בעקבות "הנשף בסורן" של דרן
"בעקבות 'הנשף בסורן' של דרן" (1967) הוא ציור מאת האמן הישראלי אריה ארוך.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | אריה ארוך |
| תאריך יצירה | 1967 |
| טכניקה וחומרים | צבעי-שמן על לוח עץ |
| רוחב |
62 ס״מ  |
| גובה |
52 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | מוזיאון תל אביב לאמנות |
  | |
תיאור עריכה
הציור "בעקבות 'הנשף בסורן' של דרן" נוצר בעקבות ציור משנת 1903 של האמן אנדרה דרן בשם "הנשף בסורן" (באנגלית: "At the Suresnes Ball") או "נשף החיילים בסורן", הנמצא כיום באוסף המוזיאון לאמנות של סנט לואיס, שבסנט לואיס, ארצות הברית.[1] הציור מציג חייל קטן קומה הרוקד עם אשה, כששלושה חיילים נוספים מתבוננים בהם מאחור.
על פי גדעון עפרת, ארוך הכיר את הציור של דרן, כנראה, דרך תצלום.[2] הוא נוצר בתקופה בה עסק ארוך במשמעות היסטורית ובזיכרון אישי דרך דימויים מצוטטים.[3] ציורו של ארוך הוצג בתערוכות היחיד של ארוך "אריה ארוך: ציורים 1968-1953" (1968) ו-"אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות" (1976). כיום הוא נמצא באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.
ארוך מצטט מן הציור המקורי את תלבושותיהן של דמות אישה וחייל הרוקדים - מדים בצבע אדום וכחול, וכן שמלה ירקרקה-אפורה. מנותקים מפרטי גוף פיזי, ומונחים על צדם, הופכים הבגדים לצורות מופשטות ("מופשט קונקרטי" בלשונות של ארוך). ההתרחשות הפיזית בציורו של דרן מומרת אל סמליות פרטית שפיתח ארוך של צירוף הצבעים כחול-אדום, המופיעה ביצירותיו באופן עקבי, והעוסקת בסמכות (דרך דמות החיילים ביצירותיו) ובזוגיות וביחס בין המינים.[4]
במחקרו אודות הציור טען גדעון עפרת כי "מדי הגבר וחצאית האישה מחוברים כטלאים מנוגדים על משטח הציור. אפשר לומר שההפשטה של ארוך בציור הנדון מתפקדת כעיקור ארוס. ויותר מזה – כעיקור גוף. היא מסירה מן הבגד כל שמץ של עקרון-עונג ארוטי […]. עתה, בגרסה החדשה של הנשף, הגבר מעל לאישה, אך המיניות הגופנית מחוקה".[5]
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו: "At the Suresnes Ball" באתר המוזיאון לאמנות של סנט לואיס (באנגלית)
- ^ ראו: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, תל אביב, 2001, עמ' 186
- ^ ראו: פישר, יונה, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1976 (ללא מספרי עמודים)
- ^ לעיסוק בפרשנות זו ראו: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, תל אביב, 2001, עמ' 189-184
- ^ עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, תל אביב, 2001, עמ' 187-186