ג'ון טיילר
ג'ון טיילר (באנגלית: John Tyler; 29 במרץ 1790 – 18 בינואר 1862) היה נשיאה העשירי של ארצות הברית, בין השנים 1841 ל-1845. קודם לכן, כיהן למשך כחודש כסגן נשיא ארצות הברית (1841).
נבחר לתפקיד סגן הנשיא ב-1840 יחד עם ויליאם הנרי הריסון שנבחר כנשיא, מטעם המפלגה הוויגית. לאחר מותו של הריסון באפריל 1841, כחודש לאחר כניסתם לתפקיד, הפך טיילר לנשיא. הצורה בה הגיע לשלטון, והאיום שהיווה כלפי הנרי קליי, ממפלגתו, שרצה להיות נשיא בעצמו, הותירו אותו מבודד מבחינה פוליטית בשתי המפלגות הגדולות.
קודם לבחירתו היה ציר במדינת וירג'יניה, מושל המדינה, חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית וסנאטור. הוא מונה למועמד הויגים לסגן נשיא כדי לזכות בתמיכת הדרום ולעזור למפלגה הוויגית לנצח בבחירות את מרטין ואן ביורן.
כנשיא, טיילר מצא את רוב המצע הוויגי מנוגד לחוקה, וביטל חוקים רבים שהציעה מפלגתו. הוא האמין שעל הנשיא לקבוע מדיניות, וניסה לעקוף את הוויגים, ובעיקר את מנהיג המפלגה, קליי. כתוצאה מכך, רוב הקבינט שלו התפטר, והוויגים, שקראו לו "הוד תאונתו" ("His Accidency") סילקו אותו מהמפלגה. טיילר לא היה הנשיא הראשון שביטל חוקים, אולם הוא היה הנשיא הראשון שהקונגרס ביטל את הוטו שהטיל. למרות המאבקים בחזית הפנים, במדיניות החוץ הוא הצליח להגיע להסכם עם בריטניה ואף להסכם דיפלומטי עם סין של שושלת צ'ינג.
את השנתיים האחרונות שלו כנשיא הוא הקדיש לסיפוח טקסס. הוא רצה להיבחר שוב, אבל לאחר שאף מפלגה לא תמכה בו, החליט לא להתמודד. כשמלחמת האזרחים האמריקאית החלה ב-1861, הוא תמך בקונפדרציה, ואף נבחר לבית הנבחרים שלה, אך מת קודם שנכנס לתפקידו. אף על פי שהיו ששיבחו את נשיאותו, כיום הוא נחשב לנשיא לא בולט.
ראשית חייו וקריירה כעורך דין עריכה
ג'ון טיילר נולד ב-29 במרץ 1790. כמו שותפו למירוץ הנשיאותי, ויליאם הנרי הריסון, הוא הגיע ממחוז צ'ארלס סיטי בווירג'יניה. שניהם היו ממשפחות אמידות ובולטות מבחינה פוליטית. משפחת טיילר הייתה ביבשת מאז המאה השבע עשרה. אביו של טיילר, ג'ון טיילר האב, שהיה שופט, היה חבר ושותף במכללה של תומאס ג'פרסון, ושירת בבית הנבחרים של וירג'יניה, לצד בנג'מין הריסון החמישי, אביו של ויליאם. טיילר האב היה יושב ראש בית הנבחרים לפני שהפך לשופט במדינה. לאחר מכן שירת כמושל וירג'יניה וכשופט מחוזי במחוז ריצ'מונד. אשתו, מרי מארוט (ארמיסטד) הייתה בתו של בעל מטעים, רוברט בוט ארמיסטד. היא מתה משבץ כשבנה ג'ון היה בן שבע.
עם שני אחיו וחמש אחיותיו, גדל טיילר במטע גרינוויי, שטח ברוחב חמישה קילומטרים רבועים, עם אחוזה בגובה שש קומות, שאותה בנה אביו. ארבעים העבדים של המשפחה גידלו חיטה, תירס וטבק. השופט טיילר שילם משכורת גבוהה למורים שילמדו את תלמידיו. טיילר היה ילד חולני מאוד, רזה ונוטה לשלשל. בגיל שתים עשרה, החל ללמוד במכללת ויליאם ומרי, כמו אבותיו. טיילר סיים את לימודיו ב-1807, בגיל שבע עשרה. בין הספרים שקרא בתקופת לימודיו היו עושר האומות של אדם סמית' ומחזותיו של ויליאם שייקספיר. דעותיו הפוליטיות הושפעו מג'יימס מדיסון, נשיא המכללה ובן דודו של הנשיא לעתיד, ג'יימס מדיסון.
לאחר סיום לימודיו, למד טיילר משפטים עם אביו, שהיה שופט המדינה, ולאחר מכן עם התובע הכללי של ארצות הברית לעתיד, אדמונד רנדולף. טיילר הוכשר לעריכת דין בגיל תשע עשרה, אף על פי שהשופט שבחן אותו לא שאל אותו לגילו. אביו כבר היה מושל וירג'יניה (1808–1811), וטיילר הצעיר החל לעסוק בעריכת דין בריצ'מונד. ב-1813 רכש את מטע וודבורן, והתגורר שם עד ל-1821.
עלייתו הפוליטית עריכה
ההתחלה בפוליטיקה המקומית עריכה
ב-1811, בגיל עשרים ואחת, נבחר טיילר בידי תושבי המחוז שלו אל בית הנבחרים. הוא שירת חמש כהונות בנות שנה, וישב בוועדת החוק והמשפט. עם סוף כהונתו ב-1816, היה ברור שהיה תומך בזכויות המדינות והתנגד לבנק לאומי. הוא התנגד לסנאטורים (שאז נבחרו בידי המועצה המחוקקת) שתמכו בחידוש הזיכיון לבנק הלאומי, למרות הנחיות המועצה המחוקקת.
מלחמת 1812 עריכה
ארצות הברית נלחמה מול בריטניה במלחמת 1812. טיילר, כמו רוב האמריקנים, התנגד לבריטים, ונאם נאום לוחמני בפני בית הנבחרים. לאחר שהבריטים לכדו את המפטון בווירג'יניה בקיץ 1813, ארגן טיילר מיליציה שתגן על ריצ'מונד. ההתקפה לא הגיעה, וטיילר נאלץ לפרק את המיליציה כעבור חודשיים. על שירותו הצבאי זכה לחלקת קרקע.
אביו מת ב-1813, וטיילר ירש שלושה עשר עבדים ואת המטע של אביו. ב-1816, התפטר מבית הנבחרים כדי לשרת במועצת המושל, שמונה יועצים למושל שנבחרו בידי האספה הכללית של מדינת וירג'יניה.
בית הנבחרים של ארצות הברית עריכה
עם מותו של נציג המחוז של מדינת וירג'יניה בספטמבר 1816, ניסה טיילר להיבחר, וגם חברו, אנדרו סטיבנסון, ניסה. שני האישים לא חלקו אחד על השני, והמירוץ התמקד באהדה שזכו לה. טיילר זכה לניצחון דחוק בזכות קשריו הפוליטיים וכישרון ניהול מסע הבחירות שלו. הוא נכנס לתפקידו ב-17 בדצמבר 1816, ושירת כדמוקרט-רפובליקני, בתוך המפלגה היחידה במהלך "עידן הרגשות הטובים".
הדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בזכויות המדינות, אולם לאחר מלחמת 1812, רבים מתוכם דרשו ממשל מרכזי חזק. רוב בקונגרס רצה מימון לפרויקטים של "שיפורים פנימיים" כמו תעלות וכבישים. טיילר המשיך לראות זאת כפעולה לא חוקתית, ודחה את ההצעות. לטענתו, כל מדינה צריכה לנהל את הפרויקטים של עצמה עם הכסף שלה. וירג'יניה, לטענתו, לא הייתה במצב כל כך נוראי שיצריך תרומה מהקונגרס. הוא נבחר להשתתף בוועדה שבחנה את הקמת הבנק השני של ארצות הברית ב-1818, יחד עם עוד ארבעה אנשים, וטען לשחיתות בבנק. הוא דרש לבטל את הזיכיון של הבנק, אולם הקונגרס סירב לכך. הוא התעמת מול הגנרל אנדרו ג'קסון לאחר שזה פלש אל פלורידה במהלך מלחמת הסמינול הראשונה. הוא שיבח את ג'קסון ואת אומץ ליבו, אולם טען שחרג מסמכותו, וביקר אותו על הוצאתם להורג של שני נתינים בריטים. טיילר נבחר לכהונה מלאה ללא תחרות.
טיילר החזיק בעבדים כל חייו. אף על פי שחשב שהעבדות הייתה מרושעת, ולא ניסה להצדיק אותה, הוא לא שחרר אף אחד מעבדיו. הוא טען שהעבדות היא נושא למדינות, ושלממשלה אין זכות לבטל אותה. תנאי עבדיו לא תועדו כמו שצריך, אולם ההיסטוריונים מסכימים שדאג להם ונמנע מלפעול נגדם באלימות.
נושא מרכזי במהלך תקופת כהונתו השנייה בקונגרס הייתה האם לצרף את מיזורי אל האיחוד, והאם להתיר בה את העבדות. טיילר הכיר בבעיותיה של העבדות, וקיווה שאם תתרחב, יהיו פחות עבדים במזרח כשהאדונים יעבירו את העבדים מערבה, וכך יהיה אפשר לבטל את המוסד בווירג'יניה. העבדות תבוטל בעזרת החלטת המדינות, כפי שנעשה בצפון. כשהוא מאמין שלקונגרס אין סמכות לשלוט בעבדות ושצירוף מדינות לפי יחסן לעבדות היה מתכון לעימות אזורי, התנגד טיילר לפשרת מיזורי, שצירפה את מיזורי כמדינת עבדות ואת מיין כמדינה חופשית. העבדות גם נאסרה בכל מדינה שתיווצר בחלק הצפוני של הטריטוריות. למרות התנגדותו, הפשרה עברה. במהלך תקופתו בקונגרס, הוא התנגד לחוקים שיגבילו את העבדות בטריטוריות.
טיילר סירב לנסות להיבחר מחדש ב-1820 בגלל בריאותו, אולם באופן פרטי טען שלא היה מסופק מעבודתו, כיוון שלא הצליח לשנות את התרבות הפוליטית בוושינגטון. הוא גם טען שמימון חינוך ילדיו יהיה קשה עם המשכורת של חבר קונגרס. הוא עזב את תפקידו ב-3 במרץ 1821, וחזר לעריכת דין.
חזרה לפוליטיקה המקומית עריכה
לאחר שנתיים בתור עורך דין, החליט טיילר לחזור לפוליטיקה ולנסות להיבחר אל בית הנבחרים של וירג'יניה ב-1823. אף חבר במחוז שלו לא ניסה להיבחר מחדש, והוא נבחר בקלות באפריל, כשהוא מקדים שני מועמדים אחרים. בדצמבר נכנס לתפקידו, וגילה שבית הנבחרים מתווכח בנושא הבחירות הנשיאותיות הקרובות. אספת הבחירה עדיין בחרה במועמדים, למרות חוסר האהדה שלה. טיילר ניסה לקדם את מועמדותו של ויליאם קרופורד. אף על פי שהמועצה המחוקקת תמכה בכך, ההתנגדות לאספות הבחירה חיסלה את ההצעה. במהלך כהונתו, טיילר הציל את מכללת ויליאם ומרי, שעמד להיסגר בגלל חוסר בנרשמים. במקום להעביר אותו אל ריצ'מונד המאוכלסת, החליט טיילר לבצע רפורמות מנהליות וכספיות במוסד. ב-1840 המוסד קיבל נרשמים רבים.
.jpg)
מעמדו הפוליטי של טיילר גבר. הוא נחשב למועמד פוטנציאלי לתפקיד הסנאטור של המדינה. בדצמבר 1825, ניסה להתמודד על תפקיד מושל וירג'יניה. הוא ניצח בקלות את יריבו במועצה המחוקקת וזכה לתפקיד. באותה תקופה, המשרה הייתה חסרת כוח פוליטי, וחסרה אפילו זכות וטו. טיילר לא הצליח להשפיע על המועצה המחוקקת, והדבר הגדול ביותר שעשה בתקופה זו היה להספיד את ג'פרסון, הנשיא לשעבר מווירג'יניה, שמת ב-4 ביולי 1826. לאחר מכן גם הספיד את הנשיא לשעבר ג'ון אדמס ממסצ'וסטס, שמת באותו היום.
תקופתו של טיילר כמושל הייתה ללא אירועים מיוחדים. הוא תמך בזכויות המדינות וסירב לכל ריכוז כוח בידי הממשלה. כדי לעצור הצעות למימון תעשיות ממשלתי, הוא הציע את הרחבת מערכת הכבישים בווירג'יניה. הוא גם הציע שהמדינה תרחיב את מערכת החינוך הציבורי שלה, אולם ללא הצלחה. הוא נבחר לכהונה שנייה בדצמבר, 1826.
ב-1829, נבחר כציר לוועידת החוקה של וירג'יניה, יחד עם ג'ון מרשל. הוא מונה לוועדת המועצה המחוקקת. לאחר מכן שירת כנשיא תנועת החזרה לאפריקה בווירג'יניה וכיושב ראש מכללת ויליאם ומרי.
הסנאט עריכה
בינואר 1827, נאלצה האספה הכללית לשקול אם לבחור בסנאטור ג'ון רנדולף לכהונה בת שש שנים. רנדולף, אף על פי שתמך בזכויות המדינות, נחשב לסנאטור בעייתי ותוקפני. התנגדותו לנשיא ג'ון קווינסי אדמס ולסנאטור הנרי קליי יצרו לו אויבים רבים. הלאומיים במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שתמכו באדמס ובקליי, היו מיעוט גדול במועצה המחוקקת. הם קיוו להדיח את רנדולף ולהשיג את תמיכת תומכי זכויות המדינות שלא אהבו אותו. הם פנו אל טיילר והבטיחו את תמיכתם. טיילר דחה את ההצעה ותמך ברנדולף, אולם הלחץ הפוליטי גרם לו להסכים לקבל את המועמדות. ביום ההצבעה, נטען שאין הבדל בין טיילר לרנדולף, פרט לכך שטיילר היה יותר מכובד. מתנגדיו של טיילר טענו שטיילר יגרום לתמיכה בממשל אדמס. המועצה בחרה בטיילר בהצבעה של 115 תומכים לעומת 110 מתנגדים, והוא התפטר מתפקיד המושל ב-4 במרץ 1827, כדי לכהן בסנאט.
דמוקרט עצמאי עריכה
כשטיילר נבחר לסנאט, התרחשו הבחירות הנשיאותיות של 1828. הנשיא היוצא אדמס התמודד מול הגנרל ג'קסון. הדמוקרטים-רפובליקנים התפלגו אל המפלגה הרפובליקנית הלאומית של אדמס ואל המפלגה הדמוקרטית של ג'קסון. טיילר לא חיבב את אדמס שניסה להגדיל את כוחה של הממשלה. הוא חשש שג'קסון יעשה את אותו הדבר, אולם עדיין תמך בו וקיווה שלא ישקיע כמו אדמס בשיפורים פנימיים.
המושב הראשון של הקונגרס החל בתחילת דצמבר 1827. שמו של טיילר לא הופיע בפרוטוקולים של הסנאט עד לינואר, בגלל מחלה. הוא התנגד לכל חוק שתמך בפרויקטים לאומיים, בטענה שעל המדינות להחליט על כך. הוא וחבריו הדרומיים התנגדו אל המכס של 1828. טיילר טען שהתוצאה היחידה של המכס תהיה מאבק לאומי שיחזיר את זכויות המדינות. הוא טען שהמדינות יכולות לנצח את הממשלה.
ג'קסון נבחר, וטיילר התנגד אליו מבחינה פוליטית. הוא התנגד למערכת המינויים הפוליטיים של ג'קסון, בטענה שהייתה נשק בחירות. הוא התנגד למועמדיו של הנשיא לתפקידים ממשלתיים, וספג ביקורת מצד מפלגתו. טיילר נפגע מכך שג'קסון השתמש במינוי פגרה כדי למנות נציבי סחר לאימפריה העות'מאנית, והגיש חוק שנזף בנשיא.
טיילר ניסה להישאר ביחסים טובים עם ג'קסון, והתנגד לו רק בצורה עקרונית. הוא הגן על כך שג'קסון הטיל וטו על מימון פרויקטים שנחשבו לא חוקתיים, ותמך בכמה ממועמדיו של הנשיא לתפקידים, כולל במינויו של מרטין ואן ביורן לתפקיד השגריר בבריטניה. הנושא המרכזי בבחירות של שנת 1832 היה חידוש הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית, שטיילר וג'קסון התנגדו אליו. הקונגרס תמך בחידוש הזיכיון ביולי 1832, וג'קסון הטיל וטו על החוק. טיילר תמך בהטלת הוטו ותמך בנשיא שנבחר מחדש.
היפרדות מהמפלגה עריכה
מערכת היחסים של טיילר עם המפלגה החמירה במהלך "משבר זכות הביטול" של 33–1832. קרוליינה הדרומית איימה בפרישה מהאיחוד והעבירה בנובמבר חוק שביטל את המכס של 1828 בגבולותיה. התעוררה שאלה חוקתית אם המדינות יכולות לבטל חוקים ממשלתיים. ג'קסון התנגד לכך והתכונן לחתום על חוק שיאשר לו שימוש בצבא כדי לאכוף את המכס. טיילר תמך בקרוליינה הדרומית ונאם בפברואר כנגד השימוש בצבא כנגד המדינה. הוא תמך במכס הפשרה שהנרי קליי הגיש, שנועד להקטין את המכס בתוך עשור, והקטין את המתיחות בין המדינות והממשלה.
בהתנגדותו לחוק שהיה מסמיך את ג'קסון להשתמש בצבא, ידע טיילר שפגע במעמדו בקרב תומכי ג'קסון במועצה המחוקקת של וירג'יניה. הוא ידע שזה יפגע בסיכוייו להיבחר מחדש לסנאט בפברואר 1833. בעידודו של קליי, נבחר טיילר מחדש בהפרש של שנים עשר קולות.
ג'קסון פגע בטיילר עוד יותר כשהחליט לפרק את הבנק בצו נשיאותי. בספטמבר 1833, הגיש ג'קסון צו נשיאותי שהסמיך את מזכיר האוצר להעביר את הפקדונות הממשלתיים מהבנק לבנקים מקומיים. טיילר ראה בכך גנבת כוחות ואיום לכלכלה. לאחר חודשים רבים, החליט לתמוך באויביו של ג'קסון. הוא היה בוועדה הפיננסית של הסנאט ותמך בשתי החלטות גינוי לנשיא במרץ 1834. באותה התקופה, הצטרף אל המפלגה הוויגית של קליי ששלטה בסנאט. ב-3 במרץ 1835, כשנותרו כמה שעות במושב הקונגרס, העבירו הוויגים החלטה שמינתה את טיילר לנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, כדי להפגין את קבלתו למפלגה באופן סמלי. הוא הנשיא היחיד שמונה לתפקיד זה.
מעט אחר כך, הדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים של וירג'יניה. הוצע לטיילר תפקיד שופט בתמורה להתפטרות ממושבו, אולם הוא סירב. הוא הבין שהמועצה המחוקקת תנסה לאלץ אותו להצביע בניגוד למצפונו. הוגש חוק שנועד למנוע את גינויו של ג'קסון. המועצה המחוקקת של וירג'יניה, בה שלטו הדמוקרטים, קבעה שעל טיילר להצביע בעד החוק. טיילר היה צריך לבחור אם להצביע בעד, ולפגוע באמונותיו, או להצביע נגד, וכך להמרות את פי המועצה המחוקקת - כפי שביקר סנאטורים רבים שלא מילאו את הוראות המועצה המחוקקת. הוא התייעץ עם חבריו בחודשים הבאים, ובאמצע פברואר החליט להתפטר מתפקידו, והגיש את מכתב ההתפטרות לסגן הנשיא ואן ביורן ב-29 בפברואר 1836, כשטען שיקבע דוגמה לשאר הסנאטורים.
הבחירות ב-1836 עריכה
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1836
טיילר אמנם ביקש לחזור אל חייו ואל משפחתו, אולם מהר מאוד נסחף אל תוך הבחירות ב-1836. הוצע לו להיות מועמד לתפקיד סגן הנשיא מאז תחילת 1835, והוויגים מווירג'יניה תמכו בכך לאחר התפטרותו מהסנאט. המפלגה הוויגית לא הייתה מספיק מאורגנת כדי לערוך ועידה לאומית ולבחור מועמד אחד שיתמודד מול ואן ביורן, יורשו הנבחר של ג'קסון. הוויגים בכל אזור הגישו את מועמדיהם המועדפים, ושיקפו את מצבה הרעוע של המפלגה: הוויגים ממסצ'וסטס תמכו בדניאל ובסטר ובפרנסיס גריינג'ר, מתנגדי הבונים החופשיים ממדינות הצפון והגבול תמכו בויליאם הנרי הריסון וגריינג'ר, ותומכי זכויות המדינות ממדינות הדרום האמצעי והתחתון תמכו ביו ווייט ובג'ון טיילר. במרילנד, טיילר היה סגנו של הריסון ובקרוליינה הדרומית, טיילר היה סגנו של ווילי מנגום. הוויגים רצו למנוע מואן ביורן רוב בחבר האלקטורים, כך שבית הנבחרים יכריע בין המועמדים והם ינסו להגיע לעסקה. טיילר קיווה שהאלקטורים לא יוכלו לבחור בסגן נשיא, ושהוא יהיה אחד משני המועמדים המובילים שהסנאט, לפי התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית, יכריע ביניהם.
לפי המנהג של אותה התקופה, המועמדים לא ניהלו את מסע הבחירות וטיילר נשאר בביתו ולא נאם. הוא השיג 47 אלקטורים בלבד, מג'ורג'יה, קרוליינה הדרומית וטנסי, כשהוא מאחורי גריינג'ר והמועמד הדמוקרטי, ריצ'רד ג'ונסון מקנטקי. הריסון היה המועמד הוויגי המוביל לנשיאות, אולם הפסיד לואן ביורן. הבחירות הנשיאותיות הוכרעו אצל חבר האלקטורים, אולם בפעם היחידה בתולדות המדינה, הבחירות לתפקיד סגן הנשיא הוכרעו בסנאט, שבחר בג'ונסון ולא בגריינג'ר בסיבוב הראשון.
דמות פוליטית לאומית עריכה
טיילר נמשך אל הפוליטיקה בווירג'יניה גם כסנאטור. מאוקטובר 1929 ועד ינואר 1930, הוא שירת בחוסר רצון בוועידה החוקתית. החוקה המקורית של וירג'יניה נתנה השפעה רבה למחוזות המזרחיים והשמרנים במדינה, וקבעה מספר זהה של נציגים לכל מחוז, ללי קשר לאוכלוסייה. רק בעלי רכוש יכלו להצביע. הוועידה החליטה לתת הזדמנות למחוזות הליברליים והמאוכלסים יותר מהמערב להרחיב את השפעתן. טיילר, בעל עבדים ממזרח וירג'יניה, תמך בשימור הקיים. הוא לא פעל במהלך העימות, ולא רצה לפגוע באגפים הפוליטיים במדינה. הוא התמקד בקריירה שלו בסנאט, שדרשה בסיס תמיכה רחב, והוא תמך בפשרה.
לאחר הבחירות של 1836, חשב טיילר שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה, ותכנן לחזור לעריכת דין. בסתיו 1837, חברו מכר לו רכוש באזור ויליאמסבורג. טיילר לא הצליח להתרחק מהפוליטיקה ונבחר לבית הנבחרים של וירג'יניה. הוא החל לכהן ב-1838. כעת היה דמות פוליטית לאומית, והוא התמקד בנושא מכירת קרקעות הציבור.
מחליפו של טיילר בסנאט היה ויליאם קאבל ריבס, דמוקרט שמרן. בפברואר 1839, האספה הכללית שקלה מי יוכל להחליף אותו. ריבס התרחק ממפלגתו והתקרב לוויגים. טיילר כבר דחה את הדמוקרטים וציפה שהוויגים יתמכו בו. הוויגים ראו את ריבס כמנוסה יותר מבחינה פוליטית, וקיוו לזכות לתמיכת הדמוקרטים השמרנים במערכת הבחירות לנשיאות ב-1840. הנרי קליי תמך בכך, למרות ידידותו עם טיילר. כשהקולות התפלגו בין שלושה מועמדים שונים, כולל ריבס וטיילר, המושב בסנאט נותר פנוי כמעט שנתיים.
הבחירות ב-1840 עריכה
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1840
מועמדותו של טיילר עריכה
בוועידה הוויגית הלאומית ב-1839, בפנסילבניה, שנועדה לבחור את המועמדים לבחירות של 1840, נכנסה ארצות הברית לשנה שלישית של מיתון ("בהלת 1837"). הנשיא ואן ביורן לא הצליח להתמודד עם המצב ואיבד תמיכה. המפלגה הדמוקרטית הייתה מפולגת, והוויגים ידעו שהבחירה במועמד תהיה חשובה, שכן היו להם סיכויים לנצח. ויליאם הריסון, הנרי קליי והגנרל וינפילד סקוט ניסו להיות מועמדים. טיילר היה ציר מטעם וירג'יניה. המשבר בנוגע למושב הסנאט מנע את תמיכתה של וירג'יניה בטיילר בתור סגן הנשיא. טיילר עצמו לא סייע לבחירתו. אם קליי, המועמד שהעדיף, יצליח, נראה שלא היה נבחר להיות סגנו, שכן היה צריך לבחור במועמד צפוני ולאזן את המועמדים מבחינה גאוגרפית.
הוועידה התפלגה בקרב שלושת המועמדים, והמשלחת מווירג'יניה תמכה בקליי. הוויגים הצפוניים התנגדו לקליי, וביניהם היה תדיאוס סטיבנס מפנסילבניה. לכן הם הראו מכתב למשלחת מווירג'יניה, שבו סקוט כתב שתמך בביטול העבדות. הצירים מווירג'יניה הכריזו שהמועמד השני שהם תומכים בו הוא הריסון, מה שגרם לרוב תומכי סקוט לנטוש אותו ולתמוך בהריסון, שהפך למועמד.
תפקיד סגן הנשיא נחשב לתפקיד שולי, כיוון שכל הנשיאים תמיד סיימו את תקופת כהונתם הקבועה בחוק. לא רבים התעניינו בהליך הבחירה, ולא ידוע כיצד טיילר הצליח להיבחר. טיילר היה הבחירה הטבעית: הוא היה בעל עבדים מהדרום, איזן את הריסון והרגיע את פחדיהם של הדרומיים שחששו מכך שהריסון תומך בביטול העבדות. טיילר היה מוכר, ונבחר כדי להשיג תמיכה מצד וירג'יניה, המדינה המאוכלסת ביותר בדרום. לאחר מינויו של טיילר כנשיא, נטען שנבחר כיוון שאף אחד אחר לא קיבל את התפקיד, ובנוסף נטען שהוא בכה על תבוסתו של קליי, ולכן קיבל את המועמדות. וירג'יניה לא נכחה בהצבעה של טיילר, אבל הוא השיג את הרוב שנדרש לו. טיילר, כנשיא, הואשם שקיבל את המועמדות כשהסתיר את עמדותיו, והוא טען שלא שאלו אותו לגביהן.
הבחירות הכלליות עריכה
שיר הבחירות של טיילר ב-1840
טיפ וטיי
מה גרם לכל המהומה, הוהה, הוהה
בכל רחבי המדינה?
זה הכדור שמתגלגל קדימה
למען טיפקאנו וטיילר גם.
למען טיפקאנו וטיילר גם.
ועמם נביס את ואן הקטן, ואן, ואן,
ואן האיש המשומש.
ועמם נביס את ואן הקטן.
הוויגים לא הציגו מצע מחשש לפילוג. לכן הם התמקדו בהתנגדות לואן ביורן, לדמוקרטים ולמיתון. עלוני הבחירות שיבחו את כנותו של טיילר שהתפטר מהסנאט במקום לפעול כנגד מצפונו. הוויגים קיוו שהריסון וטיילר לא ידברו הרבה, מחשש שיפגעו בחלקים שונים של המפלגה. אולם לאחר שסגנו של ואן ביורן, סגן הנשיא ג'ונסון, ערך סיבוב נאומים מוצלח, נשלח טיילר לסיבוב נאומים בו הבטיח לצפון שהוא הסכים עם הריסון. במסעו, שנמשך חודשיים, נאם טיילר באספות. הוא לא יכול היה להימנע משאלות, ולאחר שהודה שתמך במכס הפשרה (וויגים רבים לא תמכו בכך), הוא החליט לצטט את נאומיו המעורפלים של הריסון. בנאום בן שעתיים בקולומבוס, נמנע טיילר משאלת הבנק של ארצות הברית, נושא בוער של אותם הימים.
טיילר נשלח לנאום בדרום כדי לבטל את ההשפעה של אנדרו ג'קסון שתמך בואן ביורן. הוויגים יזמו אירועים רבים במהלך מסע הבחירות, והחליטו לשנע בוחרים ברחבי המדינה, כולל נשים, שלא יכלו להצביע. המפלגה קיוותה שההתלהבות תמנע את הצורך להתבטא בנוגע למדיניות. העניין במסע הבחירות היה גדול. כשהדמוקרטים הציגו את הריסון כחייל זקן, שישב ושתה סיידר בבקתת העץ שלו, הוויגים אימצו את התדמית והציגו את הריסון כאדם פשוט ועממי. העובדה שהריסון גר במתחם מפואר על נהר אוהיו ושטיילר היה עשיר, לא היו מפורסמים. בקתות העץ והסיידר הופיעו בכל מקום, הסיידר היה המשקה האהוב על רבים במדינה, והוויגים טענו שהריסון העדיף לשתות את המשקה של האדם הפשוט. הדמוקרטים טענו שמסע הבחירות עודד שכרות.
בנוסף הודגש עברו הצבאי של הריסון, והסיסמה "טיפקאנו וטיילר גם" רמזה לניצחונו בקרב טיפקאנו. הסיסמה נותרה ידועה, והיו תהלוכות שירה רבות לטובת הוויגים. אף על פי שקליי כעס כששוב הובס בניסיונו להיבחר, תמך בטיילר לאחר שזה פרש מהמירוץ לסנאט, שעדיין לא הוכרע, מה שאפשר לריבס להיבחר. הוא תמך בהריסון בווירג'יניה. טיילר חזה שהוויגים ינצחו בווירג'יניה. הוא הובך, שכן ואן ביורן ניצח שם, אולם הוויגים ניצחו באופן סוחף: הם ניצחו בתשע-עשרה מדינות מתוך 26, וזכו לרוב בסנאט ובבית הנבחרים.
סגן הנשיא עריכה
טיילר נשאר בשקט בביתו בתקופתו כסגן הנשיא, ולא השתתף בבחירת הקבינט. הריסון התייעץ עם טיילר בנוגע לפיטורי תומכי ואן ביורן, מהלך שאליו טיילר התנגד. הנרי קליי דרש מינויים פוליטיים לתומכיו, ללא הועיל. הריסון וטיילר נפגשו בריצ'מונד וראו מצעד ביחד.
טיילר נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1841, והביע תמיכה ברעיון זכויות המדינות לפני שהשביע את הסנאטורים החדשים ונכח בהשבעתו של הריסון. לאחר נאומו בן השעתיים של הריסון, חזר סגן הנשיא אל הסנאט כדי לקבל את מועמדיו של הנשיא לקבינט, וניהל את קבלת המינויים למחרת היום. טיילר לא ציפה לאחריות רבה, וחזר אל ביתו.
הריסון לא הצליח לרצות את קליי, שרצה השפעה בממשלו. גילו הזקן ומצב בריאותו הרעוע של הריסון לא היו סוד במהלך מסע הבחירות, ורבים תהו האם טיילר יחליף אותו. השבועות הראשונים של תקופתו כנשיא פגעו בבריאותו, ולאחר ששהה בסופת גשם בסוף מרץ, הוא חלה בדלקת ריאות. מזכיר המדינה דניאל ובסטר שלח מברק לטיילר בנוגע למחלתו של הנשיא ב-1 באפריל. כעבור יומיים התברר שמצבו של הנשיא החמיר, ואמר לטיילר שלא יתפלא אם למחרת היום ימות. טיילר היה נחוש לא להגיע לוושינגטון, כדי לא להיתפס כאדם שמצפה למותו של הנשיא. בבוקרו של 5 באפריל, הגיע בנו של ובסטר אל המטע של טיילר עם מכתב, שיידע את הנשיא החדש על מותו של הריסון יום לפני כן.
נשיאות עריכה
הוד תאונתו עריכה
מותו של הריסון השאיר אי בהירות חוקתית, כיוון שלא היה ידוע האם טיילר צריך להיות מושבע כנשיא לכל דבר ועניין. כשעה לאחר מותו של הריסון, הקבינט הכריע שיהיה "סגן נשיא כנשיא", אולם כשהגיע לוושינגטון, הוכרע שיהפוך לנשיא. טיילר נשבע בחדר המלון שלו, ללא עדים. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, הכריע טיילר לשמור על הקבינט של הריסון. הקבינט ציפה שטיילר, כמו הריסון, יכריע את מדיניותו לפי תמיכת רוב הקבינט, אולם טיילר הודיע שיהיה אחראי על מעשי הקבינט. טיילר, בנאומו הראשון, הודיע על תמיכה במורשתו של תומאס ג'פרסון, עם מעורבות ממשלתית נמוכה.
יריביו של טיילר סירבו להכיר בו כנשיא, והתייחסו אליו כאל "הוד תאונתו". טיילר לא פתח מכתבים שמוענו אל "סגן הנשיא" או אל "הנשיא בפועל".
מדיניות כלכלית ועימותים מפלגתיים עריכה
הריסון היה מועמד קרוב לוויגים ולקליי. טיילר אמנם בהתחלה תמך בחוקים וויגיים, והעביר חוקים למען מערכת אוצר עצמאית וחוק שהסדיר את פשיטת הרגל, אולם מהר מאוד הסתכסך עם חברי מפלגתו. הוא סירב להקמת בנק לאומי והטיל על כך וטו פעמיים, גם לאחר שניסחו את החוק מחדש כדי להתאימו. לאחר הטלת הוטו, חברי הקבינט נכנסו אחד אחד אל טיילר והתפטרו- קליי יזם זאת כדי להכריח את טיילר להתפטר ולמנות את נשיא הסנאט במקומו. הנשיא לא התפטר והוויגים סילקו אותו מהמפלגה. הוויגים איימו להתנקש בטיילר וסירבו לממן את שיפוץ הבית הלבן.
מכס מגן עריכה
לממשלה היה גירעון של 11 מיליון דולרים. טיילר הכיר בצורך בהעלאת מכסי המגן, אולם דרש שהמכס יישאר בגבול ה-20%. הוא תמך בתוכנית להעביר למדינות את כל ההכנסות ממכירת שטחים ציבוריים, כדי להפחית את החוב שלהן, למרות הפגיעה בהכנסה הפדרלית. הוויגים תמכו במכסים גבוהים ובמימון ממשלתי לתשתיות המדינות. ב-1841 נוצר חוק שקבע מכסים ברמה של 20%, והעלה מכסים על מוצרים שלא היו עליהם מכסים. למרות זאת, הממשלה עדיין הייתה במצב חמור.
הבעיה נבעה מהמשבר הכלכלי שעוד המשיך. לאחר קריסת המגזר הפיננסי, המדינה התחלקה בנוגע לצורת הטיפול במשבר. טיילר סירב להקמת בנק מרכזי. הקונגרס הבטיח למדינות הדרום להפחית את המכסים, שפגעו בהם אבל עזרו לתעשייה בצפון. טיילר המליץ להעלות מכסים מעל ל-20%. הקונגרס הוויגי העביר חוקים שהעלו את המכסים וסירב למנוע מימון ממשלתי למדינות. טיילר הטיל וטו על שני החוקים וחיסל את הקשר עם הוויגים. הקונגרס איחד את שני החוקים וטיילר הטיל וטו גם על החוק החדש. הוויגים החליטו להעביר חוק אחר, החזירו את המכסים לרמתם מ-1832 וסיימו את תוכנית המימון הממשלתית.
ניסיון הדחה עריכה
קצת לאחר הוטו על מכסי המגן, בית הנבחרים ניסה להדיח נשיא בפעם הראשונה. הנשיאים לא הרבו להשתמש בזכות הוטו, והטילו וטו בעיקר בנושאים חוקתיים. טיילר פגע בקונגרס, וב-10 ביולי 1842 הקונגרס האשים את טיילר בכמה אישומים. הנרי קליי מצא את ההליך אגרסיבי מדי, וההצעה נדחתה בינואר.
ועידה בראשות ג'ון קווינסי אדמס גינתה את הנשיא ואת שימושו בזכות הוטו. אדמס לא אהב את העובדה שטיילר החזיק בעבדים. אדמס הציע תיקון חוקתי שידרוש משני הבתים רוב רגיל כדי לבטל וטו, ולא רוב של שני שלישים. ההצעה לא עברה. הוויגים שמרו על הרוב בסנאט אולם איבדו שליטה בבית הנבחרים. הקונגרס הצליח לבטל את הוטו לראשונה ב-3 במרץ 1845.
מדיניות חוץ וביטחון עריכה
למרות הקושי במדיניות הפנים, טיילר הצליח במדיניות החוץ. הוא תמך בסחר חופשי ובהתרחבות מערבה. הוא הגיע להסכם עם סין כדי להתחרות בבריטים בסחר בינלאומי. לאחר מכן הגיע להסכם מדינות גרמניות. הוויגים התנגדו להסכמים בגלל התנגדותם לטיילר.
טיילר הרחיב את דוקטרינת מונרו וקבע שהיא תקפה גם להוואי, מה שהוביל לסיפוח העתידי של הוואי.
ב-1842, דניאל ובסטר, מזכיר המדינה, הגיע להסכם שהסדיר את הגבול בין מיין וקנדה, שסיים את מצב המתיחות הארוך בין ארצות הברית ובריטניה. טיילר לא הצליח להגיע להסכם עם הבריטים על גבולות אוראגון. ביומו האחרון בתפקיד, 3 במרץ 1845, פלורידה הצטרפה לארצות הברית.
טיילר הגביר את הכוח הצבאי, וזכה לתמיכת מנהיגי הצי. הוא סיים את המלחמה בפלורידה ב-1842, והכריח את האינדיאנים להתבולל.
לאחר שפרץ מרד ברוד איילנד, טיילר התבקש לשלוח את הצבא לשם כדי לעצור את המורדים. הוא ניסה לפשר בין הצדדים וגרם להרחבת זכות ההצבעה.
סיפוח טקסס עריכה
טיילר תמך בסיפוח טקסס מאז שהפך לנשיא. ב-1836, רפובליקת טקסס הכריזה על עצמאותה ממקסיקו, אולם מקסיקו סירבה להכיר בה. הטקסנים דרשו להצטרף לארצות הברית, אולם ג'קסון ומרטין ואן ביורן לא רצו לצרף עוד מדינת עבדות דרומית. טיילר רצה לספח את טקסס, בניגוד לדעת חברי הקבינט שתמכו בהתפשטות מערבה.
ניסיונות ראשונים עריכה
בתחילת 1843, לאחר שהשלים הסכמים דיפלומטיים, טיילר היה מוכן לספח את טקסס. ללא תמיכה מפלגתית, הוא סבר שסיפוח טקסס יעזור לו להיבחר שוב. בפעם הראשונה הוא היה מוכן לשחק במשחק הפוליטי. לאחר שדניאל ובסטר התנגד לכך, טיילר הכריח אותו להתפטר ומינה את יו לאגרי, תומך שלו, במקום.
בעזרת ג'ון ספנסר, מזכיר האוצר, טיילר פיטר רבים מנושאי המשרות והחליף אותם בתומכי הסיפוח. טיילר סייר בכל המדינה ב-1843 והתקבל בחום בקרב הציבור. במהלך המינוי לאגרי מת, ובמקומו מונה אבל אפשור. טיילר התחיל משא ומתן עם הממשלה הטקסנית, והבטיח הגנה צבאית ממקסיקו. החוקה דרשה אישור לכל פעולה צבאית, וטיילר שמר על סודיות. רוב הסנאטורים תמכו בסיפוח.
לאחר שהשלים את ההסכם עם טקסס, טיילר נסע בספינה, ובמהלך הנסיעה התותח של הספינה השתבש. טיילר לא נפגע, אולם מספר אחרים נהרגו מיד, כולל אפשור והעבד השחור של טיילר. טיילר איבד תקווה להשלים את הסיפוח לפני נובמבר ולהיבחר מחדש.
בחירות 1844 עריכה
טיילר מינה את ג'ון קלהון להיות מזכיר המדינה. ניסיון הסיפוח של קלהון זכה להתנגדות מצד מתנגדי העבדות. הוויגים התנגדו להסכם ולא רצו שטיילר יתחזק. מקסיקו הכריזה שסיפוח יהיה פעולה עוינת מצד ארצות הברית. קליי ומרטין ואן ביורן, שנחשבו למועמדים מובילים, התנגדו לסיפוח. טיילר שלח את ההסכם לאישור הסנאט באפריל 1844, אף על פי שלא ציפה שההסכם יעבור.
הדמוקרטים לא היו מוכנים לקבל את טיילר והוא הבין שלא יוכל להיבחר מחדש. הדרך היחידה שלו לעזור למורשתו הייתה לספח את טקסס. הוא יצר את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית וניסה להשיג תמיכה. התמיכה בציבור לטובת הסיפוח גרמה לדמוקרטים להסכים לסיפוח. ואן ביורן לא השיג רוב של שני שלישים כדי להיות מועמד, ובסיבוב התשיעי נבחר ג'יימס פולק, שתמך בסיפוח. טיילר הודה שמטרתו האמיתית הייתה לספח את טקסס ולא להיבחר מחדש.
הסנאט הוויגי דחה את ההסכם ביוני 1844, אולם טיילר הרגיש שהסיפוח הוא בלתי נמנע. הוא קרא לקונגרס לאשר את הסיפוח, ואנדרו ג'קסון שכנע את פולק לקבל את טיילר אל המפלגה הדמוקרטית. טיילר הסכים לתמוך בפולק, שזכה בניצחון דחוק על קליי. הניצחון נחשב לתמיכה בסיפוח, ובסוף פברואר בית הנבחרים אישר ברוב גדול את ההסכם. הסנאט אישר את ההסכם רוב דחוק וטיילר חתם על החוק. טקסס אישרה את התנאים והצטרפה לאיחוד ב-29 בדצמבר 1845.
משפחתו וחייו עריכה
לטיילר היו יותר ילדים מכל שאר הנשיאים. אשתו הראשונה הייתה לטישה כריסטיאן (12 בנובמבר 10–1790 בספטמבר 1842), איתה נולדו לו שמונה ילדים: מרי (1815–1847), רוברט (1816–1877) שכיהן כמזכיר האוצר של הקונפדרציה, ג'ון (1819–1896), אליזבת (1823–1850), אן (1825-1825), אליס (1827–1854) וטזוול (1830–1874).
אשתו הראשונה של טיילר, לטישה, מתה משבץ בבית הלבן בספטמבר 1842. אשתו השנייה הייתה ג'וליה גרדינר, ואיתה נולדו לו שבעה ילדים: דייוויד (1846–1927), ג'ון אלכסנדר (1848–1883), ג'וליה (1849–1871), לאשלן (1851–1902), ליון (1853–1935), רוברט פיצוולטר (1856–1927) ופרל (1860–1947).
אף על פי שטיילר אהב את משפחתו, הוא לא שהה בביתו במהלך הקריירה הפוליטית שלו. כג'נטלמן דרומי, חובתו הייתה חשובה. ב-1821, סירב להיבחר מחדש לבית הנבחרים כיוון שטען שעליו לתמוך בחינוך ילדיו. המטע היה רווחי יותר כשטיילר ניהל אותו. כשנכנס לסנאט ב-1827, הבין שיהיה עליו לבלות חלק מהשנה רחוק ממשפחתו. עדיין, הוא היה קרוב לילדיו בעזרת המכתבים.
בדצמבר 1841, תקף אותו מו"ל מתנגד לעבדות וטען שלטיילר היו כמה ילדים משפחות, שמכר אותן. מספר משפחות שחורות טוענות שהן צאצאיו של טיילר, אולם לא נמצאו ראיות לכך.
נכון לאוגוסט 2023, לטיילר יש נכד חי (הריסון רופין טיילר, נולד ב-1928), כך שהוא הנשיא המוקדם ביותר שיש לו נכד חי.
לאחר נשיאותו ומותו עריכה
.jpg)
טיילר פרש למטע שלו בווירג'יניה, על נהר הג'יימס. הוא קרא למקום "יער שרווד", בהתייחסות לאגדה של רובין הוד, כדי לסמל את גירושו מהמפלגה הוויגית. הוא עבד קשה כדי להשיג יבולים רבים. שכניו הוויגים מינו אותו למשרת המשגיח על הדרכים ב-1847, משרה שולית, כדי ללעוג לו. לצערם הוא לקח את העבודה ברצינות וקרא לשכניו לספק עבדים לעבודות דרכים. הוא פרש מהפוליטיקה, לעיתים נאם בציבור אולם לא ייעץ לאף אחד. באחד מנאומיו חשף אנדרטה לזכרו של הנרי קליי, ושיבח את שותפו הפוליטי לשעבר, שהעריץ בשל הפשרה בנוגע למכס ב-1833. הנשיא לשעבר נכח במסיבות רבות של האליטה של וירג'יניה.
לאחר שפשיטתו של ג'ון בראון על מחסן נשק בהארפר'ס פֵרִי הציתה פחד מניסיונות לשחרר את העבדים או מרידות עבדים, התארגנו בווירג'יניה מיליציות. הקהילה של טיילר בחרה בו להוביל את המשמר המקומי.
לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, חזר טיילר אל החיים הציבוריים בוועידת השלום של וירג'יניה שהתכנסה בוושינגטון בפברואר 1861 בניסיון למנוע מלחמה. הוועידה ניסתה למצוא פשרה ולמנוע מלחמת אזרחים, אפילו כשהחלו לכתוב את חוקת הקונפדרציה במונטגומרי. אף על פי שהוביל את הוועידה, טיילר התנגד להחלטות הסופיות שלה, שהרגיש שנכתבו בידי נציגי המדינות החופשיות, לא הגנו על זכויות בעלי העבדים בטריטוריות ולא פיצו את הדרום העמוק ושמרו על האיחוד. הוא הצביעה נגד ההחלטות, שהוועידה שלחה לקונגרס לאישור בפברואר 1861 כתיקון לחוקה.
באותו היום שוועידת השלום החלה, נבחר טיילר לוועידת הפרישה מווירג'יניה, וניהל אותה ב-13 בפברואר 1861. הוא הפסיק לחפש פשרה והבין שהדרום יאלץ לפרוש, אולם לא חשב שהדבר יגרום למלחמה. באמצע מרץ דיבר נגד החלטות וועידת השלום, וב-4 באפריל, תמך בפרישה לאחר שהוועידה דחתה את הרעיון. ב-18 באפריל, לאחר ההתקפה על פורט סאמטר והחלטתו של לינקולן לגייס חיילים, תמך טיילר, יחד עם רוב הצירים, בפרישה. הוא הנהיג את הוועדה שנועדה להסדיר את תנאי כניסתה של וירג'יניה לקונפדרציה וקבע את משכורות הקצינים בצבא. ב-14 ביוני, חתם על צו הפרישה מהאיחוד, וכעבור שבוע הוא נבחר לקונגרס המחוזי. טיילר החל לכהן בקונגרס ב-1 באוגוסט 1861, ושירת עד לפני מותו ב-1862. בנובמבר 1861 נבחר לבית הנבחרים של הקונפדרציה, אולם מת לפני המושב הראשון בפברואר 1862.
מוות עריכה
במהלך חייו של טיילר, הוא היה חולה מאוד. ככל שהזדקן יותר, סבל מהתקררויות במהלך החורף. ב-12 בינואר 1862, לאחר שהתלונן על קור וסחרחורת, הוא הקיא והתמוטט. הטיפול לא השיב לו את בריאותו, והוא תכנן לחזור אל ביתו ב-18 בינואר. לילה לפני כן החל להיחנק, ולאחר חצות, לגם ברנדי בפעם האחרונה ואמר לרופא שלו "אני הולך. אולי זה לטובה". לאחר מכן מת, כנראה משבץ.
מותו של טיילר היה היחיד בתולדות הנשיאים שלא הוכר בוושינגטון בגלל נאמנותו לקונפדרציה. הוא ביקש קבורה פשוטה, אולם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס תכנן קבורה מפוארת שתציג את טיילר כגיבור לאומה החדשה. בקבורתו, ארונו של הנשיא העשירי נעטף בדגל הקונפדרציה. הוא הנשיא היחיד שנקבר תחת דגל זר.
טיילר קבור בבית הקברות בריצ'מונד, ליד אחוזת הקבר של הנשיא לשעבר ג'יימס מונרו. על שמו נקראה עיר בטקסס, על תפקידו בסיפוח המדינה.
מורשתו עריכה
נשיאותו של טיילר שנויה במחלוקת בקרב מדעני המדינה. ההיסטוריונים לא רואים בו כנשיא טוב, וטוענים שלקה בחסר בתור נשיא ונחשב לאחד מהפחות מוצלחים. סקר מיקם אותו במקום ה-35 מבין 42 נשיאים דאז.
טיילר קבע תקדים בכך שהפך מסגן הנשיא לנשיא. התעקשותו שהיה נשיא ולא נשיא בפועל, הייתה דגם לשבעה נשיאים אחרים שהפכו מסגנים לנשיאים. ב-1967, הכיר התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית בעמדתו של טיילר.
ישנם מלומדים ששיבחו את מדיניות החוץ של טיילר, כמו ההסכם עם בריטניה וסיפוח טקסס. הם טוענים שטיילר היה נשיא יותר חזק ממה שזוכרים אותו, שהיה אמיץ, כנה ולוחם עבור אמונותיו. ספר מ-2008, שדירג את כל הנשיאים לפי השלום, השגשוג והחירות בתקופתם, דירג את טיילר כנשיא הטוב ביותר. נטען שטיילר הביא כבוד לבית הלבן, כיוון שסירב להתפשר על עקרונותיו. רבים טוענים שנאמנותו לקונפדרציה פוגעת בהישגיו כנשיא.
בספר על טיילר, נטען שלא הצליח כנשיא בגלל גורמים חיצוניים שפגעו בו. הראשון מביניהם היה הנרי קליי, שרצה להגשים את חזונו בנושא הכלכלה של אמריקה. לאחר שג'קסון השתמש בכוחותיו כנשיא, הוויגים חפצו בנשיא שישלט בידי הקונגרס, וקליי החשיב את טיילר כחייל שלו. טיילר התנגד לכך ולכן התרחש פילוג בין הרשויות. בגלל הצלחותיו במדיניות החוץ, נטען שנשיאותו אמנם לקתה בחסר, אולם לא הייתה כישלון.
אקדמאים שיבחו וביקרו את טיילר, אולם רוב הציבור האמריקני לא מכיר אותו יותר מדי. טיילר נחשב לאחד מהנשיאים האלמוניים ביותר.
לקריאה נוספת עריכה
- Dan Monroe, The Republican Vision of John Tyler, Texas A & M University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
- Edward P. Crapol, John Tyler: the Accidental President, University of North Carolina Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ון טיילר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ון טיילר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ון טיילר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון טיילר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ג'ון טיילר, באתר הבית הלבן (באנגלית)
- מדריך ביבליוגרפי לג'ון טיילר, באתר ספריית הקונגרס (באנגלית)