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנגקור&oldid=38247471"