ארכיפלג וגה
ארכיפלג וגה (בנורווגית: Vegaøyan) בנורווגיה, כולל כ-6,500 איים בים הנורווגי שבצפון-מזרח האוקיינוס האטלנטי, מול חופי מחוז נורדלנד שבנורווגיה, מעט דרומית לחוג הארקטי. אלפי האיים, חלקם אינם אלא סלע חשוף, סובבים אי מרכזי, האי וגה, שמיושב בקביעות מאז תקופת האבן. בשל התרבות שהתפתחה בו עם השנים, הכריז אונסק"ו על הארכיפלג כולו כאתר מורשת עולמית בשנת 2004.
 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| נתונים גאוגרפיים | |||
| מיקום |
האוקיינוס האטלנטי  | ||
| קואורדינטות | 65°38′00″N 11°54′00″E / 65.633333333333°N 11.9°E | ||
| נתונים מדיניים | |||
| מדינה |
נורווגיה | ||
 | |||
  | |||
מקור שמו של האי וגה, שנתן את שמו לארכיפלג כולו, הוא במילה Veiga (או Vegø), שפירושה "נוזל" או "זורם".
גאוגרפיה עריכה
שטחם הכולל של האיים כ-161 קמ"ר. האי וגה מרוחק כ-10 ק"מ מנורווגיה גופא. שטחו של השטח המוכרז כאתר מורשת עולמית כולל כ-69 קמ"ר, ועוד שטח ימי של 1,037 קמ"ר.
באיים שלושה הרים בעלי צורה משוננת, שניים מהם באי וגה, והשלישי באי סולה. גובהו של ההר הגבוה ביותר, גולווגספלט (Gullvågsfellet), הוא 737 מ' מעל פני הים. ההר היה חשוף גם בתקופת הקרח.
עולם החי עריכה
הארכיפלג מהווה בית גידול ל-110 מיני עופות, ובהם אדריות שחורות-כיפה, קורמורנים, אווזים אפורים וברנטות לבנות לחיים. היונקים החיים בווגה כוללים, בין היתר, כלבי ים אפורים, נברני מים ולוטרות.
היסטוריה עריכה
ממצאים ארכאולוגיים מעידים על נוכחות של דייגים בווגה במהלך התקופה המזוליתית. התיישבות הקבע החלה בכמה מהאיים בסביבות שנת 500, ובאי וגה עצמו בסביבות שנת 1000. האיים היו אז בבעלותם של בעלי אחוזות עשירים, ששלחו אליהם איכרים, שעסקו בליקוט פלומות של אדריות שחורות-כיפה. נקבותיהם של עופות אלה משילות את פלומת החזה שלהן לשם ריפוד הקנים, ובני האדם השתמשו בהן במשך השנים לשם מילוי כריות וריפוד כלי מיטה אחרים. עם הזמן התפתחו באיים גם דיג וציד כלבי ים.
מ-1560 ואילך, נדרשו כל הסחורות מצפון נורווגיה לעבור דרך ברגן, מה שיצר תלות של הדייגים המקומיים בסוחרים. בתקופה זו החלה דעיכה בפעילות באיים, שנבעה גם מהמלחמה הצפונית הגדולה ומגילויים של אזורי דיג חדשים בצפון אמריקה. לאחר סיום המלחמה (1720-1721) שבה האימפריה הרוסית לסחור עם נורדלנד, וענפי החקלאות והדיג התאוששו. ב-1813 בוטלו מגבלות הסחר, והתלות בברגן הסתיימה.
בסוף המאה ה-19 החל תהליך של הגירה שלילית, אם לנורווגיה גופא ואם לאמריקה. בשנות ה-50 החלה ממשלת נורווגיה לעודד הגירה זו באמצעות סגירת בתי ספר ושירותי תחבורה ימית באיים מחד גיסא, ותמריצים כלכליים למתיישבים ביבשה מאידך גיסא. חרף מאמצי השלטונות, נותרו באיים תושבים מעטים. בסוף המאה ה-20 החלו תושבים חדשים להגיע לאיים, הפעם בעידודה של הממשלה, אך מאזן ההגירה נותר שלילי.
נכון לשנת 2004, מתגוררים בארכיפלג 1,380 תושבים (לעומת 1,480 ב-1994). במהלך השנים רק 56 מהאיים היו מיושבים, בחלקם היה בית אחד בלבד.
שימור עריכה
מאז 1905, 238 אתרים ארכאולוגיים ברחבי הארכיפלג מוגנים מכוח חוק המורשת ההיסטורית. לפי הערכות, מספר רב יותר של אתרים שטרם התגלו מצויים ברחבי הארכיפלג. ב-1978 הורחבה תחולתו של חוק המורשת ההיסטורית גם על כל המבנים שנבנו בין 1537 ל-1650. במינהל המורשת התרבותית של נורווגיה רשומים 711 מבנים שהוקמו עד 1900, אך 199 מהם הרוסים או לא שלמים.
בעקבות חקיקתו של חוק שמירת הטבע ב-1970, הוכרזו ברחבי הארכיפלג חמש שמורות טבע וארבע שמורות ציפורים, המשתרעות על פני כ-22% משטח האיים.
גלריה עריכה
-
נמל העיירה נס בעיר וגה -
חוף איידם בווגה -
בית בווגה -
האי סולה -
בתים בווגה -
אדרית שחורת-כיפה -
קישורים חיצוניים עריכה
- אתר עיריית וגה (בנורווגית)