באסטר קיטון

ג'וזף פרנסיס "באסטר" קיטון (באנגלית: Joseph Francis "Buster" Keaton;‏ 4 באוקטובר 1895 – 1 בפברואר 1966) היה שחקן ובמאי ראינוע קומי אמריקאי פופולרי ומשפיע. קיטון יצר קומדיה פיזית, אך שמר על פרצוף חסר הבעה, שהביא לו את הכינוי "פני אבן". עבודתו החדשנית כבמאי תרמה תרומה חשובה להתפתחות אומנות הקולנוע. על אף שנעשו בטרם הומצא הפסקול ממשיכים סרטיו להיות נצפים ומוערכים על ידי חובבי הקולנוע, וסרטים כמו "הגנרל" (1927), או "הנווט" (1924) נחשבים לנכסי צאן ברזל של הקומדיה הקולנועית לדורותיה.

באסטר קיטון
Buster Keaton

לידה	4 באוקטובר 1895 פיקה, ארצות הברית
פטירה	1 בפברואר 1966 (בגיל 70) וודלנד הילס, ארצות הברית
מקום קבורה	פארק הזכרון פורסט לוון
שם במה	Frigo
שם לידה	Joseph Frank Keaton
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1917–1966 (כ־49 שנים)
בן או בת זוג	נטלי תלמדג' (31 במאי 1921–25 ביולי 1932) אלינור קיטון (1940–1966)
צאצאים	ג'וזף טלמדג' קיטון, רוברט טלמדג' קיטון
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשם כבוד (1959) כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
http://www.busterkeaton.com
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

ילדות וקריירה מוקדמת

באסטר קיטון כילד בוודביל

קיטון נולד בשם ג'וזף פרנק קיטון, לג'וזף האלי קיטון ומיירה אדית' קאטלר. אביו היה אמן וודביל נודד, שותף ללהקה נודדת שנקראה "להקת הרפואה של שבט המוהוק", שהופיעה על הבמה, ובמהלך ההופעה קידמה מכירת תרופות פטנט. קיטון נולד בעיירה פיקווי שבקנזס, שם הופיעה הלהקה. כיום משמשת העיירה כמוזיאון למורשתו של קיטון, על אף שבית ההארחה בו נולד קיטון נהרס בסופת טורנדו. העיירה היא כה זעירה עד שפסטיבל קיטון השנתי נערך בעיירה השכנה איולה.

קיטון טען שהארי הודיני היה שותף בלהקה של אביו ושימש כסנדקו של הבן. לגרסתו, את הכינוי "באסטר" קיבל קיטון מהודיני כאשר היה בן שישה חודשים, והתגלגל במורד גרם מדרגות מבלי להיפגע. באותה העת היה פירוש המילה "נפילה". הביוגרפית של קיטון, מאריון מיד, מצאה כי הודיני לא היה כלל באותה העת במסע הופעות הוודביל של להקת רופאי המוהוק, וכי מדובר במיתוס שיצר קיטון.

בגיל שלוש החל קיטון להופיע עם הוריו במופע וודביל שנקרא "שלושת הקיטונים". מיירה ניגנה בסקסופון בעוד שג'ו ובאסטר הופיעו על הבמה. במהלך ההופעה היה באסטר מתגרה בג'ו ולא מציית לפקודותיו, וג'ו היה משליך אותו על התפאורה, אל בור התזמורת או אף אל הקהל. עוד מגיל צעיר למד קיטון את סודות הנפילה הבטוחה, ומעולם לא נפגע על הבמה. בשנים מאוחרות יעלו האשמות כנגד ג'ו על התעללות בבאסטר במהלך המופע. קיטון עצמו טען כי לא היה מדובר בהתעללות, וכי נפילה בטוחה היא עניין של אימון ותזמון. למעשה, קיטון טען כי כל כך נהנה מהעניין, בתור פעוט, שהתחיל לצחוק בשעה שהושלך על הבמה, ושם לב כי כאשר לא צחק, הדבר גרר תגובה חיובית יותר מהקהל, וכך החל לאמץ לעצמו את הפרצוף חסר ההבעה שהיה לסמלו המסחרי.

המופע פעל בניגוד לחוקים האוסרים על שימוש בילדים במופעי וודביל. אך למרות זאת, ולמרות סיור הופעות כושל באנגליה היה קיטון הנער כוכב במה ידוע, עד כדי כך שכאשר ניסו מיירה וג'ו להחליפו באחיו, דרש הקהל את באסטר ולא איפשר זאת. כבר כשהיה בן שש שונה שמו של המופע ל"באסטר, ואיתו ג'ו ומיירה קיטון"

כאשר היה קיטון בן 21 הביא האלכוהוליזם של אביו לפירוק המשפחה. באסטר עזב לניו יורק והחל להופיע בראינוע.

עידן הסרט האילם

באסטר קיטון בסרט "סטימבואט ביל ג'וניור", 1928

בפברואר 1917 פגש באסטר בקומיקאי העולה רוסקו ארבוקל באולפני תלמדג' בניו יורק, בהם יצר ארבוקל סרטים. הוא נשכר ככוכב משנה, ואיש פעלולים. קיטון וארבוקל הפכו לידידי נפש, וקשר זה עמד במבחן קשה כאשר נשפט ארבוקל על הריגת צעירה, ועל אף שזוכה, איבד את מעמדו ככוכב ואת משפחתו.

אין לדעת בכמה סרטים היה קיטון מעורב באותה התקופה. חלק גדול מן הסרטים אבד (בין היתר בשל האיסור על הקרנה של סרטי ארבוקל לאחר השערורייה שנקשרה בשמו). אחד מן הסרטים, "הקצב הצעיר" (1917) הצליח מאוד. המדובר בכמות רבה של סרטים שנעשו בין 1917 ל-1919.

לאחר שהצליח מאוד בסרטיו עם ארבוקל, קיבל מן המפיק ג'וזף שנק, שהפיק את סרטי ארבוקל, אולפן משלו, שנקרא "אולפן קיטון". במסגרת זו צילם קיטון סדרה של קומדיות קצרות בנות כחצי שעה. לאחר הצלחת סדרה זו של קומדיות, שצולמו בין 1920 ל-1922, עבר קיטון ליצירת סרטים באורך מלא. סרטים אלו הפכו את קיטון לאחד הקומיקאים המפורסמים בעולם. באותה העת נחשב לאחד משלושת הקומיקאים הידועים, לאחר צ'ארלי צ'פלין והרולד לויד.

בין סרטיו הידועים נמצאים "הכנסת האורחים שלנו" (1923), הנווט (1924), שרלוק הצעיר (1924), הגנרל (1927), "איש המצלמה" (1928), וביל המלח (1928). "הגנרל" המתרחש במלחמת האזרחים האמריקנית נחשב ליצירת המופת של קיטון, והוא משלב קומדיה פיזית, עם אהבתו של קיטון לרכבות. עם כל זאת, כמה מהסרטים היו כישלונות קופתיים.

כאשר החל השימוש בפסקול, נראה היה כי דמותו הקולנועית של קיטון, שניחן בקול ערב, תסגל עצמה להמצאה החדשה, שלא כדמותו של "הנווד" הצ'פליני, שנראה היה כי לא תשרוד.

עידן הקול והטלוויזיה

באסטר קיטון, 1947

אולפני קיטון נרכשו על ידי חברת MGM בשנת 1928, והוא נאלץ לעבוד במסגרת שיטת "האולפנים הגדולים", באווירה שונה לחלוטין מן החופש האומנותי לו היה רגיל עד אז. הוא לא יכול היה לעמוד בכך, ופנה אל האלכוהול, דבר שהביא לאובדן כוחו היצירתי, ואף לאשפוז פסיכיאטרי בשנת 1937. בתוך מספר שנים אבדה תהילתו, והוא בילה את שנות השלושים באלמוניות יחסית, ככותב קטעי הומור עבור קומדיות שונות. קטעים שכתב קיטון מצויים בסרטי האחים מרקס "לילה באופרה" (1935), "האחים מרקס בקירקס" (1939) ו"האחים מרקס במערב הפרוע" (1940). הבדיחות שכתב, לעיתים מורכבות ולפעמים ארוכות מדי, לא לגמרי התאימו לסגנון ההומור של האחים מרקס, וגרמו לחיכוכים בין קיטון לאחים. כאשר גראוצ'ו אמר לקיטון שהבדיחות שלו לא מתאימות לאחים מרקס, קיטון ענה, "אני רק עושה מה שביקש ממני מר מאייר לעשות. אתם לא ממש זקוקים לעזרה". כמו כן כתב עבור הקומיקאי רד סקלטון. בשנת 1940 הופיע בסרט "הנבל עדיין רדף אחריה", לצד הקומיקאי ריצ'רד קרומוול. מעת לעת היה מופיע בסרטים קצרים שלא זכו להצלחה.

אחרי שנגמל מאלכוהול בעזרת אשתו השלישית, חזר למסך בהופעות אורח בסרטי קולנוע וטלוויזיה. בשנים 1950 ו-1951 הופיע בסדרות טלוויזיה "המופע של באסטר קיטון" ו"לחיות עם באסטר קיטון", אך למרות הצלחתן של הסדרות, קיטון ביטל אותן, כי לא יכול היה לייצר קומדיה ברמה גבוהה מדי שבוע.

בשנת 1952 שיחק לצד צ'ארלי צ'פלין בקומדיה בעלת המאפיינים הטראגיים אורות הבמה. בקומדיה זו שיחק לצד צ'פלין (בפעם היחידה בה נפגשו שני כוכבי הראינוע על הבמה), כחצי מזוג בדרנים נוגע ללב המתגברים על מכשולים על מנת לסייע לרקדנית צעירה (קלייר בלום). הסרט מציג את צ'פלין וקיטון כמי שזמנם חלף, ומסתיים במותו של צ'פלין על הבמה. הצלחת הסרט הביאה לתחיית הקריירה של קיטון. החל עניין בסרטיו הישנים, והוא שימש כדמות אורח נדרשת בקומדיות הוליוודיות. הוא מצא פרנסה טובה ביצירת תשדירי פרסומת לטלוויזיה, ובהופעות בפסטיבלי קולנוע, וברטרוספקטיבות לסרטיו. עוד בימי חייו הופיע הסרט "סיפורו של באסטר קיטון" (1957) בו גולמה דמותו על ידי הקומיקאי דונלד או'קונור. בשנת 1965 שיחק בסרט הקצר "The Railrodder" בו החיה את אומנות הסלפסטיק של הסרט האילם מימי הצלחתו. באסטר קיטון היה מעשן כבד ובשנת 1966 נפטר מממחלת סרטן ריאות, לא לפני שהספיק לפרסם ביוגרפיה בשם "עולם הסלפסטיק המופלא שלי".

מורשתו

קיטון, צ'פלין ולויד זכורים כחדשנים הגדולים בקומדיה של הראינוע. רבים סבורים כי מבין השלושה קיטון יצר את הקומדיות החדשניות יותר. הדואר של ארצות הברית כיבד את זכרו של קיטון בבול דואר הנושא את דיוקנו בשנת 1964 שעוצב על ידי הקריקטוריסט אל הירשפלד.

קומיקאים רבים הושפעו מקיטון, ובהם אלק גינס, פיטר סלרס, בלייק אדוארדס וג'קי צ'אן.

חיים אישיים

באסטר קיטון ואשתו אלינור, 1965

ב-1921 נישא קיטון לנטלי תלמדג' , אחותה של כוכבת הראינוע נורמה תלמדג' שהייתה נשואה למפיק ג'ו שנק, שהיה הבעלים של האולפן בו עבד קיטון. לאחר לידת בנם השני החלו הנישואים להתערער. בשנת 1932 התגרש הזוג, ונטלי נטלה לעצמה את כל ההון שרכש קיטון בשנות תהילתו. בית המשפט אסר על קיטון להתראות עם ילדיו.

בשנת 1933 נישא קיטון למיי סקריבן, ששימשה כאחות בעת שעבר משבר הקשור באלכוהוליזם. כאשר התגרשו בשנת 1936 נטלה סקריבן את שארית רכושו של קיטון.

בשנת 1940 נישא קיטון לאלינור נוריס, שהייתה צעירה ממנו ב-23 שנים. היא סייעה לו לשקם את חייו ואת הקריירה שלו, ונישואים אלו נמשכו עד מותו של קיטון. בשנים 1947–1954 הופיע הצמד כזוג בקרקס מדרנו בפריז.

לקריאה נוספת

• באסטר קיטון, "מדוע אינני מחייך לעולם", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 142–151.
• באסטר הגדול, סרטו של פיטר בוגדנוביץ', 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא באסטר קיטון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של באסטר קיטון (באנגלית)
• באסטר קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• באסטר קיטון, באתר AllMovie (באנגלית)
• באסטר קיטון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• באסטר קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "הגנרל: באסטר קיטון בשיאו הקולנועי": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
• אלון גור אריה, ההומור בגוף הסרט, באתר ynet, 15 ביולי 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על באסטר קיטון‏, 9 בינואר 2012
• באסטר קיטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• באסטר קיטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)