בטאוויה (ספינה)
"בטאוויה" (Batavia) הייתה ספינה של חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC). היא נבנתה באמסטרדם ב-1628, והייתה חמושה ב-24 תותחי ברזל יציקה וכמה תותחי ארד. היא נטרפה בהפלגת הבכורה שלה, וזכתה להתפרסם בשל המרד עקוב הדם שפרץ בין הניצולים.
 | |
| רפליקה של "בטאוויה" בעיר לליסטאד | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית הודו המזרחית (East Indiaman) |
| דגל הצי |
 |
| חברת ספנות | חברת הודו המזרחית ההולנדית |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הושקה | 1628 |
| אחריתה | נטרפה |
| מיקום | איי האוטמן, מערב אוסטרליה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | כ-1200 טון |
| תפוסה | 650 טון |
| אורך | 56.6 מטר |
| רוחב | 10.5 מטר |
| שוקע | 5.1 מטר |
| שטח המפרשים | 1180 מ"ר |
| חימוש | 24 תותחי ברזל יצוק |
המרד על ה"בטאוויה" עריכה
היציאה לדרך עריכה
ב-27 באוקטובר 1628 הפליגה הספינה החדשה "בטאוויה", שהוזמנה על ידי ה-VOC, מן האי טסל לעבר איי הודו המזרחית ההולנדיים כדי להביא משם תבלינים. מפקד האונייה וה-opperkoopman ("רב-סוחר") היה פרנסיסקו (או פרנסואה) פֶּלְסָארְט, בן העיר אנטוורפן, ורב-החובל היה אריאן יאקובסון. השניים נפגשו בעבר בהודו, ושם שררה ביניהם עוינות כלשהי, אך לא ידוע אם פלסארט בכלל זכר את יאקובסון כשזה הגיע אל ה"בטאוויה". יחד איתם היה באונייה גם ה-onderkoopman ("תת-סוחר", סוחר זוטר) ירונימוס (או יֶרוּן) קוֹרְנֶלִיסְוֹן, רוקח פושט-רגל מן העיר הארלם שנמלט מהולנד מחשש שייעצר בעוון כפירה דתית.
במהלך המסע הגו יאקובסון וקורנליסון תוכנית להשתלט על הספינה כדי שיוכלו לפתוח בחיים חדשים במקום אחר, הודות לשפע הזהב והכסף שהיו באונייה ונועדו כתשלום עבור סחורות. אחרי שיצאו מכף התקווה הטובה, שם עצרה הספינה לצורך הצטיידות, יאקובסון היטה את הספינה בכוונה ממסלולה כך שתתרחק מיתר הצי. יאקובסון וקורנליסון כבר הספיקו לאסוף סביבם קבוצה קטנה של גברים, וארגנו מראש תקרית שהייתה אמורה לשמש כאמתלה למרד: התוכנית כללה הטרדה מינית של נוסעת צעירה בת-אצולה, לוקרסיה יַאנְס, כדי לגרום לפלסארט שיעניש את הצוות. הם קיוו להציג את הענישה כלא-הוגנת ולגייס חברים נוספים לשורותיהם. על כל פנים, האישה הצליחה לזהות את תוקפיה. המורדים נאלצו לאחר מכן להמתין עד שפלסארט יעצור את האשמים, אבל הוא לא עשה זאת מעולם, כיוון שסבל ממחלה שטיבה לא ידוע.
הספינה נטרפת עריכה
ב-4 ביוני 1629 פגעה הספינה בשונית מורנינג ליד האי ביקון שבארכיפלג האוטמן, קרוב לחוף מערב אוסטרליה. מ-322 הנוסעים והצוות על הסיפון, הרוב הצליחו להינצל ולהגיע לחוף; כ-40 איש טבעו. הניצולים, שכללו את כל הנשים והילדים, הועברו לאיים הסמוכים בסירה ובמפרשית שהיו על ה"בטאוויה". בדיקה ראשונית של האי העלתה שאין בו כל מים מתוקים, ורק אספקה מוגבלת של מזון (ציפורים ואריות ים). פלסארט הבין את חומרת המצב והחליט לחפש מים על היבשת.
קבוצה שכללה את הקברניט יאקובסון, פרנסיסקו פלסארט, קצינים בכירים וכמה אנשי צוות ונוסעים עזבו את מקום התרסקות האונייה בסירת משוטים שאורכה 9.1 מטרים בחיפוש אחר מי שתייה. אחרי שהחיפוש בחוף האוסטרלי לא צלח, הם נטשו את הניצולים האחרים ויצאו צפונה במסע הרה סכנה אל העיר בטאוויה (כיום ג'קרטה). המסע הזה, שנחשב אחד מהישגי הניווט הגדולים ביותר בסירה פתוחה, ארך 33 יום, ובדרך פלא כל הנוסעים נותרו בחיים.
בהגיעם לעיר בטאוויה נעצר קצין התחזוקה של הספינה, אדם בשם יאן אֶוֶוורְטסון, והוצא להורג בעוון רשלנות ו"התנהגות שערורייתית" לפני טביעת האונייה (חשדו בו כי הוא מעורב בכך). יאקובסון נעצר גם הוא בחשד לרשלנות, אבל פלסארט לא ניחש כי יש לו יד בקשר. המושל הכללי של העיר בטאוויה, יאן פיטרסון קון, מינה מיד את פלסארט כמפקד היאכטה "סארדם" כדי שיצא להביא את שאר הניצולים, וכן לנסות ולהציל משהו מן הסחורות היקרות שהיו על הספינה. הוא הגיע לאי חודשיים מאוחר יותר, וגילה כי בינתיים התחולל מרד בין הניצולים, שבמהלכו נהרגו לפחות מאה מביניהם.
מעשי רצח עריכה
ירונימוס קורנליסון, שנשאר מאחור והיה אחראי לניצולים, ידע היטב כי אם תגיע הסירה לנמל בטאוויה ידווח פלסארט על המרד הממשמש ובא, ותפקידו בתכנון המרד עשוי להתברר. כיוון שכך, הוא תכנן לחטוף כל סירת סיוע שעשויה להגיע ולהשתמש בה כדי להגיע לנמל מבטחים אחר. קורנליסון הרחיק לכת ותכנן להקים ממלכה חדשה, תוך שימוש בכסף ובזהב שעל סיפון ה"בטאוויה". אלא שלשם כך היה עליו תחילה להיפטר ממתנגדים אפשריים.
ראשית כול, הוא החרים את כל כלי הנשק והמזון והעביר אותם לשליטתו. לאחר מכן העביר קבוצת חיילים אל האי ואלאבי המערבי, באמתלה של חיפוש אחר מים. נאמר להם להדליק מדורות איתות כשיגלו מים, ואז יבואו להצילם. מאחר שהיה משוכנע שלא יצליחו למצוא מים, הוא נטש אותם שם למותם.
לאחר מכן הייתה לקורנליסון שליטה גמורה בניצולים.
במשך חודשיים הוא החל - בעזרת חבורה של צעירים רצחניים שקיבץ סביבו - להרוג באופן שיטתי את כל מי שנראה לו כי הוא מאיים על משטר הטרור שלו, או נטל על המשאבים המוגבלים שלהם. איש לא היה מסוגל לעמוד בפני המורדים צמאי הדם, שלא נזקקו אלא לתירוץ קל שבקלים כדי להטביע, להכות, לחנוק או לדקור למוות כל מי שעמד בדרכם, כולל נשים וילדים.
קורנליסון עצמו מעולם לא ביצע מעשה רצח במו ידיו, אם כי הוא ניסה לשווא להרעיל תינוק אחד (לבסוף נרצח התינוק בחנק). במקום זאת הוא שכנע או כפה על אחרים לעשות זאת בשמו - תחילה באמתלה שהקורבן ביצע פשע כגון גנבה. בסופו של דבר החלו המורדים להרוג לשם התענוג בלבד, או סתם מתוך שעמום. הוא תכנן לצמצם את אוכלוסיית האי עד שתגיע ל-45 איש, כך שהאספקה תספיק להם לזמן רב ככל האפשר. בסך הכול רצחו הוא וחבריו לפחות 110 גברים, נשים וטף.
ההצלה עריכה
אף על פי שקורנליסון הפקיר את החיילים למותם, הם הצליחו בסופו של דבר למצוא מקורות מים ומזון באי שלהם. בתחילה הם לא ידעו על הזוועות שהתרחשו באיים האחרים, והמשיכו לשלוח את אותות העשן המוסכמים כדי לדווח על מה שגילו. אבל עד מהרה נודע להם על המתרחש מפי ניצולים שנמלטו מן האיים של קורנליסון. החיילים, בפיקודו של וִיבֶּה הָאיֶיס, הכינו כלי נשק מאולתרים מחומרים שנסחפו לחוף מהספינה הטבועה. הם העמידו משמרות נגד פלישת פתע של המורדים, והקימו מבצר קטן מאבני גיר וגושי אלמוגים.
קורנליסון, בעקבות הידיעה על קיומם של מים באי השכן, ומאחר שהמאגרים שלו הלכו והידלדלו, החליט לצאת לפעולה - מה גם שהעובדה שהחיילים עדיין בחיים איימה על הצלחתו. הוא יצא עם אנשיו כדי לנסות ולהביס את החיילים באי וסט ואלאבי. אבל החיילים היו מאומנים יותר מאנשיו, ופחות מורעבים מהם, ולכן ניצחו בקלות את המורדים בסדרה של קרבות, ולבסוף לקחו את קורנליסון בשבי. המורדים שהצליחו להיחלץ התארגנו מחדש בהנהגתו של מורד ושמו וָאוּטֶר לוֹס, וניסו לכבוש שוב את מבצרם של החיילים - הפעם באמצעות רובים - וכמעט שניצחו את החיילים. אבל בסופו של דבר ידם של החיילים הייתה על העליונה, ממש עם שובו של פלסארט. גם החיילים וגם המורדים ניסו להגיע ראשונים אל אוניית החילוץ, אבל אנשיו של האייס השיגו את המורדים, והספיקו לספר לפלסארט את הסיפור ראשונים. לאחר מכן נלכדו כל המורדים שעדיין היו חופשיים.
אחרית דבר עריכה
.jpg)
פלסארט החליט לערוך משפט באיים עצמם, משום שהאונייה סארדם תהיה צפופה מדי לשם כך מרוב ניצולים ואסירים. אחרי משפט קצר, העבריינים הגרועים ביותר נלקחו לסילז איילנד ("אי כלבי הים") והוצאו להורג. כפות ידיהם של קורנליסון ושל כמה ממנהיגי המורדים האחרים נכרתו לפני שנתלו. ואוטר לוס ועוד אחד מנערי הסיפון, שנחשבו עבריינים זוטרים בלבד, הופקרו על חוף היבשת וגורלם לא נודע. דיווחים מפי מתיישבים בריטים על אבוריג'ינים בהירי עור שלא כרגיל באותו אזור הם אולי עדות לכך שהשניים נטמעו בתוך שבט אבוריג'יני מקומי. לכמה מבני שבט אמאנגוּ באותו אזור יש סוג דם ספציפי לעיר ליידן בהולנד.[1] מכל מקום, עוד ספינות הולנדיות נטרפו באותו אזור, וייתכן שהניצולים באו במגע עם שבטים מקומיים.
שאר המורדים נלקחו לעמוד למשפט בעיר בטאוויה, משפט שנוהל בידי המושל ההולנדי יאן פיטרסון קון שתואר כחסר רחמים. חמישה נתלו, ואילו אחרים הולקו. סגנו של קורנליסון, יאקופ פיטרסון, עונה בגלגל שבירה - העונש החמור ביותר שהיה נהוג אז. כל זאת משום שיאן פיטרסון קון לא בחל בענויים כדי להוציא הודאות. ידיו של אחד הרוצחים נקטעו לפני שנתלה. הקפיטן יאקובסון, אף על פי שעוּנה, לא התוודה על חלקו בתכנון המרד, וחמק מעונש מוות בשל חוסר ראיות. לא ידוע מה עלה בגורלו. ייתכן שמת בכלא בעיר בטאוויה. ועדת חקירה שהוקמה קבעה כי פלסארט הראה חוסר מנהיגות ולכן היה אחראי באופן חלקי למתרחש. נכסיו הוחרמו והוא מת כעבור שנה, חסר כול. מנגד, החייל הפשוט ויבה האייס הועלה על נס כגיבור. ה-VOC העלה אותו לדרגת סמל, ומאוחר יותר סגן - מה שהגדיל את שכרו פי חמישה.
341 נוסעים היו רשומים בספרי הספינה כשהפליגה מן האי טסל, אף כי בפועל היו על הסיפון 332. רק 68 הגיעו לנמל העיר בטאוויה.
גילוי הספינה הטרופה עריכה
בעת סקרי מיפוי שערכה האדמירליות באפריל 1840 בארכיפלג האברוליוס, שאיי האוטמן הם חלק ממנו, דיווח הקפיטן סטוקס מאה"מ ביגל:
בחודו הדרום-מערבי של אחד האיים נתגלו קורות הרוחב של כלי שיט גדול; ומאחר שצוות האונייה זֶוַוייק, שאבדה ב-1728, דיווח כי ראה שרידי ספינה באזור זה, לא נותר ספק רב כי המדובר בשרידיה של ה"בטאוויה", ספינת הקומודור פלסארט, שאבדה ב-1629. בעקבות זאת קראנו למקום עגינתנו הזמני בשם "דרך "בטאוויה"", ולקבוצת האיים כולה קראנו "פלסארט".
— Kimberly, W.B. (compiler) (1897). History of West Australia. A Narrative of her Past. Together With Biographies of Her Leading Men. Melbourne: F.W. Niven. p. 10
מכל מקום, דומה כי סטוקס זיהה בטעות את שרידיה של הזווייק כשרידי ה"בטאוויה". בשנות החמישים של המאה ה-20 קבעה ההיסטוריונית הנרייטה דרייק-ברוקמן, בעקבות מחקר ארכיוני מעמיק, כי האונייה צריכה להימצא בקבוצת האיים ואלאבי. המודד ברוס מלרוז והצוללן והעיתונאי יו אדוורדס הסכימו עם התאוריה שלה. אדוורדס ארגן, בשיתוף עם דרייק-ברוקמן, כמה משלחות חיפוש ליד האי בִּיקון בראשית שנות השישים, אבל לא הצליח למצוא את האתר המדויק, אף על פי שהיה קרוב מאוד אליו. ב-4 ביוני 1963 היו מקס וגרייהם קריימר, לאחר שקיבלו את חומר המחקר של אדוורדס ולאחר שקיבלו מידע נוסף מדייג סרטנים שראה את עוגן הספינה, הראשונים שצללו באתר הנכון. כמו כן התגלו שרידי מבצרו של האייס. גילוי הספינה, וכן כמה ספינות נוספות, הביא להקמתה של המחלקה לארכאולוגיה ימית במוזיאון מערב אוסטרליה. עם השנים נִשלו מן המים פריטים נוספים מן הספינה, ביניהם העוגן ואחד התותחים. ב-1972 העבירה ממשלת הולנד באופן רשמי את הזכויות על כל שרידי האוניות ההולנדיות בחופי אוסטרליה לרשות ממשלת אוסטרליה. חלקים מן הספינה ופריטים מתוכה מוצגים כיום במוזיאון מערב אוסטרליה ובמוזיאונים אחרים במדינה; אבל רוב השרידים, כולל רוב התותחים, נותרו במקום הטביעה, ומהווים כיום אתר צלילה מבוקש.
רפליקה ה"בטאוויה" נבנתה ב"מבדוק בטאוויה" בעיר לליסטאד שבהולנד בין השנים 1985 ו-1995, כפרויקט העסקה יזומה לצעירים בניהול בונה הספינות וילם פוס (Vos). הרפליקה נעשתה תוך שימוש בחומרים מסורתיים, כגון אלון והמפ, בטכניקות בנייה ובכלים מסורתיים. שרידי הספינה הקיימים ותעודות היסטוריות סייעו בשחזור. בשנת 1999 הועברה הרפליקה לאוסטרליה, שם שימשה ה"בטאוויה" כ"ספינת הדגל" של הנבחרת באולימפית באולימפיאדת סידני בשנת 2000. לאחר מכן חזרה הספינה להולנד, והיא מוצגת כיום בלליסטאד.
יומן הספינה של פרנסיסקו פלסארט ראה אור ב-1647. באותה שנה גם פורסם ספר תחת הכותרת Ongeluckige voyagie van 't schip Batavia ("מסעה הרה-האסון של הספינה בטאוויה"), אשר זכה לפופולריות רבה; עד מהרה הוא יצא במהדורות רבות, חלקן מלוות באיורים, וכן תורגם לאנגלית ולשפות אחרות. בעקבותיו נכתבו עוד רומנים וספרי-עיון רבים שעסקו במסעה של ה"בטאוויה".
לקריאה נוספת עריכה
- סימון לייס, פרשת בטאוויה, תרגמה אנמרי בארטפלד, הוצאת תשע נשמות, 2018.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ McConnell, R. B. (1963), "Associations and linkage in human genetics" (The American Journal of Medicine Volume 34, Issue 5, pp. 692–701, May 1963)