ארבעים ושבעה הרונין
סיפורם של 47 הרוֹנין (四十七士), מוכר גם בשמות 47 הסמוראים, נקמת הדם באקו, הסמוראים הנודדים מאקו (赤穂浪士 Akō rōshi) ותקרית גנרוקו אקו (元禄赤穂 事件 Genroku akō jiken) הוא אבטיפוס לסיפור יפני. הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית"[1] המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, הבושידו.
הסיפור מתאר קבוצת סמוראים המבקשים לנקום את מות המאסטר שלהם. הסמוראים ירדו ממעמדם, והופחתו לדרגת רונין, לאחר שהמאסטר שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית, ובכך השאיר אותם ללא פטרון. המאסטר אולץ להתאבד עקב התקפה כושלת שערך נגד בעל תפקיד בחצר השלטון בשם קִירָה יוֹשִינָאקָה. לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין ביוֹשִינָאקָה בשם כבודו של הדאימיו לשעבר שלהם. בהתאם לחוקים, שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, היו מחויבים הרונין להתאבד עקב הרצח שביצעו. הסיפור זכה לפופולריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום. בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.
בין המקורות המתארים את הסיפור קיים חוסר אחידות לגבי פרטים מסוימים. הגרסה המתוארת להלן נבנתה ממקורות היסטוריים שנאספו בקפידה לידי סיפור אחד. חלקם של המקורות הם עדויות ראיה ששרדו עד היום. ב־1871 הוצגה עלילת הסיפור בפני קהל רחב של קוראים מהמערב עם יציאתו לאור של ספרו של הדיפלומט והסופר א.ב. מיטפורד, "סיפורי יפן הישנה"[2]. בנוסף לספרו של מיטפורד, מבוסס התיאור שלהלן על ספרו של טימון סקריצ' (Timon Screech) "זכרונות סודיים של השוגונות".
מחזות רבים הנציחו את הסיפור, בהם מופעי קבוקי ובונרקו. השם הכולל לגרסאות הבדיוניות של הסיפור הוא צ'וּשִינגוּרָה. חוקי הצנזורה של השוגונות מתקופת גנרוקו אסרו על תיאור אירועים עכשוויים ולכן שונו שמות גיבורי הסיפור. קשה להתייחס לצ'ושינגורה כאל תיעוד היסטורי של מאורעות אותו זמן שכן הם נכתבו כחמישים שנה לאחר מכן ומכיוון שעדויות רבות וקדומות לצושינגורה שרדו. כשבעים וחמש שנים לאחר אירועי הסיפור, הוקלו חוקי הצנזורה ביפן והיפנולוג ההולנדי Isaac Titsingh תיעד את סיפור 47 הרונין ותיארו כאחד האירועים המשמעותיים של תקופת גנרוקו.
רקע עריכה
ב־1701 נערכה באדו (טוקיו של אותם ימים) קבלת פנים לנציגו הבכיר של הקיסר הִיגַשִיָאמַה. שני דאימיו בשם קָאמֵיי סָמָה ואָסָאנוֹ טָאקוּמִי-נוֹ-קָאמִי נָאגַנוֹרִי (הדאימיו של הפיף אָקוֹ שבהונשו) קיבלו את פניו במסגרת שהותם שם שנבעה מחובת הסנקין קוטאי.
היה זה היום הארבע עשרה של החודש השלישי לשנה הארבע עשרה לגנרוקו, כאשר קִירָה קוֹזוּקֵה-נוֹ-סוּקה יוֹשִינָאקָה, פקיד רב עוצמה בהיררכיה של השוגונות, הינחה את שני הדאימיו לגבי הכללים הנהוגים בחצר. קירה לא שבע רצון מהדאימיו, בשל המתנות הקטנות שהוצעו לו או בשל השוחד שלא הוצע לו. על פי חלק מהמקורות קירה היה גס ויהיר מטבעו או מושחת ולכן פגע באָסָנוֹ, קונפוציאני נוקשה. בכל מקרה, בין אם קירה התנהג שלא כשורה, בין אם פגע בהם ובין אם לא הכין אותם כראוי למילוי חובות מסוימות הקשורות לשוגונות, חולקו שם עלבונות.
אסאנו נשא בשלווה את העלבונות, אך רוגזו של קאמיי גבר עליו והוא ביקש להרוג את קירה. יועצו של קמאיי מיהר להציע לקירה שוחד גדול ומנע את החורבן שהיה נופל על קמאיי וביתו, במידה וקירה היה נפגע. לאחר קבלת השוחד, שינה קירה את יחסו לקמאיי והחל נוהג בו כראוי, כך שזעמו של האחרון שכך.
אלא שעתה הופנה יחסו הנוקשה של קירה לאסאנו ביתר שאת, שכן קירה ציפה לקבל שוחד דומה גם ממנו. קירה לגלג על אסאנו והשפיל אותו וכאשר כינה אותו ברברי־כפרי־חסר־כל־נימוס לא עמד עוד לאסאנו איפוקו והוא תקף את קירה עם פגיון. המהלומה הראשונה רק פצעה את פניו של קירה והשנייה נבלמה על עמוד. לפני שאסאנו יכל להמשיך, הפרידו שומרים בינו לבין קירה.
קירה לא נפצע אנושות אך עצם ההתקפה על פקיד בכיר במתחם השוגון נחשבה לעבירה חמורה. במצודת אדו אסורה הייתה כל אלימות, אפילו שליפת חרב נחשבה לעבירה. על פי חלק מהמקורות, פשעו של אסאנו היה השלכת ואקיזאשי על קירה שפגעה בדלת הזזה מוזהבת מפורסמת. בכל מקרה, עקב מעשיו, הצטווה אסאנו לבצע ספוקו. לאחר מותו יוחרמו כל נכסיו ואדמותיו, משפחתו תיהרס ופקודיו יהפכו לרונין.
החדשות על מאורעות אסאנו הגיעו לאוזניו של אוֹיִשִי קוּרָה-נוֹ-סוּקֵה יוֹשִיוֹ, יועצו הבכיר של אסאנו. אוישי הסגיר את מצודת אדונו לסוכני השלטון כפי שהורו לו הוראות בקופו, אך מבעוד מועד הוא פינה את בני משפחתו של אסאנו מביתם.
ההכנות להתקפה עריכה
מתוך 300 אנשיו של אסאנו, ארבעים ושבעה (מעל לחמישים לפי מקורות מסוימים) ואוישי בראשם חברו לנקום את מות אדונם. הידיעה שבמקרה זה אסורה נקמה בקירה לא הסיטה אותם מהחלטתם. הם נשבעו בסוד להרוג את קירה למרות העונש החמור שללא ספק יוטל עליהם.
קירה, שנשמר מאפשרות כזו, הקיף עצמו בשומרים וביצר את ביתו. לכן תכננו הרונין להרדים את קירה על משמרתו לפני הוצאת תכנונם לפועל. כדי להפיג חשדות אפשריים מצידם של קירה ושל השלטונות, התפזרו הרונין והפכו לסוחרים ולנזירים.
אוישי עבר לקיוטו והחל פוקד בתכיפות בתי בושת ומסבאות כאילו אין לו דבר עם נקמה. קירה שחשש מתחבולה שלח שירגלו אחרי פקודיו לשעבר של אסנו. באחד הימים, בדרכו של אוישי לביתו והוא שיכור, נפל זה ברחוב ונרדם. עוברי אורח לעגו לשיכור הישן ואחד מהם, איש סצומה שחלף במקום ושהכיר את קורותיהם של אסאנו ואוישי, זעם על התנהגותו של הסמוראי: על פחדנותו של אוישי שלא נקם את מות אדונו ומהתהוללויותיו. האיש גידף והעליב את אוישי ואף בעט בפניו (כל מגע בפני סמוראי נחשב לעלבון ועל אחת כמה וכמה הכאת הפנים) וירק עליו.
זמן קצר לאחר מכן, אשתו הנאמנה של אוישי מזה עשרים שנה, התלוננה בפניו על פעולותיו הנראות מוגזמות למרות מטרתן. בו במקום גירש אותה אוישי ושלח אותה מעל פניו עם שני ילדיו הצעירים. בנו בכורו, צִ'יקָרָה, נשאר עם אביו. במקום אשתו, לקח לעצמו אוישי פילגש צעירה ויפה.
כל האירועים הללו דווחו לקירה על ידי מרגליו. זה הגיע למסקנה כי לא נשקפת לו כל סכנה מסמוראים שמידותיהם כה פחותות ושחסרים הם כל אומץ. דריכותו ומוכנותו לפעולה מצידם פחתה.
יתר הרונין החלו להיאסף באדו ובעזרת תפקידי הכיסוי שלהם כסוחרים ופועלים, ביקרו בביתו של קירה והתוודעו למבנה הבית ולנפשות הנמצאות בו. אחד מהם (בשם קִינֵמוֹן קָנֵהִידֵה אוֹ-קָאנוֹ) אף נשא לאישה את בתו של בונה הבית כדי להשיג את תוכניות הבית. כל המידע שהושג הועבר לאוישי. רונין נוספים עסקו בהשגת כלי נשק והעברתם בחשאי (וכנגד החוק) לתוך אדו.
ההתקפה עריכה
ב־1702 הגיעה השעה בה אוישי השתכנע שקירה כבר אינו מצפה להתקפה. אוישי חמק מקיוטו ומהמרגלים שהשגיחו עליו ונפגש עם החבורה כולה במקום מסתור באדו. שם חידשו הרונין את שבועת הנקם שלהם.
השכם בבוקר ה-14 בדצמבר, בתנאים של רוח עזה ושלג כבד, תקפו הרונין עם אוישי בראשם את ביתו של קירה באדו. הרונין, חמושים בחרבות וקשתות, התחלקו לשתי קבוצות. על פי התוכנית תתקוף הקבוצה הראשונה, מובלת על ידי אוישי, את השער הראשי והקבוצה השנייה, בראשות בנו של אוישי, אוישי צ'יקרה, תתקוף את הבית דרך השער האחורי. נקבע שקול תוף יסמן את תחילת ההתקפה המתואמת של שתי הקבוצות, ושריקה תודיע על מותו של קירה.
לאחר הריגתו של קירה, תכננו הרונין לערוף את ראשו ולהציבו כמנחה על קבר אדונם המת. אז יוכלו להסגיר עצמם לשלטונות ולצפות לעונש מיתה. במהלך ארוחת הערב האחרונה, וידא אוישי שפרטי התוכנית ידועים ומקובלים על חברי הקבוצה וכן הפציר בהם להימנע מפגיעה בנשים, ילדים וחסרי ישע אחרים.
עם תחילת ההתקפה על הבית, שלח אוישי ארבעה אנשים שיטפסו מעל לגדר הבית ויחדרו לביתן השומר. הארבעה לכדו וכבלו את אנשי המשמר שנמצאו שם. לאחר מכן שלח אוישי אנשים לבתי השכנים, כדי שיסבירו כי התוקפים אינם שודדים, אלא שמטרתם היא לנקום את מות אדונם וכי אין על השכנים לחשוש מפני שלא יאורע להם כל רע. השכנים, ששנאו את קירה, בחרו לא לעשות דבר.
אוישי הציב קשתים על גג ביתו של קירה כדי למנוע מיושבי הבית (שעדיין נמו) לקרוא לעזרה והחל מכה בתוף כאות לתחילת ההתקפה על הבית. עשרה מאנשיו של קירה הצליחו לבלום את ההתקפה על חזית הבית, אולם קבוצתו של צ'יקרה הצליחה לפרוץ לבית דרך עורפו.
קירה המבועת מצא מסתור, יחד עם אשתו ומספר משרתות, בתוך ארון במרפסת הבית. יתר משרתיו, שישנו בקסרקטין מחוץ למבנה הראשי, ניסו לפרוץ לבית כדי לבוא לעזרתו. קבוצתו של אוישי הצליחה להתגבר על המגנים בחזית הבית והתאחדה עם קבוצת בנו שכבר נכנס למבנה. בכוחות משותפים נלחמו הרונין באנשי קירה שנכנסו לבית. חייליו של קירה חשו בהפסדם המתקרב וניסו לשלוח בקשת עזרה, אולם חיציהם של הקשתים שהוצבו על הגג מצאו את השליחים והרגום.
הקרב העז נגמר לאחר שאחרון אנשיו של קירה הוכנע. שישה עשר מאנשי קירה הומתו ועשרים ושניים נפצעו, בהם נמנה נכדו של קירה. אלא שלא נמצא כל זכר לקירה עצמו. הרונין חיפשו אחריו בבית ומצאו רק נשים בוכיות וילדים. היאוש החל אוחז בהם אלא שאז השכיל אוישי לבדוק את מיטתו של קירה ומצא שהיא נותרה חמימה. הלוחמים הבינו שקירה לא יכל להתרחק.
מות קירה עריכה
החיפוש אחרי קירה התחדש ובמהלכו התגלה פתח מוסתר לחצר סודית. בחצר היה מבנה קטן שהכיל פחם ועצים לבעירה, שני חיילים חמושים שהסתתרו במבנה הוכנעו ונהרגו. במבנה התגלה מסתתר אדם נוסף שניסה לתקוף את מגלהו עם פגיון אך פורק מנשקו בנקל.
האדם סירב להזדהות ולמרות זאת סברו מגליו כי מדובר בקירה והשמיעו שריקה. הרונין התאספו במקום ואוישי בחן את פניו של האדם בעזרת אור עששית. הוא זיהה אותו כקירה, כהוכחה ודאית לזהותו נמצאה הצלקת על פניו שהותירה התקפתו של אסנו.
אוישי כרע על ברכיו והסביר לפקיד רב המעלה כי הם ממלאים את חובתם כסמוראים ונוקמים את מות אדונם. הוא ביקש מקירה לנהוג כסמוראי גם הוא ולהרוג את עצמו. אוישי הציע עצמו כמשנה לספוקו והגיש לקירה את אותו הפגיון ששימש את אסנו בטקס הספוקו שלו. למרות כל בקשותיהם מקירה, כרע האחרון כשהוא רועד ואילם ולא עשה דבר. לבסוף, בראותו שקירה לא יצלח לדבר, הורה אוישי לאנשיו לאחוז בקירה וערף את ראשו עם הפגיון. קירה מצא את מותו בליל היום הארבע עשרה של החודש השנים עשר לשנה החמש עשרה לגנרוקו.
הרונין כיבו את עששיות הבית ובעירות בתוכו כדי למנוע שרפה שתתפשט לבתי השכנים ויצאו אותו, נושאים עימם את ראשו של קירה.
אחד הרונין, טֵרַסָקַה קִיצִ'יאֵמוֹן, הצטווה לעשות דרכו לאקו ולהודיע כי ננקם מותו של האדון. גרסאות נוספות לסיפור טוענות שטרסקה נמלט מהמקום לפני או לאחר הקרב או שהצטווה לעזוב לפני שהרונין הסגירו עצמם לשלטונות[3]
לאחר הקרב עריכה
עם תחילתו של היום נשאו הרונין את ראשו של קירה לקברו של אדונם במקדש סֵנגַקוּ-גִ'י. מסעם עורר מהומה לא קטנה שכן סיפור מאורעותיהם הקדים אותם ותושבים שניקרו על דרכם היללו אותם והזמינו אותם לנוח ולהתכבד במזון ושתייה.
בהגיעם למקדש, ארבעים ושישה הרונין הנותרים רחצו וניקו את ראשו של קירה והניחו אותו יחד עם הפגיון שהרג אותו ואת אסאנו לפני קיברו של אדונם. הם התפללו שם ומסרו לאב המנזר את כל כספם, תוך שהם מבקשים ממנו לדאוג לקבורתם המכובדת ולהתפלל עבורם. לאחר מכן הסגירו עצמם הרונין לשלטונות. הללו הפרידו אותם לארבע קבוצות ומסרו כל קבוצה למשמר בדאימיו אחר, כך שארבעה דאימיו שמרו עליהם.
בזמן זה הגיעו שניים מחבריו של קירה כדי לקבל את ראשו לידיהם ולקוברו. במקדש עדיין שמור המסמך המקורי שנוגע לראש. חתימותיהם של החברים ושל כל הנזירים שעסקו בעניין מתנוססות על המסמך.
בבואם להחליט על גורלם של הרונין מצאו עצמם נציגי השוגונות בבעיה. מחד, הרונין פעלו על פי קוד הבושידו ונקמו את מות אדונם. מאידך, פעולתם מתריסה כנגד סמכות השוגונות שכן הם עברו על החוקים שקבע השלטון. השוגון עצמו קיבל לידיו מספר עצומות חתומות על ידי נתיניו שקראו לו לפעול לטובת הרונין. כצפוי, נידונו הרונין למוות אך השוגון מצא את הפתרון לבעיה בכך שנתן לרונין את הזכות ליטול את חייהם בספוקו מכובד ולא הוציאם להורג כפושעים. ידוע כי כל אחד מהתוקפים אכן הרג עצמו בטקסיות המקובלת.
ב-4 בפברואר 1703 ביצעו ספוקו ארבעים ושישה הרונין (מספרם באותו הזמן עורר בלבול מסוים בשם הסיפור שתואר לפעמים כ־46 הרונין. בכל מקרה, בהתקפה נטלו חלק 47 רונין). על פי בקשתם, הם נקברו בסנגקו-ג'י אל מול קבר אדונם. כאשר חזר משליחותו הרונין הארבעים ושבעה, טרסקה, חנן אותו השוגון (ייתכן שעקב גילו הצעיר). טרסקה המשיך את חייו עד לגיל המופלג של שמונים ושבע ולאחר מותו נקבר עם אחיו לסאגה בסנקגו-ג'י.
עד היום שמורים במקדש בגדיהם וכלי נשקם של הרונין, יחד עם התוף והמשרוקית ששימשו בהתקפה. את השריון שעטו לגופם הכינו הרונין בעצמם כדי לא לעורר חשד בעת רכישתם.
קבריהם של הרונין קודשו בידי עולי רגל שהגיעו להתפלל עליהם. רבים ביקרו במקום מאז תקופת גנרוקו. אחד מהם היה עובר האורח מסצומה שפגע באוישי והעליב אותו. האיש פנה לקברו של אוישי והתחנן שיסולח לו על מעשיו ועל כי חשב שאוישי אינו סמוראי של ממש. לאחר מכן התאבד האיש וקברו נקבע בסמוך לקברם של הרונין.
הסיפור בתרבות יפן עריכה
אחד מהוגי בושידו החשובים של התקופה, מִיאַמוֹטוֹ צונטומו, טען, כי מעשיהם של 47 רונין לא היו נכונים מבחינת בושידו: לדעתו, הרונין התמקדו יתר על המידה בהצלחת הנקמה, ולכן חיכו שנה שלמה לעיתוי מושלם של המתקפה. והרי לפי בושידו, אין משמעות לתוצאות המעשה, אלא רק לאומץ והחלטיות שמפגין הסמוראי כאשר הוא עושה את הדבר הנכון. לכן, לפי צונטומו, היו הרונין אמורים לתקוף את ביתו של קירה מיד אחרי מות אדונם. עם זאת הפך הסיפור לדורות לדוגמה של נאמנות לאדון, והוא הונצח במחזות, סיפורים ציורים וסרטים רבים לאורך כל ההיסטוריה היפנית.
המחזה הראשון אודות המאורע עלה על הבמה כשבועיים לאחר המתקפה. הרשויות אסרו על המחזה והוא ירד מהבמה, אך רבים אחרים הופיעו אחריו. הפופולרי מבין המחזות היה מחזה בונרקו בשם צ'וּשִינגוּרָה: מטעמי צנזורה, המחזה העביר את העלילה למאה ה-14 ושינה את שמות הדמויות. במאה ה-20, צולמו לפחות שישה סרטים המבוססים על סיפורם של 47 רונין. הסיפור היה גם לנושא פופולרי בקרב אמני אוקיו-אה: מרבית אמני הז'אנר, בהם הציירים המפורסמים כמו הוקוסאי, הירושיגה וקוניסדה, הציגו בציוריהם את מאורעות הסיפור, את הדמויות ואת שחקני קבוקי אשר הופיעו במחזות על 47 הרונין. אוטגאווה קוניושי הקדיש ל-47 רונין לא פחות מ-11 סדרות ציורים ו-20 טריפטיכונים.
בתרבות עריכה
במהלך השנים, יצאו מספר סרטים על הסיפור.
לקריאה נוספת עריכה
- Mitford, A.B. (Algernon Bertram Freeman-Mitford, Lord Redesdale) (1871). Tales of Old Japan. London.
- גרסה מקוונת של הספר מתוך האוסף של אוניברסיטת מישיגן
- Screech, Timon. (2006). Secret Memoirs of the Shoguns, Isaac Titsingh and Japan 1779-1922 London. ISBN 070071720X
- Smith, Henry D. II: The Trouble with Terasaka: The Forty-Seventh Ronin and the Chushingura Imagination, Japan Review, 2004, 16:3-65
קישורים חיצוניים עריכה
- ארבעים ושבעה הרונין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ intra-navbar.gif
- ^ לפרטי ההוצאה ראו פרק "לקריאה נוספת". מיטפורד תיאר את ספרו כתיאור היסטורי מדויק של מאורעות 47 הרונין אלא שהיום מוטלים בספק חלק מהפרטים בספר. עדיין, מדובר בתיאור שחולשותיו מתקבלות על הדעת ושנחשב לנקודת מוצא טובה לאלו המבקשים ללמוד את סיפורם של הרונין.
- ^ Smith, 2004