ארמון הנציב

Disambig RTL.svgערך זה עוסק במבנה המכונה ארמון הנציב. אם התכוונתם לשכונת תלפיות מזרח בירושלים המכונה "שכונת ארמון הנציב", ראו תלפיות מזרח.
שער הכניסה לארמון הנציב

ארמון הנציב הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת רכס ג'בל מוכאבר (ההר הכביר) - הוא "הר העצה הרעה" הצופה מדרום מזרח על העיר העתיקה.

רקע היסטורי

אחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917 הולאם מתחם אוגוסטה ויקטוריה והפך למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 אכלס המבנה את מוסדות השלטון, והנציב העליון, הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך חמש שנים. בין השנים 1925-1927 התגורר במבנה אוגוסטה ויקטוריה הנציב העליון, הפילדמרשל הרברט פלומר, אך אז פקדה רעידת אדמה קשה את ירושלים, וסדקה את המבנה. בעקבות כך עבר הנציב העליון להתגורר באופן זמני בבית מחניים ברחוב הנביאים, ובמקביל החל תכנונו של מבנה חדש שייועד לשמש כמגורים רשמיים ומרכז שלטוני. לאחר שנבדקו אתרים רבים ברחבי ירושלים הוחלט לרכוש אתר בג'בל מוכבר ממזרח לשכונת תלפיות.

תכנון המבנה

האדריכל אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, הוא שנבחר לתכנן את מבנה ארמון הנציב. הוא ערך חמש תוכניות חלופיות לעיצוב הבניין עד לקבלת התוכנית הסופית בשנת 1928. התוכניות הראשונות להקמת הבניין נתקלו בביקורת נוקבת אצל הבירוקרטיה במשרד המושבות הבריטי. הביקורת התמקדה על גודלו המתוכנן של הבניין, ועל עלות בנייתו שהוערכה בסכום של 53,000 לירות ארץ ישראליות – סכום עתק באותם זמנים. במכתב תגובה לאחראי עליו במחלקת העבודות הציבוריות טען אוסטן סיינט בארב הריסון כי "הביקורת נובעת מאי היכרותם ומאי הבנת המבקרים את תנאים הקיימים בפלסטינה".

משהציעו במשרד המושבות הבריטי כי עדיף שתכנון ארמון הנציב יופקד בידי אדריכל בריטי ענה הריסון, במכתב נוסף למשרד המושבות, כי לאדריכל בעל היכרות מעמיקה עם התנאים, חומרי הבנייה ושיטות העבודה המקומיות יהיה יתרון על אדריכל בעל ניסיון בשיטות הבנייה המערב אירופאיות. במהלך תכנון המבנה נסע אוסטן סיינט בארב הריסון לדמשק שם אסף מידע, רעיונות והשראה לעיצוב הפנימי של ארמון הנציב מתוך רצון לשלב בו מוטיבים אוריינטליים ייחודיים מקומיים שישתלבו עם אופיו הערבי של הבניין.

ארמון הנציב הוא מבנה המשדר רשמיות ופאר תוך שימוש מושכל באלמנטים עיצוביים ארכיטקטוניים אירופאיים, ומזכיר מבני ציבור שנבנו ברחבי האימפריה בכלל ומבנים מנדטוריים בפרט. מוזיאון רוקפלר, לדוגמה, תוכנן אף הוא בידי הריסון עם עקרונות דומים. טכנולוגיות בניה מודרניות, וחומרים מודרניים כגון בטון, שולבו עם טכנולוגיות מסורתיות האופייניות לאזור ועם חומרי בנין מסורתיים מקומיים כגון אבן ירושלמית. למתבונן מקרוב מזכיר המבנה, בזכות שימוש באלמנטים מקומיים, מבנים ואופי של כפרים ערביים ומשקף את אופייה של העיר העתיקה שעליה הוא צופה.

אחד האלמנטים המוסלמיים-ערבים הבולטים היא צורת המתומן המשולב בעיצובים רבים במבנה – החל מהמגדל והמזרקה וכלה בריצוף במרפסת המובילה לגינה המזרחית, עיצוב דלתות אולם הנשפים.

מתחם הכניסה

תוכנית ארמון הנציב משתרעת על שטח גדול ומגודר של 65 דונם. כביש הגישה נמתח מרחוב דרך חברון ומוביל למבנה מפואר הניצב בצד המערבי של המתחם. זהו מבנה שער הכניסה, ובו משולבים חדרים לכוח השומרים של המתחם.

כביש גישה פנימי מוביל ממבנה השער אל הכניסה הראשית המתוכננת בסגנון המזכיר מבנים ממלוכים שדוגמתם ניתן לראות בעיר העתיקה.

מבנה עיקרי

ארמון הנציב תוכנן כמבנה מונומנטלי בעל צורה א-סימטרית. צידו הדרומי של המבנה מיועד לשמש את הפונקציות הרשמיות של המבנה, ובו ממוקם אולם נשפים הנחשב לחדר היפה והמרשים ביותר בבנין. תקרתו של אולם הנשפים שטוחה - בניגוד לתקרות כיפתיות של אולמות חדר האוכל וחדר ההסבה. באולם הנשפים הותקנה אח ענקית שצופתה אריחי קרמיקה בציורים ארמניים מסורתיים. בחדר עוצבה גלריה שקישרה בין אולם הנשפים לחדר האוכל, ונועדה לתזמורות שהנעימו את זמנם של האורחים שהוזמנו לאירועים הרשמיים.

מעל אולם הנשפים מתנשא מגדל מתומן, שעל פי התוכנית נועד לשמש כאגף המגורים של הנציב העליון ומשפחתו. חלקו הצפוני של המבנה מיועד לשמש כאגף תפעולי של המתחם ובו מטבח, חצר שירות וחדרים לצוות המתחזק את המבנה.

חזיתו הדרומית של בניין ארמון הנציב היא המרשימה מכל חזיתות המבנה. למשקיף על המבנה מחזית זו נגלה מערך של גושי בנין מדורגים ובהם משולבים אלמנטים אדריכליים אסתטיים הכוללים כיפות, פתחים קמורים וארובות מסותתות ומסוגננות. מהמגדל המתומן ניתן להשקיף לעבר הנוף המרהיב של ירושלים שמסביב למבנה.

הגנים

תכנון ארמון הנציב שם דגש על גינות שתפקידן היה להוסיף הדר למבנה עצמו, לשמש כתפאורה ורקע לאירועים רשמיים ולהגן מפני הרוחות העזות הסוחפות את הפסגה ואשר על שמן נקרא ההר גם "בטן של רוח" בערבית.

בחזית המערבית של ארמון הנציב – החזית של הכניסה העיקרית, נמצאת חצר שקועה שיש האומרים כי נועדה לשמש במקור כבריכה. בסמוך לחצר זאת הוקם בית קברות קטן לחיות המחמד של הנציבים העליונים ופקידי האו"ם ששהו במבנה.

בצד המזרחי של ארמון הנציב תוכננה גינה בעלת אופי סימטרי-פורמלי המאפיין גנים אנגליים, ומולה הוצבה מזרקה מתומנת שדומות לה נמצאות בארמונות מזרחיים ובצפון אפריקה. בגינה זו נערכו הנשפים ושאר האירועים החברתיים. מגינה זו יורדים לגינה שתוכננה באופי פראי וספונטאני יותר, והיו בה מסלעות ובריכות נוי. את המבנה כולו הקיפו עצי אורן שנשתלו כעצים בוגרים סביב המבנה, ותפקידם להבטיח פרטיות ולשבור את הרוחות המנשבות על הרכס.

בניית המבנה

ארמון הנציב סמוך לבנייתו

עם אישור סופי של תוכנית הבניין בשנת 1928 נמסרה מלאכת הבנייה לחברה הקבלנית האיטלקית "ארנסטו דה פארו", שבנתה מבנים רבים בעבור האימפריה הבריטית בכלל, ובירושלים בנתה את מוזיאון רוקפלר, בניין הדואר המרכזי ובניין עיריית ירושלים ההיסטורי.

מלאכת הבניה החלה בשנת 1929 על ידי החברה הקבלנית ותוך שיתוף פעולה עם יהודה שפירא. הדרישה הייתה לסיים את העבודה במהירות האפשרית, ונשכרו את שירותיהם של לא פחות מ-400 פועלים, אך מורכבות הפרויקט והעובדה כי בתוכנית הוכנסו שינויים האיטו את קצב העבודה. האדריכל הריסון אף הסביר כי בניית המבנה בארץ ישראל היא משימה מורכבת יותר מאשר במקומות אחרים, וזאת בשל הריחוק מהמקורות מהם הוזמנו פריטים שונים כגון מתקני הסקה, פרזול, ריהוט וכיוצא בזה.

במהלך הבניה השתמשו הבנאים באבן שנחצבה באתר עצמו לחיפוי הקירות החיצוניים של המבנה.

היסטוריה

בשנת 1933 נחנך הבניין בטקס מפואר. בארמון התגוררו ארבעה נציבים עליונים: סר ארתור ווקופ עד לשנת 1938, סר הרולד מקמייקל עד לשנת 1944, ג'ון ורקר, הוויקאונט השישי מגורט עד נובמבר 1945 וסר אלן גורדון קנינגהם עד תום המנדט בשנת 1948. הנציבים השתמשו בארמון לניהול המנדט, וכן לקבלות פנים ולמסיבות רשמיות ששמן יצא למרחוק.

מלחמת העצמאות ולאחריה

מובלעת ארמון הנציב לאורך הקו העירוני

עם סיום המנדט הבריטי העבירו הבריטים את ארמון הנציב לארגון הצלב האדום, והמבנה שימש כמטה הארגון במהלך מלחמת העצמאות. האזור שסביב הארמון היה לאזור קרב כאשר הערבים הקימו עמדות ממזרח לארמון והישראלים הקימו עמדות בחוות הלימוד ממערב לה. גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב בגרמם אבידות בין החיילים והאזרחים. משה דיין, שהיה מפקד אזור ירושלים, ביקש לכבוש גבעה על השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב שהייתה בשטח המפורז כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנה לעבר תלפיות. הוא לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהגבעה נשלטת באש על ידי הערבים מארמון הנציב ובליל ה-17/18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 64 ופלוגה מגדוד 62 של חטיבת עציוני ותפסו את הגבעה ללא התנגדות. אבל עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי והחלה נסיגה מבוהלת. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבידות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-5 שבויים. אחד הנופלים נקבר באופן זמני בשטח המפורז שסביב ארמון הנציב והובא לקבורה בישראל רק שנתיים מאוחר יותר‏[1] חלק מגופות עמיתיו נאספו רק לאחר מספר שבועות על ידי הצלב האדום והועברו לקבורה זמנית בשייח באדר א' ביחד עם שאר הרוגי הקרב, ולאחר שנתיים הובאו לקבורה קבועה‏[2]. קרב זה נחשב לכישלונו הכבד ביותר של דיין בתפקידו כמפקד חזית ירושלים. בטיילת ארמון הנציב יש אנדרטה משותפת לנופלים בקרב ארמון הנציב במלחמת העצמאות ובכיבוש אזור ארמון הנציב במלחמת ששת הימים.

בתחילת ספטמבר 1948 הוסכם על פירוז האזור והעמדות הישראליות והערביות פורקו‏[3]. ב-7 באוקטובר 1948 הועבר הבניין לידי ארגון האו"ם.

רישום במסמכים הרשמיים של האו"ם מציין:

לאחר הודעה מראש לשני הצדדים, ולאחר שלא נשמע התנגדות מצד ישראל ומצד ירדן, הועבר הארמון עם השטח שמסביבו מידי הצלב האדום לרשות האומות המאוחדות.

בתחילת שנת 1949 התגוררו בארמון הנציב חברי הוועדה המפשרת שהורכבה מנציגים בינלאומיים שבאו לפשר בין ישראל לערבים. בינואר 1949 נכנסו 11 שוטרים ישראלים ו-11 שוטרים ירדנים לשמור על הארמון‏[4] אך הם הוחלפו לאחר זמן קצר על ידי 30 חברי משמר או"ם‏[5].

ביוני 1949 נסוגו הכוחות הישראליים והירדנים מהאזור המפורז סביב הארמון, לאחר שבחודשים הקודמים התקדמו כוחות ירדניים ולאחר מכן כוחות ישראליים לתוך האזור המפורז‏[6]. האזור המפורז סביב ארמון הנציב נחשב בעיה הדורשת פתרון לאור רצונם של שני הצדדים להשתמש בשטחים שבאזור ועל כן עלו הצעות שונות לפתרון הבעיה. במיוחד עלתה דרישה ירדנית לכלול את הקולג' הנמצא בין חוות הלימוד ושכונת תלפיות לידיה כדי שיהיה ניתן להשתמש בה‏[7]. בינואר 1950 הוצע להפוך את הארמון למוזיאון‏[8]. בפברואר 1950 הגיש הקולונל הודסון שהיה יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית הצעה פרטית לפיו הארמון יועבר לידי ממלכת ירדן וישראל תאפשר גישה חופשית לקולג' הנמצא בין חוות הלימוד ושכונת תלפיות. התוכנית לא יצאה אל הפועל בגלל התנגדות ישראלית‏[9]. במאי 1952 בהעביר הגנרל ריילי מהאו"ם את מטהו מביירות לארמון הנציב בצעד שישראל נתנה לו פרשנות מדינית כבאה לסמן את הנסיון לשוב אל רעיון בינאום ירושלים‏[10].

במלחמת ששת הימים

אנדרטה בטיילת ארמון הנציב לנופלים מחטיבת ירושלים בקרבות באזור במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – ארמון הנציב במלחמת ששת הימים

עם פרוץ מלחמת ששת הימים כבשה פלוגה של הלגיון הירדני את "ארמון הנציב". החילים הירדנים ירו מתוך הארמון לעבר מערב ירושלים[11]. וחיילים ירדנים נעו מארמון הנציב לכיוון חוות הלימוד שעמדה על הגבול בואכה ירושלים המערבית.

מספר שעות אחר כך פרץ כח צה"ל למתחם, והכוח הירדני שתפס את הארמון נסוג אל המוצבים הסמוכים. משקיפי האו"ם שהיו במקום ומשפחותיהם פונו אל ירושלים המערבית. בשעה 15:40 הושלם כיבוש מתחם ארמון הנציב ובאופן זמני הורד דגל האו"ם מראש המגדל ובמקומו הונף דגל ישראל. בקרב זה נהרגו 4 לוחמי החטיבה הירושלמית ו-25 מחיילי הלגיון הירדני.

לאחר המלחמה

סמוך לסיום קרבות מלחמת ששת הימים ביקש או תאנט שישראל תחזיר לרשות האו"ם את ארמון הנציב, אך נענה שמוקדם לדון בנושא‏[12]. לאחר המלחמה, הופעלו לחצים כבדים על ישראל להחזיר את ארמון הנציב לידי האו"ם, מצד האו"ם ומצד מדינות ידידותייות לישראל. ישראל קיימה בנושא משא ומתן עם האו"ם כאשר הממשלה הסכימה לאפשר לאו"ם להשתמש במבנה, אך דרשה שיהיה ברור שהמבנה נמצא בבעלות ישראלית והאו"ם איננו אלא דייר במבנה, בעוד האו"ם לא הסכים לנוסח שממנו משתמע שהיא מכירה בבעלות ישראלית על השטח שעד עתה היה מפורז‏[13]. בתוך ישראל הועלו דרישות שלא למסור את ארמון הנציב לידי האו"ם. ב-12 ביולי התקיימה בסמוך לארמון הפגנה בה השתתפו כ-200 איש, בהם שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי, אשר דרשו להימנע מהחזרת הארמון לאו"ם‏[14]. אליעזר שוסטק דרש דיון דחוף בכנסת בנושא וטען שהחזרת הארמון לאו"ם היא צעד הרה סכנות למערכה הצבאית והמדינית על ירושלים‏[15].

במחצית השנייה של אוגוסט 1967 הושג הסכם על פיו מתוך 176.6 דונם שהיו בידי האו"מ עד המלחמה, 44.6 דונם ימסרו על ידי ישראל לשימוש האו"ם. האו"ם רצה שבהסכם עם ישראל יצוין שהשטח "הוחזר" לרשות האו"ם אך ישראל התנגדה והמילה "הוחזר" לא נכתבה בהסכם‏[16]. או תאנט הבהיר שההסכם הוא הסכם מעשי ואינו שולל את זכותה של האו"ם לדרוש מישראל להשיב לידיה את כלל שטח מתחם ארמון הנציב‏[17]. במרשם המקרקעין רשום מתחם ארמון הנציב כנכס ישראלי.

בתחילת אוקטובר 1967 חיבלה חוליה של הפת"ח באנטנה במתחם‏[18].

במסגרת הקמת שכונות הטבעת הוקמה דרומית לארמון שכונת תלפיות מזרח, המכונה גם שכונת "ארמון הנציב". באמצע שנות התשעים הוקמה ליד הארמון ובצמוד לשכונה טיילת ארמון הנציב הצופה על העיר העתיקה.

העיתונאי דני רובינשטיין ביקר במבנה ומתאר את רשמיו:

... לפני כמה ימים נענה האחראי על ההסברה במטה האו"ם בירושלים, כריסטופר גונס (לשעבר עיתונאי בכיר בבי-בי-סי), לבקשתי לבקר במתחם. אף שכבר זמן רב משמש הבניין כמתקן צבאי ולא כארמון שלטון, ואף שהגן הגדול המקיף אותו מוזנח - קשה שלא להתפעל מיופיו של הארמון. האדריכל הראשי של הבריטים בארץ ישראל, אוסטין הריסון, הקדיש - יחד עם בכירי ממשלת המנדט - הרבה מחשבה ותשומת לב לכל פרט: עבודות האבן, החלונות, המרפסות, הכניסות, שילוב בין רעיונות מזרחיים למערביים, המגדל המרהיב והגנים המתוכננים בקפידה. כל אלה מאשרים את טענתו של קרויאנקר, לפיה מי שבונה מבנה שלטון כזה, על שטח של כ-65 דונמים, תיכנן להישאר בארץ ישראל שנים רבות. בכירי ממשלת המנדט לא חשבו, מן הסתם, שפלשתינה-ארץ ישראל תאבד לאימפריה הבריטית 15 שנים אחרי שסיימו את הבנייה.

ארמון הנציב משמש כיום כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות.

אתרים ומסלולים בארמון הנציב

ארמון הנציב בצד פסגתו הגבוהה של הרכס נחנך בשנת 1933 מעון השרד של הנציב העליון הבריטי. כינויו הרשמי 'בית הממשלה' נדחק על ידי הכינוי העממי ארמון הנציב שהלם אותו בהיותו אחד הבניינים המפוארים והמרשימים מבחינה אדריכלית ובייצגו את השלטון הקולוניאלי הבריטי באותה עת. תכנון הבניין נמשך שלוש שנים, במהלכן הכין האדריכל האנגלי אוסטין הריסון לא פחות מחמש תוכניות עד שהשביע את רצון הרשויות בלונדון. בניית הארמון נמשכה כארבע שנים. הוא נבנה מאבנים שנחצבו במקום, ושולבו בו בחן רב מרכיבים ארכיטקטוניים מזרחיים ומערביים. בארמון נבנו אולם נשפים גדול וטרקלין לאירוח, שבהם נפגשו באירועים חגיגיים צמרת הפקידות הבריטית, דיפלומטים זרים ואנשי החברה הגבוהה הירושלמית יהודים וערבים. על המבנה נבנה מגדל מתומן שבו הותקנה דירתו הפרטית של הנציב העליון. סביב הבניין הוכשרו חצרות שקועות וגינות נוי. מאחורי הבניין, במרכז הגינה שעוצבה כחצי סהר נבנתה מזרקה מתומנת במסורת ארמונות צפון אפריקה. המתחם כולו השתרע על שטח של כ-65 דונם ובשערו נבנה מבנה דמוי מגדל צלבני. אגב, בניין ציבורי נוסף שנבנה בקווים דומים, בתכנונו של האדריכל הריסון, הוא מוזיאון רוקפלר, שנחנך 5 שנים אחרי ארמון הנציב. ערב הקמת מדינת ישראל, עזב הנציב העליון את הבניין ובמשך מספר חודשים שהו בו אנשי ארגון הצלב האדום. מ- 1 באוקטובר 1948 שוכן בארמון הנציב מטה משקיפי האו"ם.

רצועת הטיילות אל חורשת האורנים הוותיקה שסביב ארמון הנציב נוספו החל מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים ארבע טיילות המהוות רצועת גנים ירוקה אחת העוטרת את ההר כזר. בשנת 1986 נחנכה הטיילת המרכזית – טיילת האס. אליה נוספה כעבור 3 שנים טיילת שרובר הנמשכת צפונה עד שכונת אבו תור. ב-1990 נוספה טיילת טרוטנר בתוך גן פתוח המשתרע על גבי המדרון התלול מצפון ומצפון-מערב לטיילת האס ובשנת 2001 נחנכה טיילת גולדמן הנמשכת מזרחה לרגלי חורשת האורנים ומטה משקיפי האו"ם עד הקצה המזרחי של הרכס, שם היא צופה אל מדבר יהודה והרי מואב שמעבר לים המלח. בתוך הגנים הנטועים נסללו שבילים, הוצבו ספסלים, ונבנו מצפורים, ביתנים וסככות למנוחה ובילוי. פסלי אבן ומתכת שהוצבו בנקודות שונות מוסיפים לוויית חן לנוף הטבעי של הטיילות. בקצה המזרחי של טיילת האס, בצד הכניסה למגרש החניה, הוצב לוח זיכרון לחללי סיירת חטיבת ירושלים – חטיבה 16 – שנפלו במלחמת ששת הימים, בקרב על ארמון הנציב.

אנדרטת הסובלנות בין בנין משקיפי האום ובין הקצה המזרחי של טיילת גולדמן נמצאת אנדרטת הסובלנות שהוקמה ב 2008.

האנדרטה לזכר חללי גדוד 68 אתר הנצחה לזכר 78 לוחמי גדוד 68 מחטיבת ירושלים (חטיבה 16) שנפלו במעוזי תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. האנדרטה היא יצירתו של האמן אריה אופיר, עשויה שש קוביות בטון יצוק, הנראות כמכשול נגד טנקים. על הקוביות נקבעו לוחות מתכת שבהם נצרבו שמות 14 המעוזים שעליהם הגנו חיילי הגדוד, שמות הנופלים, תיאורים סכמטיים של המעוזים ומהלכי הקרבות.

חוות הלימוד בשלהי שנת 1927 רכשה הקרן הקימת לישראל שטח של 50 דונם על רכס ארמון הנציב, בהשתדלותה של רחל ינאית בן צבי, שרצתה להעביר לכאן את משתלת 'משק הפועלות' שניהלה משנת 1922 בשכונת רחביה. בקיץ 1928 הוחל בעיבוד החקלאי במקום. במאורעות 1929 הותקפה החווה ויושביה נאלצו לסגת לתלפיות. הפעילות במקום חודשה כעבור כמה חודשים ובשנת 1933 המקום הפך לחוות לימוד לנערות, שבה רכשו בנות הארץ ונערות עולות הכשרה חקלאית. בשנות מלחמת העולם השנייה, החל המוסד לקלוט גם בנים מבין העולים משארית הפליטה. במלחמת העצמאות החזיקה חוות הלימוד מעמד ואף שימשה בסיס יציאה ללוחמים בגזרה זו. רק בסוף המלחמה, משנקבעו קווי שביתת הנשק והשטח הפך לשטח מפורז בין ירדן לישראל, עבר המוסד החינוכי לעין כרם שבמערב העיר. לאחר המלחמה שימש המקום למטרות שונות ובשנת 1954 פתחה כאן האוניברסיטה העברית חוות ניסיונות של המחלקה לגנטיקה שהתקיימה עד שנות השבעים של המאה שעברה.

שדה התעופה מצפון לכביש הגישה של רכס ארמון הנציב ושכונת מזרח תלפיות (רח' דניאל ינובסקי), בתוואי רחוב חנוך אלבק שעל פרשת המים הארצית, היה שדה התעופה הראשון של ירושלים. ביום האחרון של שנת 1913, עשר שנים בלבד לאחר שהאחים רייט הצליחו להמריא לראשונה במטוסם, נחתו כאן באופן מאולתר שני טייסים צרפתיים – מרק בונייה וז'וזף ברנייה, ולמחרת הם המריאו מכאן לצהלת אלפי ירושלמים שנסערו מהמחזה. במלחמת העולם הראשונה הכשירו כאן הטורקים מסלול נחיתה בעבור הטייסת הגרמנית שסייעה להם במלחמתם נגד בריטניה. באפריל 1916 החלו מטוסים גרמניים להשתמש מדי פעם במנחת זה, שבגלל מגבלותיו לא הפך לשדה של קבע. לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, בשנים 1918- 1922, חיל האוויר הבריטי השתמש לעתים במנחת זה, אך עם הקמת שכונת תלפיות הסמוכה, הועתק שדה התעופה של ירושלים לעטרות שמצפון לעיר.[19]

בספרות

עמוס עוז תיאר את המקום ומסיבת נכבדים שנערכה בו, בספרו "הר העצה הרעה". יהודה האזרחי כתב בספר "עיר, ארץ ושמים" עד כמה הוא מקנא בנציב העליון, "שתפס את המקום הפנטסטי ביותר בעולם", והוסיף: "הוא יכול לראות מבעד חלונות ארמונו את הנוף הכי נשגב והכי הכי קדוש שבכל העולם, כאילו זה שלו."

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארמון הנציב

הערות שוליים

  1. ^ טוראי שמעון דוידוביץ, אתר יזכור
  2. ^ סמל אוריאל לוי וועקנין יוסף, אתר יזכור
  3. ^ שני הצדדים הורסים ביצוריהם באזור הצלב האדום, דבר, 6 בספטמבר 1948
  4. ^ אתמול בא רק החבר הצרפתי של הוועדה המפשרת, דבר, 25 בינואר 1949
  5. ^ ליד הוועדה, דבר, 31 בינואר 1949
  6. ^ שני הצדדים נסוגו מהאזור המפורז ליד ארמון הנציב, דבר, 15 ביוני 1949
  7. ^ בעית הר הצופים תידון בישיבת הוועדה המעורבת, דבר, 2 בנובמבר 1949
  8. ^ מציעים להפוך את ארמון הנציב למוזיאון, דבר, 15 בינואר 1950
  9. ^ ישראל מתנגדת למסירת ארמון הנציב לעבה"י, דבר, 24 בפברואר 1950
  10. ^ העברת משרד החוץ לירושלים, דבר, 23 במאי 1952
  11. ^ "1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד515
  12. ^ הממשלה טרם גיבשה סופית עמדה לגבי השטחים שנכבשו, דבר, 12 ביוני 1967
  13. ^ טרם הושג הסדר בעניין ארמון הנציב, דבר, 14 באוגוסט 1967
  14. ^ הפגינו ליד ארמון הנציב, דבר, 13 ביולי 1967
  15. ^ השימוש בארמון הנציב רק לפיקוח על הפסקת האש, דבר, 19 ביולי 1967
  16. ^ תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, עמוד 515
  17. ^ נחתם ההסכם על מסירת ארמון הנציב לרשות או"ם, דבר, 24 באוגוסט 1967
  18. ^ החל משפט מנהיג אל פת"ח ד"ר נור, דבר, 28 בינואר 1968
  19. ^ ב"ז קדר: מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל, תצלומי אוויר מימי מלחמת העולם הראשונה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, משרד הביטחון, 1993, ISBN 965-05-0586-5, ע' 33