אשור
-
ערך זה עוסק בארץ קדומה באזור עיראק של ימינו. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אשור (פירושונים).
אַשּׁוּר הוא שמה של מדינה קדומה באזור החידקל העליון, בעיראק של ימינו. ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ארץ אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".
הממלכה האשורית כבשה ארצות רבות באזור, והייתה הראשונה להשתמש בגלות ככלי לדיכוי העמים הנכבשים.
היסטוריה של אשור
ממלכת אשור הקדומה והתיכונה
|
ערך מורחב – ממלכת אשור |
העבר של העם האשורי ומולדתו משתרע על פני אלפי שנים. עריהם המלכותיות כנינוה, אשור וארבאלו יושבו החל מ־5,000 לפנה"ס, ואף מוקדם יותר. האשורים עצמם היו עם שמי, אם כי לא ניתן לקבוע בבירור את מקורם. יש הטוענים כי האשורים החלו את דרכם כפרובינציה בבלית עתיקה, אולם מנגד עומדים אלו הגורסים כי האשורים הם נצר לפלישה שמית מחצי־האי ערב. (ראו בהרחבה כאן.)
חפירות ארכאולוגיות שנערכו מוכיחות כי עד לשנת 2,500 לפנה"ס הפכו היישובים הקדומים לערים מאורגנות היטב. בפני האשורים עמדו אתגרים דמוגרפיים ואקלימיים. פלישות נשנות של עמים זרים לתוך מסופוטמיה וחורף קשה השפיעו על אופי העם האשורי. הארץ האשורית, שנתכנתה בימי קדם סֻבָּרְטוּ, הייתה בעיקר איגוד של ערים אשוריות לגדות נהרות מסופוטמיה, עליה שלטו בימי קדם האִשְשָקוּ, הם משנים למלך או כהנים. הנוכחות השומרית, שעתידה הייתה להשפיע רבות על סגנון ותרבות אשור, הורגשה כבר בימי קדם. שליטים אשוריים ואתרים נקראו בשמות שומריים מובהקים, והתרבות השומרית הייתה לנחלת האשורים.
עם נפילת ערי המדינה השומריות ועלייתה של האימפריה הראשונה בהיסטוריה האנושית, היא אכד, סופחה הארץ האשורית לנחלת סרגון מאכד. אמנם, האימפריה האכדית לא התקיימה למשך תקופה ממושכת. כוח חדש במסופוטמיה שהסתמן בעת ההיא הייתה שושלת אור השלישית, שכנראה הרחיבה את ריבונותה עד לערים האשוריות. היחלשות שושלת אור השלישית וימיה של שושלת איסין היו עת החופש האשורי. אינטרגנום זה בשלטון הזר היה עד לעליית שושלת אשורית בראשות פּוּזֻר־אשור הראשון; שושלות זאת שלטה כ־200 שנים, עד לאמצע המאה ה-18 לפנה"ס. ימיה היו ימי מסחר פורח עם יושבי אנטוליה, בנייה וכיבוש (שהגיע לכדי החרבת בבל בידי אִילוּשוּמָה (Ilu-šuma)).
תקופה חדשה נסתמנה בימי הפלישה האמורית למסופוטמיה. שַמְשִי-אַדַד הראשון, אמורי ששם עצמו למלך על אשור, הרבה לתאר את כיבושיו שנמתחו מעילם הרחוקה ועד לים התיכון. על אף זוהר ממלכתו (אשר גודלה האמיתי מוטל בספק), לא היו אשורים מלבד לעם כבוש; יש הטוענים כי שמשי-אדד בז לאשורים ונוהגיהם, והיה שנוא על העם. עדיין, המלך סיפק לאשורים מבנה ביורוקרטי. בימי יורשו החלה האימפריה מתפוררת לידיו של חמורבי, מלכה הידוע של בבל. בשנים לבוא נפלה אשור לתוהו והוחלשה על ידי החורים; אשור הצטמצמה לאזורי השפעה מוגבלים סביב לעריה.
השינוי לטובה בא לקראת המאה ה-15 לפנה"ס, אז חזרו האשורים לכוח והחלו בהתכתבויות עם המצרים והבבלים. אשור-אֻבַּלִּיט הראשון פתח במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, הממלכה החורית אשר דיכאה את אשור. מרידתו עלתה למיתנים באדמות רבות, והקנתה למלך תארים נכבדים. באותה התקופה שונה שם הארץ ל"אשור", ולאחר שקט פוליטי התדרדרו היחסים בין אשור לבבל. המאבק בבבל ומיתני נמשך בימי אַדַד-נִירָרִי הראשון ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון, והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. כן הוכנעו עמים שונים ששכו לגבולות האמפריה.
תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון נאבק בחתים והגיב למרידה בבלית בהשמדת מקדשי העיר. צעדיו הביאו למלחמת אזרחים שהוציאה את המדינה מאיזונה ואחר מספר תבוסות קשות לאורך השנים חזרה בבל לכוח. רק בימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון חל שינוי מהותי במצבה של אשור. המלך הצליח להפוך את המצב על פיו, והביא בכוח הזרוע את אשור למעמד של כוח ועושר רב. מנגד, יורשיו של המלך הרם החלו מאבדים את אונם ונפלו קורבן לפלישות הארמים. שיא הפלישות בא בימי אַשוּר־רַבִּי. המצב הגיאופוליטי הכתיב את שרידת אשור. אשור השורדת החלה מתאוששת, וימיו של אַשוּר-דַן השני סמלו את תחילתה של האימפריה האשורית.
האימפריה האשורית
האימפריה האשורית הישנה
בניסיון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכישלון, הנהיגו אשור-דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני מגמת שיקום שהסתכמה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וסידור המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נָאִירִי, הרחיב את אוכלוסיית אשור וזכה בסוסים רבים.
ימיו של אַשוּרנַצִירפַּל השני ראו חזרה זמנית לגאווה האשורית, נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון. אשורנצירפל פתח במפעל בנייה גדול בנִמְרוּד (כָּלָח), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את ניצחונותיו הפגין סאדיזם מבעית:
|
"שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש. |
||
את אשורנצירפל ירש שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי, אף הוא מלך חזק. עיקר עיסוקי היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, וכנראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את היחלשות דמשק ואת מעמד הוואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.
הצלחות אלו של שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו. במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי-אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בימי אדד-ניררי השלישי חזרה להיאבק בדמשק ובבבל. כמו כן, בימי הלה חלה התחזקות מצד אוררטו, אשר הכתיבה את היחלשות אשור תחת מלכיה הרפים.
האימפריה האשורית החדשה
שיקום האימפריה
שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית בשנת 745 לפנה"ס, עם עלייתו של פּוּל, איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית, לכס האשורי. הוא בחר להתכנות בשם תגלת פלאסר (השלישי, למניין החוקרים המודרניים), ואכן ימיו ראו חזרה לכוח ועושר מהשפלה, כבימי תגלת פלאסר הראשון. מלך זה שם לעצמו את כיבוש בבל ורסון הכשדים שבה כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. בשנים 740 עד 732 לחם המלך בלבאנט. ארפד הייתה הראשונה ליפול לידיו, ודמשק האחרונה.
בטווח השנים 738–734 פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור, ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל. בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן, אשר עבורה עתידות היו להילחם במשך שנים לבוא. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ותגלת פלאסר לקח לעצמו את התואר.
תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינציות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגליה הדו־סטרית של עמי האזור.
המלך נפטר בשנת 727, וירש אותו שלמנאסר החמישי. מעט ידוע על אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינציותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה, שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אין לדעת מה עלה בגורל שלמנאסר; אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון (כנראה בשנת 721 לפנה"ס). בעוד התנ"ך גורס אחת כי מדובר בשלמנאסר ובפעם אחרת לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.
לפי התנ"ך, ניסיון להמשיך ולכבוש גם את ירושלים לא עלה יפה, ורוב הצבא הושמד על ידי מאורע נסי ליד חומות העיר.
השושלת הסרגונידית
בשנת 721 עלו בבבל רוחות מרד כשדיות. שליט שבטי בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש המרד. סרגון, מפאת חוסר יכולתו לדכא את המרד, פנה לאזורים אחרים כסוריה, אוררטו ומדי. סרגון בנה מספר מבצרים, ורק בשנת 710 שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דוּר שָׁרוּכּין ("מצודת סרגון").
סרגון נהרג בקרב, ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי. סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים. לאחר מספר ניצחונות באזור פנה לדיכוי מרד נוסף ביהודה. אחר שגרם להרס רב ביהודה הביא לכניעת חזקיהו. התנ"ך מפרט מצור שני, שבו השמיד מלאך ה' את צבא אשור (מלכים ב' י"ט, לה), אולם אין הוכחה לתקרית. מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים; צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ולמרות ששני הצדדים זקפו את הקרב כניצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על ניצחון אשורי. סנחריב מצא את מותו בהתנקשות מצד בניו.
את סנחריב ירש אסרחדון, מבניו שלא היו מעורבים ברצח. אסרחדון היה מושל בבל תחת אביו. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכהּ לבירתו. כן, השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעילמים. גם בפניקים נאבק, בייחוד בעיר צידון, שאותה הביס ובזז. את צור הביא תחת להשפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפיניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים – הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה (674 או 673 לפנה"ס) כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך. בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה.
אשורבניפל בן אסרחדון, אחרון מלכי אשור החזקים, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שלטתו במצרים שׂם עליה מלך וסאל בשנת 663, אך לקראת 652 היה הוואסל חזק דיו כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור. מצבה של אשור נתערער עקב מלחמת אחים שלובתה על ידי שָׁמָשׁ-שׁוּם-אוּקִין (אחי אשורבניפל ומושל בבל). סוף המלחמה בא בשנת 648, אז נתפסה בבל והמושל הצית את ארמונו בעודו בתוכו. אשורבניפל עודד את האמנות והתרבות האשורית, ואף בנה ספרייה אדירה בנינוה. ואולם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.
שני מלכים חלשים ישבו על הכס האשורי, ובבל השתחררה מעולם. מלך בבל נבו-פלאסר וכסרכסס הראשון ממדי החריבו את נינוה בשנת 612, ואשור נפלה. מצביא בשם אַשוּר-אֻבַּלִיט השלישי, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן עד לשנת 609, אך אחריה פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.
למרות מפלתם וסכנת ההתבוללות, הצליחו האשורים בשימור זהותם. כיום חיה הקבוצה האתנית האשורית בעיקר בצפון עיראק, והיא נבדלת משכניה הערבים, הכורדים והטורקמנים על־פי מסורותיה, דתהּ הנוצרית וניבהּ הארמי.
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
ההיסטוריה | ||
 |
ארכאולוגיה של המזרח הקרוב | ||
קישורים חיצוניים
- אשור, באנציקלופדיה ynet
- על האשורים המודרניים, באתר אשור המקוונת (באנגלית)
- על ההיסטוריה האשורית, באתר האנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
- אשור, באתר All Empires (באנגלית)
- חוזה אסרחדון, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
-
נדב נאמן, שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989
 מסופוטמיה העתיקה 
|
||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
||||||||||||||||||||||||||||