ג'ון גיי

ג'ון גיי (באנגלית: John Gay;‏ 30 ביוני 1685 – 4 בדצמבר 1732) היה משורר ומחזאי אנגלי. הוא זכור ביותר הודות ל"אופרת הקבצנים" (1728), שאת המוזיקה לה כתב יוהאן כריסטוף פפוש. הדמויות, ביניהן קפטיין מקהית' ופולי פיצ'ם, היו לשמות שגורים בפי כל.

ג'ון גיי
John Gay

לידה	30 ביוני 1685 ברנסטפייל, הממלכה המאוחדת
פטירה	4 בדצמבר 1732 (בגיל 47) לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	שירה, מחזאות
יצירות בולטות	אופרת הקבצנים

חייו

גיי נולד בבארנסטייפל, אנגליה ולמד בבית הספר העירוני. לאחר סיום בית הספר היה לשוליה אצל סוחר משי בלונדון, אבל מאס, לדברי סמיואל ג'ונסון, "או במגבלות או בכניעות שכפה עליו עיסוקו", ולאחר זמן קצר חזר לבארנסטייפל, שם עשה זמן מה עם דודו, הכומר ג'ון האנמר, כהן הדת הלא-קונפורמיסטי של העיר ואחר חזר ללונדון.

הקדשתו את "ספורט כפרי" שלו משנת 1713 לאלכסנדר פופ הייתה ראשיתה של ידידות בת-קיימא בין השניים. ב-1714 כתב גיי את "שבוע של רועה", סדרה של פסטורלות מחיי הכפר האנגלי. פופ דחק בגיי לקבל עליו את המשימה הזו מתוך קנאת סופרים, כשהמניע שלו לשים ללעג את "הפסטורלות הארקדיות" של אמברוז פיליפס, שה"גרדיאן" שיבח בעודו מתעלם מטענותיו של פופ למעמדו כראשון כותבי הפסטורלות בדורו וממשיך דרכו האנגלי האמיתי של תאוקריטוס. הפסטורלות של גיי השיגו מטרה זו בשלימות, אבל תיאוריו המגוחכים את הכפריים האנגליים ואהובותיהם נמצאו משעשעים בזכות עצמם.

גיי אך זה התמנה למזכיר לשגריר הבריטי בחצר הנובר, הודות להשפעתו של ג'ונתן סוויפט, ולא עברו אלא שלושה חודשים ופטירתה של המלכה אן (ב-1 באוגוסט 1714) שמה קץ לכל תקוותיו למינוי רשמי.

ב-1715, כנראה בעזרה מסוימת מפופ, הפיק את "איך קוראים לזה?" פרודיה דרמטית על הטרגדיה באותם ימים, שכללה התייחסות מיוחדת ל-Venice Preserved של תומאס אוטוויי. פשרה האמיתי של הפרודיה נשאר חתום בפני הקהל, עד כדי כך, שלואיס תיאובלד ובנג'מין גריפין ראו לנכון לפרסם "מפתח שלם ל'איך קוראים לזה?'", כדי לבאר את היצירה. ב-1716 הופיעה ה"טריוויה, או אמנות ההליכה ברחובות לונדון" שלו, פואמה בשלושה כרכים, שלכתיבתה, כך הודה, קיבל אי-אילו רמזים מסוויפט. היצירה מכילה תיאורים גרפיים והומוריסטיים של לונדון באותה תקופה. בינואר 1717 הפיק גיי את הקומדיה "שלוש שעות אחרי הכלולות", שהתבלטה (על פי מוסכמות התקופה) בחוסר צניעות בוטה שאין בו כדי לשעשע, והייתה כישלון גמור. הוא נעזר בכתיבתה בפופ ובג'ון ארבוטנוט, אבל שניהם הניחו לציבור להאמין, שגיי היה מחברה היחיד.

גיי הרוויח הון בכתיבת פואמות ומכירתן למנויים, אך איבד את כל הונו בהשקעות לא מוצלחות. הזעזוע הפיל אותו למשכב, אבל ידידיו ופטרוניו, בני אצולה ואנשי רוח, לא נטשו אותו. בשנת 1727 כתב בשביל הנסיך ויליאם חמישים ואחד "משלים מחורזים" וקיווה לשפר בזכותם את מעמדו, אם כי לא מעט נאמר בהם על הכנעתם של אנשי חצר מתרפסים ועל יוהרת השווא שבכיבודי החצר. הוצעה לו משרת מלווה לנסיכה לואיזה, שהייתה עדיין ילדה. הוא דחה את ההצעה, שכל ידידיו ראו בה, מסיבה לא ברורה, פחיתות כבוד. הוא לא סיפק מעולם שום שירותים מיוחדים לחצר המלכות.

נעלה מכל ספק, שיצירתו הבאה, אופרת הקבצנים, לא נועדה לשפר את מעמדו בעיני השלטונות. דרמה לירית זו, שעלתה על הבימה ב-29 בינואר 1728 בהפקת ג'ון ריץ', שמה את סר רוברט וולפול ללעג ולקלס. היצירה המפורסמת, שעליה נאמר כי היא "made Rich gay and Gay rich" (שימחה את ריץ' והעשירה את גיי) היוותה חידוש במובנים רבים. הסאטירה של המחזה מכילה אלגוריה כפולה. דמויותיהם של פיצ'ם ומקהית' מייצגות את שודד הדרכים והגנגסטר המפורסם ג'ונתן ויילד ואת הפורץ הקוקני ג'ק שפארד, אך במקביל היה ברור, כי ג'ונתן ויילד מייצג את רוברט וולפול, שממשלתו גילתה סובלנות כלפי מעשי הנוכלות והרמיה של ויילד והניחה למנהלי ההשקעות, שבעטיים איבד גיי את הונו, לחמוק מעונש. עלילת הנוכלים ושודדי הדרכים שבמחזה הייתה מסווה לסאטירה חברתית, כי גיי הצהיר בבירור, שבתיאור הקוד המוסרי של דמויותיו הוא מכוון אל שחיתויות המעמד השליט. חלק מהצלחתה של "אופרת הקבצנים" אפשר לזקוף למשחקה של לאוויניה פנטון, שהייתה בהמשך לדוכסית בולטון, בתפקיד פולי פיצ'ם. ההצגה עלתה על הבימה במשך שישים ושניים ערבים מוצלחים, ואם כי נאמר שסוויפט הציע את הנושא ופופ וארבוטנוט יעצו לגיי בקביעות במשך כל תקופת העבודה, גיי הוא לכל הדעות מחברו היחיד של הטקסט לאופרת הקבצנים. על אופרת הקבצנים מבוססת אופרה בגרוש, יצירתם של קורט וייל וברטולט ברכט.

גיי כתב יצירת המשך, "פולי", המספרת את הרפתקות פולי פיצ'ם בהודו המערבית; ראש לשכת המלך אסר על הפקתה, מן הסתם בהשפעת וולפול. פעולת "דיכוי" זו לא גרמה כל נזק לגיי. הייתה זו פרסומת יוצאת מן הכלל ל"פולי", שהתפרסם למנויים בשנת 1729 והכניס למחברו כמה אלפי לירות שטרלינג. הדוכסית מקווינסברי פוטרה מן החצר בגין גיוס מנויים בארמון המלוכה. דוכס קווינסברי שיכן את גיי בביתו והדוכסית המשיכה להעניק לו חסות אוהדת עד מותו, ב-4 בדצמבר 1732. הוא נקבר בכנסיית וסטמינסטר. את הכתובת על מצבתו חיבר פופ ואחריה מתנוססת אמרתו המחורזת, הלגלגנית של גיי עצמו:

החיים הם בדיחה, הכל על כך מצביע.

תמיד חשבתי כך, עכשיו אני יודע.

רשימת יצירות חלקית

• "מצבה הנכחי של השנינות, - 1711
• "הספורט הכפרי" - 1713
• "שבוע של רועה" - 1714
• "איך קוראים לזה" - 1715
• "טריוויה, או אמנות ההליכה ברחובות לונדון" - 1716
• "אקיס וגלאטיאה" - 1718
• "פואמות על אירועים אחדים" - 1720
• "חמישים ואחד משלים מחורזים" - 1727
• אופרת הקבצנים - 1728
• "פולי" - 1727
• "אכילס" - 1733
• "רעיה במצוקה" - 1734
• "משלים" - 1738
• "יין"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון גיי בוויקישיתוף

• ג'ון גיי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ון גיי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'ון גיי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ון גי (1685-1732), דף שער בספרייה הלאומית

• Luminarium: John Gay Life, extensive collection of works, study resources
• See also: John Gay, English moral philosopher (1699-1745)

הערך האנגלי נכתב על פי מהדורת 1911 של אנציקלופדיה בריטניקה, שהיא נחלת הציבור.