ג'ון סינגלטון קופלי

צייר אנגלו-אמריקאי בן המאה ה-18

ג'וֹן סִינְגְלְטוֹן קוֹפְּלִיאנגלית: John Singleton Copley;‏ 3 ביולי 17389 בספטמבר 1815) היה צייר אנגלו-אמריקאי, פעיל הן באמריקה הקולוניאלית הבריטית והן באנגליה. הוא כנראה נולד בבוסטון, מסצ'וסטס, לריצ'רד ומרי סינגלטון קופלי, שניהם אנגלו-אירים (אנ'). לאחר שהתבסס כצייר דיוקנאות (אנ') של עשירים בניו אינגלנד הקולוניאלית,[1][2] ב-1774 הוא עקר ללונדון, ולא חזר לאמריקה. בלונדון הוא זכה להצלחה לא מבוטלת כצייר דיוקנאות בשני העשורים הבאים, וכן צייר מספר ציורים היסטוריים (אנ') גדולים, שהיו חדשניים בנכונותם לתאר נושאים מודרניים ובלבוש מודרני. שנותיו האחרונות היו פחות מוצלחות, והוא מת לאחר שצבר חובות כבדים. הוא היה אביו של ג'ון קופלי, הברון הראשון לינדהרסט (אנ').

ג'ון סינגלטון קופלי
John Singleton Copley
דיוקן עצמי, סביב 1769, מוזיאון וינטרתור, גן וספרייה (אנ'), דלאוור
דיוקן עצמי, סביב 1769, מוזיאון וינטרתור, גן וספרייה (אנ'), דלאוור
לידה 3 ביולי 1738
בוסטון, פרוביניציית מסצ'וסטס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בספטמבר 1815 (בגיל 77)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הייגייט עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות ריאליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות ווטסון והכריש, The Death of Major Peirson, 6 January 1781, מותו של הרוזן מצ'טהאם עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Susannah Farnum Clarke (16 בנובמבר 1769–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים John Copley, 1st Baron Lyndhurst, Elizabeth Copley, Mary Copley עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ילדותו ונעוריו עריכה

 
"דיוקן אן פיירצ'יילד באולר" (1758)

לאימו של קופלי הייתה חנות טבק בלונג וורף (אנ').[א] ההורים, שלדברי נכדתו של האמן מרתה בבקוק אמורי (Martha Babcock Amory), הגיעו לבוסטון ב-1736, "עסקו במסחר, כמו כמעט כל תושבי המושבות של אמריקה הצפונית באותה תקופה".[3] אביו היה מלימריק; אימו, ממשפחת סינגלטון ממחוז קלייר, משפחה שמוצאה מלנקשייר. מכתבים מג'ון סינגלטון, אביה של גברת קופלי, נמצאים באוסף קופלי-פלהאם. מספר ביוגרפים מספרים על ריצ'רד קופלי, המתואר כמוכר טבק, שהגיע לבוסטון במצב בריאותי לקוי ונסע, בערך בזמן לידתו של ג'ון, לאי הודו המערבית, שם מת. ויליאם ה. ויטמור (William H. Whitmore) העריך שמותו היה החל משנת 1748,[4] שנת נישואיה מחדש של גברת קופלי. ג'יימס ברנרד קאלן (James Bernard Cullen) כתב: "ריצ'רד קופלי היה במצב בריאותי ירוד עם הגעתו לאמריקה ונסע לאי הודו המערבית כדי לשפר את בריאותו. הוא מת שם ב-1737."[5] לא אותרו עדויות מתקופה זו לאף שנה.

 
"דיוקן משפחת קופלי"

פרט למסורת משפחתית המדברת על התפתחות מוקדמת ביכולת רישום, דבר לא ידוע על לימודיו של קופלי או על שאר הפעילויות בילדותו. מכתביו, המוקדם שבהם מתוארך ל-30 בספטמבר 1762, חושפים אדם משכיל למדי. ייתכן שהוא למד מקצועות שונים, כך ניתן לשער באופן סביר, מאביו החורג לעתיד, שמלבד ציור דיוקנאות וחריתת תחריטים, התפרנס בבוסטון על ידי הוראת מחול והחל מ-12 בספטמבר 1743 על ידי ניהול "בית ספר ערב לכתיבה ואריתמטיקה". ודאי שהאלמנה קופלי נישאה לפיטר פלהאם (אנ') ב-22 במאי 1748, וכי באותה תקופה היא העבירה את עסקי הטבק שלה לביתו ברחוב לינדול (Lindall Street, אזור שקט ומכובד יותר של העיר), שבו גם בית הספר של הערב המשיך במפגשיו. במשק בית כזה, ייתכן שקופלי הצעיר למד להשתמש במכחול ובכלי החרט. ויטמור כתב: "קופלי בגיל חמש עשרה הצליח לחרוט במצוטינט; אביו החורג פלהאם, שאיתו חי שלוש שנים, היה חרט מצוין ומיומן גם במכחול."[6] המשפחה גרה ליד הבית שבו גר אמן היפניות (אנ')[ב] תומאס ג'ונסטון (Thomas Johnston) ומשפחתו, וקופלי התיידד עם בנו של תומאס, ויליאם (אנ'), שלימים הפך לצייר בעצמו.[7]

מעובדות אלו אפשר להסיק על האפשרויות האמנותיות של הבית והעיירה שבהן גדל קופלי, בניגוד לתיאוריו, כמו גם תיאורים של כמה מהביוגרפים שלו, שהתייחסו אליו באופן מילולי מדי, של סביבתו המוקדמת כעגומה. בנו, לורד לינדהרסט, כתב כי "הוא (קופלי) היה אוטודידקט לחלוטין, ומעולם לא ראה ציור הגון, למעט ציוריו, עד שהיה כמעט בן שלושים".[8] קופלי עצמו התלונן, במכתב לבנג'מין וסט, שנכתב ב-12 בנובמבר 1766: "בארץ זו, כפי שהבחנת בצדק, אין דוגמאות לאמנות, פרט למה שראוי לפגוש בכמה הדפסים המבוצעים בשוויון-נפש, שמהם לא ניתן ללמוד הרבה". גרסאות של תזה זו נמצאות כמעט בכל מקום במכתביו המוקדמים. הן מראות שבעוד שקופלי היה חרוץ ומבצע מוכשר, פיזית הוא לא היה הרפתקן ונטה מבחינה טמפרמנטית להרהורים ולרחמים עצמיים. הוא יכול היה לראות לפחות כמה ציורים טובים והרבה הדפסים טובים בבוסטון של נעוריו. המצוינות של דיוקנאותיו שלו לא הייתה מקרית או מופלאה; היה לה בסיס אקדמי. ספר של מחקריו של קופלי על נושא הדמות, כיום במוזיאון הבריטי, מוכיח שלפני שמלאו לו עשרים, אם עם עזרה ממורה ואם בלא עזרה, הוא עשה רישומים אנטומיים בזהירות ובדיוק רב. סביר להניח שבאמצעות האסוציאציות בנות המזל של ביתו ובית המלאכה בעיירה שהיו בה אומנים רבים, הוא כבר למד את מקצועו בגיל שבו הסטודנט הממוצע לאמנות של תקופה מאוחרת יותר רק התחיל לצייר.[9]

מוניטין הולך ונצבר עריכה

 
"מרס, ונוס ווולקן" (1754) (מכון קלמזו לאמנויות)

קופלי היה כבן ארבע עשרה כשאביו החורג נפטר זמן קצר קודם לכן, כאשר יצר את הדיוקנאות המוקדמים ביותר שלו שהשתמרו, דמותו של אחיו למחצה צ'ארלס פלהאם, באיכות צבע ואפיון טובים, אם כי יש ברקע אביזרים שאינם מתאימים לציור. זו יצירה יוצאת דופן שהגיעה מאדם כה צעיר. האמן היה רק בן חמש עשרה כאשר (לפי ההערכות) הוא צייר את דיוקנו של הכומר ויליאם ולסטיד (William Welsteed), מכנסיית הלבנים בלונג ליין, עבודה שבעקבות התרגול של פיטר פלהאם, חרט קופלי באופן אישי כדי לקבל את התועלת מהמכירה של הדפסים. שום חריטה אחרת לא יוחסה לקופלי. דיוקן עצמי, ללא תאריך, המתאר ילד כבן שבע עשרה בכובע קש שבור, וציור של "מרס, ונוס ווולקן", חתום ומתוארך ל-1754, חושפים גסות ביצוע אשר אינם מסתירים את הכוונה הדקורטיבית ואת הערך התיעודי של העבודות. ברור שציור כזה פרסם את קופלי בכל מקום. בלי לכוון לעסקים, שכן מכתביו אינם מעידים שהוא אי פעם היה תוקפני או נדחף, קופלי התחיל כצייר דיוקנאות מקצועי הרבה לפני שהגיע לגיל בגרות. באוקטובר 1757, קפטן תומאס איינסלי (Thomas Ainslie), אישר מהליפקס את קבלת דיוקנו, ש"גורם לי סיפוק רב", והמליץ לאמן לבקר בנובה סקוטיה "שם יש כמה אנשים שישמחו להעסיק אותך". בקשה זו לצייר בקנדה חזרה על עצמה מאוחר יותר מקוויבק, כשקופלי השיב: "הייתי אמור לקבל עונג מיוחד להיענות, אם העסק שלי היה חלש בכל מקרה, אבל זה כה אחרת שיש לי חדר גדול מלא בתמונות לא גמורות, אשר היה מעסיק אותי במשך שנים עשר החודשים האלה אם לא אתחיל באחרים".

 
הפסל של קופלי בכיכר קופלי בבוסטון במסצ'וסטס

מלבד ציור דיוקנאות בצבעי שמן, ללא ספק לאחר נוסחה שנלמדה מפיטר פלהאם, היה קופלי חלוץ צבעי הפסטל באמריקה. הוא כתב, ב-30 בספטמבר 1762, לצייר השווייצרי ז'אן-אטיין ליוטאר, וביקש ממנו "סט של מיטב עפרונות הצבע השווייצרים לציור פורטרטים". האמריקני הצעיר צפה מראש את ההפתעה של ליוטאר "שלפינה כל כך מרוחקת של הגלובוס כמו ניו אינגלנד צריכה להיות דרישה כלשהי לכלי עזר הדרושים לתרגול האמנויות היפות". בכך שהבטיח לו ש"אמריקה שהייתה מקום מושבה של מלחמה ושממה, אני מקווה שתהפוך יום אחד לבית הספר לאומנויות יפות". הפסטלים המבוקשים התקבלו וקופלי השתמש בהם ביצירת דיוקנאות רבים במדיום המתאים לכישרון שלו. בשלב זה הוא החל להפגין את גאונותו בעיבוד טקסטורות פני השטח ולכידת הרגש הרגעי.

 
"נער עם סנאי מעופף" (הנרי פלהאם, 1765)
 
"תומאס גייג'" (1768)

קופלי התפרסם באנגליה באמצעות תערוכה בשנת 1766, שבה הוצג ציורו נער עם סנאי מעופף (אנ'), אשר תיארה את אחיו החורג, הנרי פלהאם (אנ'), יושב ליד שולחן ומשחק עם סנאי מחמד. ציור זה, שהפך את הצייר הצעיר מבוסטון לעמית של אגודת האמנים של בריטניה הגדולה (Society of Artists of Great Britain), בהצבעה ב-3 בספטמבר 1766, צויר שנה קודם לכן. מכתבו של קופלי מ-3 בספטמבר 1765 לקפטן ברוס, מגלה שהציור נלקח לאנגליה כטובה אישית במטען של רוג'ר הייל (Roger Hale), מודד של נמל לונדון. אנקדוטה מספרת שהציור, ללא שם או מכתב הוראות, נמסר לבנג'מין וסט (שגברת אמורי מתארת אז כ"חבר באקדמיה המלכותית", אף על פי שהאקדמיה עדיין לא הייתה קיימת). אומרים שווסט "קרא בחמימות ובהתלהבות שאלו שהכירו אותו טוב בקושי האמינו שהוא מסוגל להם, 'איזה צביעה מהנה ראויה לטיציאן בעצמו!'" הסנאי האמריקאי, כך אומרים, חשף את המקור הקולוניאלי של תמונה לאמן הקוויקרי יליד פנסילבניה. לאחר מכן נמסר לו מכתב מקופלי. וסט הכניס את הציור לתערוכת השנה וכתב ב-4 באוגוסט 1766 מכתב לקופלי שבו התייחס להתעניינותו של הצייר סר ג'ושוע ריינולדס ביצירה ויעץ לאמן ללכת בעקבות הדוגמה האישית שלו על ידי י"ביקור באירופה למטרה זו (של שיפור עצמי) למשך שלוש או ארבע שנים".

 
"משפחת פונטיין" (1776)
 
"מיילס קופר (אנ')" (1768)

קופלי לא מרוצה ממצבו ומהסיכויים שלו בעיירה קולוניאלית. קופלי במכתביו לווסט מ-13 באוקטובר ו-12 בנובמבר 1766, קיבל בשמחה את ההזמנה לשלוח תמונות אחרות לתערוכה והתייחס לעצמו בעצב כ"חסר מזל מיוחד בלחיות במקום שלא הובא אליו אף פעם דיוקן אחד הראוי להיקרא ציור". במכתב מאוחר יותר לווסט, מ-17 ביוני 1768, הוא הציג את סיבותיו של אדם זהיר לא לוותר בפזיזות על החיים הטובים שהעניקה לו אומנותו. הוא כתב: "אני אשמח לנסוע לאירופה, אבל אני לא יכול לחשוב על זה אם אין סיכוי טוב מאוד להצליח שם כמו שאני יכול כאן. אתה יודע ש-300 גיני בשנה, שהיא ההכנסה הנוכחית שלי, מאפשרת חיים נוחים באמריקה... ועד כמה שאני שואף להצטיין באמנות האצילה שלנו, אני לא יכול לחשוב לעשות את זה על חשבון האושר שלי, ולא על חשבון אמא עדינה ואח צעיר שתלותם בי מוחלטת". וסט השיב ב-20 בספטמבר 1768, ואמר שהוא שוחח על סיכוייו של קופלי עם אמנים אחרים מלונדון "ומצא שבהסכמתם הכנה אין שום סיכון בבואך למקום הזה".

השכר שהרוויח קופלי מציור בשנות ה-60 של המאה ה-18 הייתה יוצאת דופן לעיירה ולתקופתו. היא קידמה את בנה של מוכרת טבק תלותית לתוך האצולה המקומית. הדמויות הבכירות של ניו אינגלנד הגיעו לחדר הציור שלו בתור ניצבים. הוא נישא, ב-16 בנובמבר 1769 לסוזנה פרנהאם קלארק, בתם של ריצ'רד ואליזבת (וינסלו) קלארק, שהראשון היה הסוכן העשיר מאוד של חברת הודו המזרחית הבריטית בבוסטון; והשנייה, אישה מניו אינגלנד שמשפחתה הגיעה לניו אינגלנד בספינה המפורסמת מייפלאואר. הנישואים היו מאושרים, והזוג היה בולט מבחינה חברתית. גברת קופלי הייתה אישה יפהפייה שתווי פניה מוכרים דרך כמה מציוריו של בעלה. קופלי כבר קנה קרקע בצד המערבי של ביקן היל (אנ')[ג] שהשתרעה עד לנהר צ'ארלס. בני הזוג קופלי הנשואים הטריים, שעתידים ללדת שישה ילדים, עברו ל"בית בודד בבוסטון, בביקן היל, שנבחר תוך הבחנה חדה של יופיו הציורי". שם חיו בני הזוג קופלי עם כמה משרתים עבדים. הבית שלהם היה בערך במקום שבו נמצא מועדון הנשים הנוכחי של בוסטון. כאן צוירו דיוקנאותיהם של נכבדי המדינה והכנסייה, נשים חינניות וילדים מקסימים, בסגנון של דיוק קפדני ייחודי לקופלי. סגנון החיים של המשפחה בתקופה זו היה של אנשים בעלי ממון. הצייר ג'ון טרומבול סיפר להיסטוריון ויליאם דנלפ (William Dunlap) שב-1771, בהיותו אז סטודנט במכללת הרווארד (אנ'), הוא ביקר את קופלי, ש"היה לבוש בהזדמנות זו בחליפת קטיפה ארגמנית עם כפתורי זהב, והאלגנטיות שהפגין קופלי בסגנון חייו, הוסיף למוניטין הרב שלו כאמן, עשה רושם קבוע על טרומבול לטובת חייו שלו כצייר".

 
דיוקן של ריצ'רד הבר (אנ') כילד (1782)

קופלי כמעט ולא נטל חלק בענייני העיירה והכנסייה. הוא כינה את עצמו כ"רוצה להימנע מכל זקיפה של רוח מפלגתית. תחרויות פוליטיות אינן נעימות לאמן או מועילות לאמנות עצמה". שמו הופיע ב-29 בינואר 1771, על עצומה של בעלי זכויות ותושבים להוציא את מחסן אבק השרפה מהעיירה שאת קיומה סיכן. תיעוד של הכנסייה בכיכר ברטל (Brattle Square) מגלים שבשנת 1772 התבקש קופלי להגיש תוכניות לבית מועצה שנבנה מחדש, וכי הוא הציע תוכנית שאפתנית "שזכתה להערצה רבה בשל האלגנטיות והפאר שלה", אך בשל העלות המשוערת לא התקבלה על ידי החברה. נראה שהאהדה של קופלי לפוליטיקאים שפעלו למען עצמאות המושבות הייתה אמיתית, אך לא נמרצת עד כדי כך שהובילה אותו להשתתף בתוכניות כלשהי שלהם.

לביוגרפים המוקדמים היה ידוע שקופלי צייר בעבר פורטרטים בעיר ניו יורק. נסיבות הביקור הזה, שאליו נוספו כמה ימים בפילדלפיה, נחשפו לראשונה באמצעות גילויו של פרופ' גרנזי ג'ונס (Guernsey Jones) של מסמכים רבים של קופלי ופלהאם, שלא פורסמו בעבר, במשרד הרישום הציבורי (אנ') בלונדון. ממכתבים אלו וממאמרים, שפורסמו על ידי האגודה ההיסטורית של מסצ'וסטס (אנ') ב-1914, עולה כי ב-1768 צייר קופלי בבוסטון דיוקן של מיילס קופר (אנ'), נשיא קינגס קולג', שהפציר בו אז לבקר בניו יורק. לאחר שקיבל את ההזמנה, צייר קופלי, בין יוני 1771 לינואר 1772, שלושים ושבעה דיוקנאות בניו יורק, והקים את כן הציור שלו "בברודוויי, בצד המערבי, בבית שנשרף בשריפה הגדולה בלילה הצבא הבריטי נכנס לעיר כאויב". מכתביו של קופלי להנרי פלהאם, שאותו הותיר כאחראי על ענייניו בבוסטון, מתארים בדקדקנות את המסע על פני ניו אינגלנד, התרשמותו הראשונות מניו יורק, ש"יש בה עוד מבנים גדולים יותר מבוסטון, הרחובות הרבה יותר נקיים וחלקם הרבה יותר רחבים", והחיפוש המוצלח אחר מקומות לינה מתאימים וחדר לציור; לאחר מכן הם מספקים תיאורים מפורטים על המצוירים וההתרחשויות החברתיות. ההתכתבות מכילה גם את ההנחיות המדוקדקות של קופלי לפלהאם בנוגע למאפיינים של בית חדש שנבנה אז ב"חווה שלו" בביקן היל, תוך מתן הגבהים ומפרטים של תוספת "פיאצות" שהאמן ראה בפעם הראשונה בניו יורק. קופלי התמודד אז עם תביעה משפטית בנוגע לבעלות על חלק מהאדמות שלו. מכתביו חושפים אדם שסכסוכים כאלה הדאיגו אותו במידה ניכרת.

 
"תבוסת סוללות התותחים הצפות בגיברלטר, ספטמבר 1782" (סביב 1783) הוא אחד מציורי השמן הגדולים בבריטניה; הוא מתאר את תבוסת סוללות התותחים הצפות בגיברלטר במהלך המצור הגדול על גיברלטר. מושל גיברלטר, גנרל ג'ורג' אוגוסטוס אליוט (אנ'), רכוב על סוס ומצביע על הצלת המלחים המובסים הספרדים על ידי הבריטים.

בספטמבר 1771 ביקרו מר וגברת קופלי בפילדלפיה, שם, בביתו של השופט העליון ויליאם אלן (אנ'), הם "ראו עותק משובח של טיציאן "ונוס והמשפחה הקדושה" לכל אורכו, גדול כמו החיים מאנטוניו דה קורג'ו". במסעם חזרה הם צפו בניו ברונסוויק (ניו ג'רזי) בכמה ציורים שיוחסו לאנתוני ואן דייק. "התאריך הוא 1628 באחד מהם", כתב קופלי; "אין ספק, אני חושב שוואן דייק עשה אותם לפני שהגיע לאנגליה". בחזרה לניו יורק כתב קופלי, ב-17 באוקטובר, וביקש לשלוח מיד שמלה שחורה מסוימת של גברת קופלי. "מכיוון שאנחנו הרבה בחברה", הוא אמר, "אנחנו חושבים שסוקי [אשתו] צריכה את זה, מכיוון שהבגדים האחרים שלה לרוב לא מתאימים לה ללבוש". ב-15 בדצמבר הודיע קופלי לפלהאם ש"השבוע הזה מסיים את כל העסקים שלי, לא פחות מ-37 פרוטומות; אז אם מזג האוויר יאפשר עד חג המולד, אנחנו מקווים להיות בדרכים". כך הסתיים סיבוב ההופעות האמריקאי היחיד של קופלי הרחק מבוסטון. הדיווחים על כך שצייר בדרום חסרות ביסוס. רוב הדיוקנאות הדרומיים שיוחסו לו בדרך כלל נעשו על ידי הנרי בנברידג'.

המכותבים שלו באנגליה המשיכו להאיץ בקופלי לעבור ללימודים באירופה. הוא שמר מכתב ללא תאריך ולא חתום ממי שכתב: "האנשים שלנו כאן מתלהבים ממנו, הוא מושווה לוואן דייק, רובנס וכל הציירים הגדולים של פעם". גיסו ג'ונתן קלארק, שכבר שהה בלונדון, יעץ לו "לבוא לכאן". וסט כתב, ב-6 בינואר 1773: "עצתי היא, שגברת קופלי תישאר בבוסטון עד שתעשה את הסיור הזה [לאיטליה], שאחריו, אם תקבע את מקום המגורים שלך בלונדון, גברת קופלי תצטרף".

התנאים הפוליטיים והכלכליים בבוסטון נעשו סוערים יותר ויותר. חמיו של קופלי, מר קלארק, היה הסוחר שאליו נשלח התה שעורר את מסיבת התה של בוסטון. הקשרים המשפחתיים של קופלי היו כולם לויאליסטים. הוא הגן על קרובי המשפחה של אשתו בפגישה המתוארת במכתבו מ-1 בדצמבר 1773. הוא כתב ב-26 באפריל 1774 על חוויה לא נעימה כאשר אספסוף ביקר בביתו שדרש להסגיר את קולנל ג'ורג' ווטסון, יועץ לויאליסט אשר היה במקום אחר. לאחר שהפטריוטים איימו לשפוך את דמו אם "יארח כל נבל כזה בעתיד", קופלי הכריז: "איזו רוח! מה אם מר ווטסון היה נשאר (כפי שלחצתי עליו) לבלות את הלילה. אני הייתי חייב להפקיר חבר לעלבון של אספסוף, או שהבית שלי יוחרב ואולי המשפחה שלי תרצח".

המעבר ללונדון והטיול באירופה עריכה

 
"מר וגברת ראלף איזארד (אנ'), אמריקאים ברומא (1775)

עם מכתבי המלצה רבים, שכולם התפרסמו בהתכתבות של קופלי-פלאהם, הפליג קופלי מבוסטון ביוני 1774, והותיר את אימו, אשתו וילדיו באחריותו של הנרי פלהאם. הוא כתב ב-11 ביולי מלונדון "לאחר מעבר קל ובטוח ביותר". תחילה פגש את בנ'מין וסט, "למצוא בו את התכונות החביבות ההופכות את החברות שלו רצויה גם כאמן וגם כג'נטלמן". "באנגליה, מה ש[בנג'מין] וסט וקופלי עשו ביחד היה ליצור סוג חדש של ציורים של אפיזדות היסטוריות, כאלו עם נושאים בני זמנם ואקטואליים, בעיקר סצנות מוות של גיבורים, בצורה היסטורית, אך תוך הקפדה על פרטים עכשוויים". האמריקני הוצג כיאות בפני סר ג'ושוע ריינולדס ונלקח ל"האקדמיה המלכותית, שם היה לסטודנטים דוגמנית עירום שאותה ציירו". בלונדון קופלי לא צייר דיוקנאות בשלב זה, אם כי דחקו בו לעשות זאת. זמן קצר לפני שעזב לאיטליה הוא "סעד עם המושל האצ'ינסון (אנ'),[ד] ואני חושב שהיינו 12 בסך הכל, וכולנו מבוסטון, והיה לנו דג בקלה מובחר לארוחת ערב".

ב-2 בספטמבר 1774 תיאר קופלי את הגעתו לפריז (תחילתו של סיור אירופי בן תשעה חודשים), שם ראה ותיאר בקפידה ציורים ופסלים רבים. מסעו לכיוון רומא נעשה בחברת אמן בשם קרטר, שתואר כ"אדם קטנוני, חם-מזג ומתנשא, שניהל יומן קבוע של סיורו בו הוא רשם את הפרטים התפלים ביותר". קרטר היה ללא ספק בן לוויה לא נעים. עם זאת, ייתכן שקופלי היה לעיתים מדכא ויהיר כאחד. הוא מצא פגם, לפי קרטר, בעצי ההסקה הצרפתיים משום שהם הפיקו פחות חום מעצים אמריקאיים, והוא התרברב באמנות שאמריקה תייצר כאשר "תהיה להם ממשלה עצמאית". הופעתו האישית של קופלי תוארה לפיכך על ידי חברו השופט לחומרה: "רזה מאוד, מעט מחוטט (ככל הנראה מזכרת ממגפת האבעבועות השחורות בבוסטון) שתיאר קופלי במכתב מ-24 בינואר 1764], גבות בולטות, עיניים קטנות, שאחרי עייפות נראו כאילו צעדו בראשו כל היום". לאחר מכן כתב קופלי על קרטר: "הוא היה מעין חילזון שזחל מעל אדם בשנתו והשאיר את הריר שלו, ולא יותר." גברת אמורי מספרת ש"שני הצדדים ללא ספק שמחו להיפרד עם הגעתם ליעד שלהם". ב-8 באוקטובר 1774 הי קופלי בג'נובה, שם כתב לאשתו ותיאר, בין היתר, את המחיר הזול של המשי: "הקטיפה והסאטן שעבורם נתתי שבע גיניאות היו עולות ארבע עשרה בלונדון". הוא הגיע לרומא ב-26 באוקטובר. "יש לי מזל גדול", כתב, "בזמן שהייתי כאן, כפי שאראה את עוצמת השמחה על בחירת האפיפיור; זו גם שנת היובל, או שנה קדושה".

 
"ישו עולה לשמים" (1775)

תוכנית הלימודים וצורת החיים של קופלי ברומא מתוארים במספר מכתבים. הוא מצא זמן לטיולים. הוא ביקר בנאפולי בינואר 1775, וכתב לאשתו: "העיר גדולה מאוד וממוקמת להפליא אבל אין לך מושג על הלכלוך... והאנשים מלוכלכים כמו הרחובות - ואכן, הם מגעילים במידה מחליאה". החפירות בפומפיי עניינו אותו מאוד ובחברה עם ראלף איזארד (אנ') מקרוליינה הדרומית (שאת דיוקן משפחתו צייר מאוחר יותר) הוא האריך את מסעו לפסטום. ברומא בתחילת 1775 הוא העתיק את הירונימוס הקדוש של אנטוניו דה קורג'ו בהזמנת הלורד גרוסבנור (אנ'), ויצירות אחרות עבור מר וגברת איזארד. בערך ב-20 במאי הוא התחיל בסיור צפונה דרך פירנצה, פארמה, מנטובה, ונציה, טריאסטה, שטוטגרט, מיינץ, קלן וארצות השפלה. מפארמה הוא כתב להנרי פלהאם וביקש שכל המשפחה תעזוב את אמריקה מיד שכן, "אם הקיפאון יהיה חמור והנמל יקפא, העיר בוסטון תהיה חשופה למתקפה; ואם היא תיכבש את כל מה שיש שנשארו בעיר ייחשבו כאויבי הארץ והיחס אליהם יהיה רע או שיהיו חשופים למצוקה גדולה". החרדה הזו הייתה חסרת בסיס, שכן גברת קופלי והילדים כבר הפליגו ב-27 במאי 1775, מעיירת הנמל מרבלהד (אנ') בספינה עמוסה בפליטים. היא הגיעה ללונדון כמה שבועות לפני שקופלי חזר מהסיור ביבשת, והפכה אותו לביתה עם גיסה, הנרי ברומפילד (Henry Bromfield). אביה, ריצ'רד קלארק, ואחיה הגיעו זמן קצר לאחר מכן. קופלי הצטרף בשמחה למשפחתו והציב את כן הציור שלו, תחילה בלסטר פילדס ומאוחר יותר ברחוב ג'ורג' 25, כיכר האנובר (אנ'), בבית שנבנה על ידי איטלקי עשיר והיה מותאם להפליא לדרישותיו של האמן. בבית זה חיו ומתו מר וגברת קופלי ובנם לורד לינדהרסט.

 
"ווטסון והכריש" (1778) מתאר את ההצלה של ברוק ווטסון (אנ') מהתקפת כריש בהוואנה, קובה.

כצייר אנגלי החל קופלי בשנת 1775 בקריירה מבטיחה בראשיתה ונועדה מסיבות אישיות ופוליטיות להסתיים בעגמימות ובמצוקה. הטכניקה שלו הייתה כל כך מבוססת, והמוניטין שקדם לו מאמריקה היה כל כך יוצא דופן, עד שהוא בקושי הצליח להיכשל ביצירת מקום בין האומנים הבריטים. אולם הוא עצמו "אמר לעיתים קרובות, לאחר הגעתו לאנגליה, שהוא לא יכול להתעלות על חלק מיצירותיו שלו המוקדמות". עם זאת, הידרדרות הכישרון שלו הייתה הדרגתית, כך שחלק מה"ציורי קופלי האנגליים" הם ציורים מעולים.

בעקבות אופנה שנקבעה על ידי וסט ואחרים, החל קופלי לצייר יצירות היסטוריות כמו גם פורטרטים. הגיחה הראשונה שלו לסוגה זו הייתה "ווטסון והכריש (אנ')", הנושא שלו מבוסס על תקרית שתוארה לאמן על ידי ברוק ווטסון (אנ'), שהותקף על ידי כריש בעת ששחה בנמל הוואנה כילד בן 14. סביר להניח שווטסון, שהמשיך לקריירה מצליחה למרות ההתקפנ ואובדן רגלו מתחת לברך, הזמין את הציור כלקח לאומללים אחרים, כולל יתומים כמותו, בעובדה שאפשר להתגבר גם על המצוקה הקשה ביותר. תחריטים מיצירה זו זכו לפופולריות מתמשכת.

עבור מקום מעל האח של חדר האוכל ברחוב ג'ורג' צוירה התמונה המשפחתית הנהדרת (כיום בבוסטון), שכאשר הוצגה לראשונה על ידי לורד לינדהרסט בתערוכה במנצ'סטר, 1862, "הוכרזה על ידי מבקרים מוכשרים כשווה לכל, באותו סגנון, מאת ואן דייק". אבל תהילתו של האמן כצייר של אפיזדות היסטוריות הגיעה מהציור "מותו של הרוזן מצ'טהאם (אנ')" המציג את קריסתו של ראש הממשלה לשעבר ויליאם פיט, הרוזן הראשון מצ'טהאם בבית הלורדים. אולם הציור ספג גינוי מצד סר ויליאם צ'יימברס, נשיא האקדמיה המלכותית, שהתנגד להצגה פרטית לקראת התערוכה באקדמיה. במכתב גלוי האשים צ'יימברס את קופלי בכך שמסר את תמונתו כמו "קופסת הצצה",[ה] ובכוונתו "למכור הדפסים או להגריל את הציור". לביקורת הזו, בלתי הוגנת בעליל כלפי מי שזה עתה הגיע ללונדון ולא ידע לגבי האתיקה המקצועית של התערוכה, כתב קופלי בוקר אחד תשובה ארסית, ובערב השליך אותה בחוכמה לאש. תחריטים מתמונת צ'טהאם נמכרו מאוחר יותר באנגליה ובאמריקה.

 
"מותו של הרוזן מצ'טהאם (אנ')" (1779–81), עבודה חשובה בביסוס המוניטין של קופלי כצייר אפיזודות היסטוריות.

הרפתקאותיו של קופלי בציור אפיזודות היסטוריות היו מוצלחות יותר בגלל מאמציו הקפדניים להשיג דמיון טוב של אישים ואביזרים הנכונים לתקופותם. הוא נסע הרבה באנגליה כדי לערוך מחקרים על דיוקנאות ישנים ועל המקומות שבהם התרחשו האירועים. במרווחים הגיעו מהסטודיו שלו קטעים כמו אביר הצלב האדום (The Red Cross Knight), עקדת יצחק, הגר וישמעאל במדבר, מותו של מייג'ור פיירסון (The Death of Major Peirson), מעצרם של חמישה חברי בית הנבחרים על ידי צ'ארלס הראשון (The Arrest of Five Members of the Commons by Charles the First), המצור הגדול על גיברלטר, הכניעה של אדמירל דווינדט ללורד קמפרדאון (The Surrender of Admiral DeWindt to Lord Camperdown), הצעת הכתר לליידי ג'יין גריי על ידי הדוכסים מנורת'מברלנד וסאפוק, התחייה ואחרים. הוא המשיך לצייר דיוקנאות, ביניהם אלה של כמה מבני משפחת המלוכה וידוענים בריטים ואמריקאים רבים. בין 1776 ל-1815 הוא שלח ארבעים ושלושה ציורים לתערוכות של האקדמיה המלכותית, שבהן נבחר כחבר שותף בשנה הקודמת. בחירתו לחברות מלאה התרחשה ב-1783.

המאמץ שהשקיע קופלי על היצירות שלו היה מופתי, אבל לפעמים זה פגע בבריאותו ובמצב רוחו. "הוא הוצג לי על ידי אחדים," כתב קנינגהם, "כאדם עצבני ונועז בעוד שאחרים מתארים אותו כמתון וצנוע". שני התיאורים כנראה התאימו לקופלי בהתאם למצב רוחו: הוא עלול להיות עצבני מעבודה קשה מדי. ודאגן או במצב נורמלי. נכדתו, גברת אמורי, נזכרת שבדרך כלל צייר ברציפות משעות הבוקר המוקדמות ועד הדמדומים. בערב קראו אשתו או בתו ספרות אנגלית לטובתו. הוא עשה רק מעט פעילות גופנית - כנראה לא מספיק לבריאותו.

 
"מותו של מייג'ור פיירסון" בקרב על ג'רסי ב-1781 (1783)

הוא היה רוצה לחזור לאמריקה אבל השגרה המקצועית שלו מנעה זאת. הוא היה ליברלי יותר מבחינה פוליטית מאשר קרובי משפחתו. הוא צייר את הכוכבים והפסים מעל ספינה ברקע דיוקנו של אלקנה ווטסון (אנ') ב-5 בדצמבר 1782, לאחר שהאזין לנאומו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת שהכיר רשמית בעצמאותה של ארצות הברית. "הוא הזמין אותי לסטודיו", כתב ווטסון בכתב העת שלו, "ושם, ביד נועזת, מגע של מאסטר, ואני מאמין שלב אמריקאי, חיבר לספינה את הכוכבים והפסים; זה היה, אני מתאר לעצמי, הדגל האמריקאי הראשון שהונף באנגליה הישנה". המגעים של קופלי עם אנשי ניו אינגלנד המשיכו להיות רבים. הוא צייר פורטרטים של ג'ון אדמס, ג'ון קווינסי אדמס ובוסטונים אחרים שביקרו באנגליה. הוא נבחר כחבר כבוד זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1791. בתו אליזבת נישאה באוגוסט 1800 לגרדינר גרין (אנ') מבוסטון, ג'נטלמן עשיר שצאצאיו שימרו חלק ניכר מהתכתובת של משפחת קופלי.

 
"יו מונגומרי, הרוזן ה-12 של אגלינטון" (1780)

לפני נישואי בתו, מכר קופלי את אחוזתו בביקן היל לסינדיקט של ספקולנטים בראשות ד"ר בנג'מין ג'וי. הוא הרגיש שהוא קורבן כשנודע לו שהרוכשים ידעו על פרויקט של בניית בית מדינת מסצ'וסטס (אנ') (מושב ממשלת מסצ'וסטס) בראש הגבעה, והוא שלח את בנו ג'ון סינגלטון קופלי הבן, אז בתחילת הקריירה המשפטית המזהירה שלו לבוסטון ב-1796 בניסיון לבטל את ההסדר. המכתבים שכתב הלורד צ'נסלור לעתיד במהלך ביקורו בארצות הברית הם קריאה מעניינת, אך המטרה שלו לא צלחה. "אינני מאמין", כתב לאביו, "שאדם כלשהו יכול היה להשיג מהם שילינג אחד נוסף". למרות דיווח זה, האמן עשה מאמצים נוספים להשיב אליו את ה"חווה" שלו. נושא המחאה על העוול חוזר על עצמו לעיתים קרובות בתכתובת המשפחתית, אך לא בטוח שלקופלי הייתה סיבה כלשהי להרגיש שהוא מרומה. מזכר שהכין עבורו גרדינר גרין קבע כי זמן רב לאחר שהקרקע "יצאה מרשותו של קופלי, היא, או חלק ממנה, הוצעה ללא מחיר גבוה יותר ממה ששולם לבנו". אלן צ'מברלין, שספרו "ביקן היל" מסכם בפרוטרוט את המשא ומתן המסובך סביב רכישה זו, וגורס כי קופלי זכה בפיצוי הוגן במחיר פי שלושה ממה ששילם עבור נכס שממנו היו לו דמי שכירות בסכום ניכר.

הידרדרות עריכה

 
"ג'ון, הוויקונט השני דאדלי וורד" (לפני 1788)

בחמש עשרה שנותיו האחרונות, אף על פי שצייר בהתמדה, חווה קופלי דיכאון ואכזבה רבים. המלחמות הנפוליאוניות גרמו לזמנים קשים. משק הבית ברחוב ג'ורג' 25 היה יקר לתחזוקה. החינוך של בן מוכשר היה יקר. האב התעצב כי לאחר שהפרקליט הצעיר החל להרוויח את מחייתו היה צורך לקבל את עזרתו בפרנסת הבית. לורד קמפבל (אנ') מצטט את המשפטן שאמר ש"אביו, לאחר שחי בסטנדרט של חיים יקרים, חסך עבור אצלו מעט". גברת אמורי טוענת שניהולה של גברת קופלי ראוי להערצה, אך נראה שסטנדרט של חיים קשים לשמירה בנסיבות המשתנות הפכו את ההלוואות הרבות לבלתי נמנעות. קופלי התעצבן ש"דיוקן של יורש העצר הנסיך כפרש" לא הביא תשואה כספית. קנינגהאם אומר, "אף לקוח לא הופיע בצ'ארלס והחברים המודחים". בדי ציור אחרים שבהם הושקעו שנים של עבודה לא נמכרו. הצרות עם חרטים היו רבות, בין שזו הייתה אשמתם או אשמת הצייר. מכתביו של קופלי לחתנו בבוסטון נגעו בדרך כלל להלוואות שניתנו לו ותשלומם נדחה לעיתים קרובות.

בריאותו הפיזית והנפשית של האמן המזדקן גרמה חרדה. בשנת 1810 הוא נפל נפילה קשה שמנעה ממנו לצייר במשך חודש. הוא התלונן ללא הרף על אובדן רכושו בבוסטון. גברת קופלי כתבה ב-11 בדצמבר 1810: "אביך הוביל להרגיש את הפרשה הזו [התדיינותו הלא מוצלחת להשבת ה"חווה"] בצורה הגיונית יותר ממצב הדברים הנוכחי במדינה הזו, שבה כל קושי לחיות הולך וגובר. היתרונות הנובעים ממקצועו הולכים ופוחתים". באוקטובר 1811 כתב קופלי לגרין במצוקה, כשהוא משתוקק להלוואה נוספת של 600 פאונד. וב-4 במרץ 1812 הוא כתב: "אני עדיין עוסק במקצועי בתקווה שבזמן עתידי יתממש סכום ראוי מעבודותיי, או לעצמי או למשפחה, אבל ברגע זה כל העיסוקים אשר אינם בין הצרכים ההכרחיים לחיים נמצאים בהקפאה". באוגוסט 1813, גברת קופלי כתבה שאף על פי שבעלה עדיין צייר, "הוא לא יכול לבצע כפי שנהג לעשות". היא דיווחה באפריל 1814: "אביך נהנה מבריאותו אך נחלש למדי, לא אוהב יותר ויותר ללכת; אבל עדיין נעים לו להמשיך בציוריו".

 
הנרי לורנס (1782) (גלריית הדיוקנאות הלאומית (וושינגטון)

ביוני 1815 אירחו בני הזוג קופלי את ג'ון קווינסי אדמס, עמו דנו בשמחה בתנאי השלום החדשים בין ארצות הברית לבריטניה. במכתב המתאר את הביקור הזה, נאמר שחולייו של הצייר התגברו בגלל "דאגותיו ואכזבותיו". פתק מ-18 באוגוסט 1815, הודיע לבני משפחת גרין שבזמן ארוחת הערב קופלי לקה בשבץ משתק. בהתחלה נראה שהוא מתאושש. בסוף אוגוסט שוב הפרוגנוזה שלו הייתה מעודדת שיוכל להמשיך לצייר. אולם שבץ שני התרחש, והוא מת ב-9 בספטמבר 1815. "הוא היה נכון לחלוטין למות", כתבה בתו מרי, "ורוצה למות, והביע את אמונו המוצק באלוהים, בזכותו של גואלנו". הוא נקבר בכנסיית קרוידון מינסטר (אנ') בקרוידון (אנ'), בסארי.

עד כמה נקלע קופלי לחובות בשנותיו האחרונות נרמז במכתבה של גברת קופלי מיום 1 בפברואר 1816 לגרדינר גרין, בו היא מסרה פרטים על נכסיו והלוואותיו וניבאה: "כאשר כל הרכוש יימכר לקראת סילוק החובות קיים חשש שעדיין יישאר חוסר גדול".

חובות האחוזה הוסדרו על ידי בנו של קופלי, לימים לורד לינדהרסט, שהחזיק את המוסד ברוחב ג'ורג', תמך באימו עד מותה ב-1836, ושמר את הבעלות על רבות מהתמונות שלא נמכרו של האמן עד 5 במרץ 1864, אז נמכרו במכירה פומבית בלונדון. כמה מהעבודות שנמכרו אז נמצאות כעת באוספים אמריקאים.

מורשת עריכה

לפי היסטוריון האמנות פול סטאיטי (Paul Staiti), היה קופלי הצייר הגדול והמשפיע ביותר באמריקה הקולוניאלית, והפיק כ-350 יצירות אמנות. בדמיון המדהים שלו של אנשים וחפצים, הוא הגדיר מסורת אמנות ריאליסטית באמריקה. מורשתו החזותית התרחבה לאורך המאה התשע-עשרה בטעם האמריקאי לעבודותיהם של אמנים מגוונים כמו פיץ הנרי ליין וויליאם הארנט. בבריטניה, בזמן שהמשיך לצייר פורטרטים עבור האליטות, ההישג הגדול שלו היה התפתחות ציור האפיזודות ההיסטוריות בני זמנו, שהיה שילוב של דיווח, אידיאליזם ותיאטרון. הוא גם היה מחלוצי התערוכה הפרטית, תזמר מופעים ושיווק הדפסים של יצירותיו שלו לקהל המוני שאחרת עלול היה להגיע לתערוכות רק באקדמיה המלכותית, או שבעבר לא הלך לתערוכות כלל.

כיכר קופלי בבוסטון, מלון כיכר קופלי וקופלי פלאזה נושאים את שמו, וכך גם העיירה קופלי, מחוז סאמיט, אוהיו ומכתש קופלי על כוכב חמה. בול של 5 סנט לזכר ג'ון סינגלטון קופלי הונפק על ידי שירות הדואר האמריקאי בשנת 1965 - יום השנה ה-150 למותו - ובו מופיעה בתו, אליזבת קלארק קופלי, בציורו דיוקן משפחת קופלי (1776).

גלריה של עבודות נבחרות עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ לשעבר מזח באורך של כ-500 מטרים בנמל בוסטון
  2. ^ עיטור בלכה תוך ניסיון לחקות את האמנות של מזרח אסיה, בייחוד יפן
  3. ^ שכונה היסטורית בבוסטון
  4. ^ מושל מסצ'וסטס מטעם בריטניה לפני מלחמת העצמאות של ארצות הברית
  5. ^ באנגלית raree-show, תערוכת תמונות או חפצים (או שילוב של שניהם), נצפית דרך חור קטן או זכוכית מגדלת. צורת בידור פופולרית במאות ה-17 וה-18 שהופעלה על ידי שחקנים נודדים.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Hagood, Martha N.; Harrison, Jefferson C. (2005). "Foreword". American Art at the Chrysler Museum: Selected Paintings, Sculpture, and Drawings. University of Virginia Press. p. 20. ISBN 978-0-940744-71-4. OCLC 886269245. His many portraits of influential New Englanders—merchants, clergymen, lawyers—were remarkable for their craftsmanlike polish and clarity of design.
  2. ^ James, Edward T., ed. (1971). "Pelham, Mary". Notable American Women, 1607–1950: A Biographical Dictionary. Belknap Press. p. 44. ISBN 0-674-62734-2 – via Google Books. … his superbly crafted, realistic portraits of a prosperous and materialistic colonial society won him esteem and prosperity.
  3. ^ Amory, Martha Babcock. Domestic and Artistic Life of John Singleton Copley, 1882, p. 4.
  4. ^ Notes Concerning Peter Pelham, 1867, p. 13
  5. ^ The Story of the Irish in Boston, 1889, p. 190.
  6. ^ Whitmore, p. 29.
  7. ^ John Caldwell; Oswaldo Rodriguez Roque; Dale T. Johnson (1 במרץ 1994). American Paintings in The Metropolitan Museum of Art. Vol. 1: A Catalogue of Works by Artists Born by 1815. Metropolitan Museum of Art. pp. 51–. GGKEY:5A107H6P5DU. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Amory, p. 9.
  9. ^ Coburn, Frederick W. (1930). "Copley, John Singleton". In Johnson, Allen; Malone, Dumas (eds.). Dictionary of American Biography. Vol. 4. Charles Scribner's Sons. pp. 423–430. OCLC 1042947934 – via the Internet Archive.