ג'ונתן מן

ג'ונתן מן (Jonathan Mann;‏ 30 ביולי 1947 – 2 בספטמבר 1998) היה ראש תוכנית האיידס הגלובלית (GPA) של ארגון הבריאות העולמי. כיהן כאפידמיולוג במדינת ניו מקסיקו, וכסגן מנהל משרד הבריאות של ניו מקסיקו. בשנים 1984-1986 כיהן מן כמייסד ומנהל פרויקט SIDA בזאיר. מן מונה לתפקיד ראש תוכנית GPA בשנת 1986. ב-1998 נהרגו מן ואשתו, ד"ר מרי-לו קלמנטס-מן, בהתרסקות טיסה 111 של סוויסאייר.

ג'ונתן מן
Jonathan Mann

לידה	30 ביולי 1947 בוסטון, ארצות הברית
פטירה	2 בספטמבר 1998 (בגיל 51) האוקיינוס האטלנטי
לימודי רפואה	הרווארד קולג', תיכון ניוטון סאות', בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת הארווארד, אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון
תפקידים	רופא
בן או בת זוג	Mary Lou Clements-Mann (1996–1998)

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

מן נולד בבוסטון, מסצ'וסטס בשנת 1947, ילד שני למשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, ד"ר ג'יימס מן, היה פסיכואנליטיקן ידוע ואימו עובדת סוציאלית. גישתם לעולם האקדמיה ועיסוקיהם שהיו קשורים בטיפול בבני אדם, היו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. ג'ונתן ואחותו הגדולה קרול החלו להביע עניין במדע בהיותם בני נוער ולקחו חלק במחנות חפירה ארכאולוגיים. מקור השפעה נוסף על עולמו של מן הם הספרים. מן היה קורא נלהב ובין היתר הושפע רבות מספרו של אלבר קאמי, 'הדבר', בו הגיבור נלחם מלחמה מתמדת נגד מגפה חרף כל הקשיים. חיי הגיבור בספר הפכו למופת עבור מן. עם תום לימודיו התיכוניים מן פנה ללימודי היסטוריה באוניברסיטת הרווארד. בשנתו השלישית ללימודים נסע לפריז ללימודי מדעי המדינה. בפריז פגש את מי שתהיה אשתו לעתיד, מרי- פול בונדט. כעבור שנה, עם חזרתו לארצות הברית, נישאו השניים, ובמקביל קיבל מן את התואר האקדמי הראשון שלו (BA). לזוג נולדו במרוצת השנים שלושה ילדים.

בשנת 1974 קיבל מן תואר ד"ר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. הוא החל את לימודי הרפואה שלו בשאיפה להתמקצע כרופא עיניים, אך במהרה החל להתעניין בנושא בריאות הציבור. לאחר קבלת התואר מן וזוגתו עברו להתגורר בניו מקסיקו, שם עבד כאפידמיולוג ב'מרכז לבקרת ומניעת מחלות'. בהמשך השתלב מן במחלקת המדינה של ניו מקסיקו לבריאות הציבור, שם עבד 10 שנים כשעיקר עיסוקו סבב את המאמץ למגר את מחלת הדבר.

גילוי האיידס

בשנת 1981 הופיע לראשונה נגיף האיידס בארצות הברית, תחילה בקרב קהילת ההומוסקסואלים בסן פרנסיסקו, קליפורניה. המחלה התפשטה במהירות ברחבי המדינה ותוך זמן קצר אובחנו אלפי מקרים של הידבקות בה. עד שנת 1983 ה'מרכז לבקרת ומניעת מחלות' אסף מידע מספק כדי להכריז כי זו מחלה המועברת על ידי הדבקה מנשא של המחלה וכי קיימות דרכי הדבקה ברורות. רוב מקרי האיידס באותה תקופה אובחנו בקרב הומוסקסואלים. במקביל, מאירופה החלו מגיעים דיווחים על כך שמהגרים אפריקאים מבקשים טיפול רפואי עבור מחלה שתסמיניה היו דומים לאלו של האיידס ושפוגעת בגברים ונשים כאחד.

פרויקט SIDA

ב- 18 באוקטובר 1983, קבוצת מדענים מרחבי העולם הגיעה לקינשאסה, זאיר (כיום הרפובליקה של קונגו). החוקרים הבחינו כי בבית החולים Mama Yamo התרחשו מקרי מוות רבים של חולים ללא אבחנה ברורה. בקרב החוקרים עלתה ההשערה כי ייתכן שהתופעה בה הם חוזים בזאיר זהה לתופעות שהתרחשו באותה עת בארצות הברית ואירופה. צוות המומחים שנשלחו מה'מרכז לבקרת ומניעת מחלות' ומ'המוסד הלאומי לבריאות' הבלגי, בראשות פיטר פיו, גילה את נגיף האבולה, המועבר, בדומה לHIV, דרך נוזלי הגוף. לאור הממצאים בזאיר החליט מנהל ה'מרכז למניעת ובקרת מחלות' למנות את מן, האפידמיולוג הראשי של ניו מקסיקו, לעמוד בראש תוכנית מחקר בינלאומית בנושא האיידס שתפעל בזאיר. מן היה מועמד טבעי לתפקיד בשל מומחיותו כאפידמיולוג וידיעתו את השפה הצרפתית. מן קיבל את ההצעה ועבר עם משפחתו להתגורר בזאיר לפרק זמן של שנתיים, במהלכן הקים את פרויקט SIDA, מיזם מחקר משותף בנושא האיידס של המדינות זאיר, ארצות הברית ובלגיה.

התוכנית הגלובלית לאיידס (GPA) של ארגון הבריאות העולמי (WHO)

מן גילה בשהותו באפריקה את ממדיה העצומים של מחלת האיידס באזור שמדרום לסהרה. חשיפה זו הבהירה לו את חומרת המצב ויצרה אצלו מחויבות רבה למלחמה בנגיף. הוא הפך לדמות מובילה בקהילת המדענים ופעילי זכויות האדם, אשר הפכו מודעים יותר ויותר לממדי המגפה. מן החזיק בתובנה כי איידס הוא מחלה זיהומית אשר משגשגת בתנאים של עוני, הגירה לעיר, דיכוי ואלימות חברתית, ולפיכך לא ניתן לטפל בה כבכל מחלה זיהומית אחרת. מן הבין שחלק מהמרכיבים הקשורים לנסיבות ההידבקות אינם ביו-רפואיים גרידא: נשים עלולות שלא לדרוש מבעליהן להשתמש בקונדומים בשל חשש מאלימות, ילדי רחוב ואלמנות חסרות זכויות ירושה, התלויים במין למחייתם לא יכולים להפחית את כמות הפרטנרים שלהם ליחסי מין (ראו גם: 'משנתו של מן'). ב-20 בנובמבר 1986 הוכרז במטה האו"ם על מחויבות ארגון הבריאות העולמי למניעת ומיגור מחלת האיידס. מן מונה לראש התוכנית הגלובלית למניעת איידס של ארגון הבריאות העולמי. מינויו של מן, אזרח ארצות הברית, לתפקיד כה בכיר בארגון לא היה טריוויאלי, אך ניסיונו המחקרי בזאיר, ידענותו המופלגת בתחום והחזון שהציג למאבק במחלה הלמו את התפקיד המאתגר של הובלת החזית הבינלאומית נגדה. באותה תקופה הגישה בעולם כלפי האיידס הייתה שמרנות מלווה באימה: עד שנת 1987, 81 מדינות יצרו חקיקה נגד נשאי איידס או נגד קבוצות סיכון לחלות במחלה (בעיקר גברים הומוסקסואלים וזונות). אל מול אותה שמרנות הציג מן עם כניסתו לתפקיד קו מחשבה הגיוני לפעולה וחומל עבור כל אדם.

מן כיהן כראש התוכנית הגלובלית למניעת איידס עד שנת 1990. במהלך כהונתו הושגה התקדמות אינטנסיבית במלחמה באיידס. תוך שנתיים גייס מן סכום של כמעט 100 מיליון דולר עבור פעילות הארגון. מדיניות הארגון הלמה את הפילוסופיה של מן. במהלך עימותים רבים שנאלץ לקיים עם פקידי ממשל במדינות שונות הוא הבין כי השליטה במגפה באופן רציונלי לא מתאפשרת כאשר אין הסכמה על הנחת הבסיס כי חייהם של כל בני האדם הם שווים בערכם. לפי השקפתו של מן הדרת קבוצות חברתיות ואי הגנה על זכויות אדם עשויה לא רק למנוע את עצירת המגפה אלא אף להקל על התפשטותה. הוא קרא להגנה על כלל האוכלוסייה ולשמירה על זכויות אדם.

אחת מיוזמותיו הראשונות בארגון הייתה כינוס ועידה גלובלית בנושא איידס בה לקחו חלק אפידמיולוגים, אנשי אתיקה ומדענים מרחבי העולם. בשל העובדה כי מנהיגים מסוימים התכחשו למגפת האיידס ולצורך בפעולה לבלימתה, ועל מנת לקדם את סדר היום שלו בדבר זכויות אדם, פעל הארגון פעמים רבות בשיתוף פעולה מול ארגונים לא ממשלתיים. אט אט מדינות רבות אימצו תוכניות המבוססות על הבנה של חשיבותן של בריאות הציבור וזכויות האדם.

יוזמה נוספת של מן הייתה כינוס של שרי בריאות מכ- 150 מדינות בלונדון, בו הוחלט על קידום אסטרטגיה של שיתוף פעולה לעידוד השימוש בקונדומים על מנת לבלום את התפשטות המגפה.

פרשיית עזיבתו של מן את התוכנית הגלובלית למניעת איידס (GPA)

כאשר מונה ד"ר הירושי נאקז'ימה מיפן לראש ארגון הבריאות העולמי, הוא ביטא אי שביעות רצון ממעמדו הרם של מן בארגון. נקז'ימה החל לקצץ בתקציבה של התוכנית הגלובלית למניעת איידס ובמשאביה, כאשר הוא מסתמך על דיווחים מהמזכירות שלו ומיריבים פוליטיים של התוכנית הגלובלית למניעת איידס. נקז'ימה קיבל את הערכותיהם לפיהן התוכנית של מן אינה מידתית ביחס לכמות מקרי האיידס אותם ניתן להוכיח. המדיניות של נקז'ימה העדיפה התמקדות במאבק במלריה והשקעת משאבים בתוכניות בנושאים שהיו פופולריים וזכו לתשומת לב ציבורית רבה. העימות הגלוי הראשון בין נקז'ימה למן התרחש בוועידת 'יום האיידס העולמי' הראשונה שהתקיימה ב- 1.12.1988. ימים ספורים לפניה נחשף מן לתמלילי ריאיון שהעניק נקז'ימה, שהיה עתיד להתפרסם בעיתון הצרפתי לה מונד, בו רמז כי יש לאזן בין הזכויות של חולי האיידס לבין האינטרסים הרחבים של החברה. מן היה מזועזע מהדברים וראה בהם כמבשריה של מדיניות איסורים והגבלות על ההגירה והתעסוקה של חולי האיידס. הוא איים שאם הריאיון יפורסם, יתפטר במהלך נאומו בוועידה. אמנם לבסוף משך נקז'ימה את הריאיון אך תהליך הדרתו של מן מישיבות נמשך ונעשתה פגיעה ביכולתו לממש את תקציב הנסיעות שלו לצורכי עבודה. בשנת 1990, על רקע המחלוקות בינו לנקז'ימה, החליט מן לפרוש מתפקידו.

פעילות לאחר עזיבת ה-GPA

בשנת 1991 ייסד מן את ארגון 'רופאי העולם'(Doctors of the World). הוא שאף שהארגון יהווה פלטפורמה לתוכניות בנות-קיימא לקידום ולהגנה על בריאות וזכויות אדם בארצות הברית ובארצות נוספות.

בשנת 1993 מונה מן כפרופסור לעמוד בראש 'מרכז Francois-Xavier Bagnoud לבריאות ולזכויות אדם' באוניברסיטת הרווארד, אשר תרם גם להקמתו. מן ייסד את כתב העת 'בריאות וזכויות אדם' שיוצא לאור במסגרת המרכז. כחלק מפעילות המוסד קידם את המאבק להנגשת תרופות לחולי HIV במדינות מתפתחות וארגן כנסים בנושא מגפת האיידס העולמית באוניברסיטת הרווארד.

בשנת 1995 פרסם מן מסמך תחת הכותרת 'הצהרה עולמית בדבר זכויות אדם'. במסמך טען כי יש להבין לעומק את הגורמים הבסיסיים המחמירים את הפגיעות למחלת האיידס, וכי קיימות דרכים רבות בהן המחלה יכולה לחדור לקהילה או מדינה מסוימת. הוא טען כי ללא תלות במקור הופעת המחלה, מי שהופכים הכי פגיעים לה אלו הקבוצות המודרות שבשולי החברה. הוא אף טען כי לא ניתן לעצור התפשטות המחלה בלי טיפול בהקשר החברתי ובנושא זכויות האדם.

בינואר 1996 מונה מן למנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת אלגייני (Allegheny).

נישואים שניים

בשנת 1996 נישא מן בשנית למרי לו קלמנטס, חוקרת מיקרוביולוגיה מולקולרית ואימונולוגיה. בין השניים התקיימו שיתופי פעולה מקצועיים: קלמנטס אימצה את מחויבותו הרבה של מן לזכויות אדם, והוא אימץ את אמונתה כי על מנת לקדם חיסון לאיידס יש לערוך מחקרים על מועמדים זמינים לניסוי. הנושא היה שנוי במחלוקת וגרר גינויים מטעם רופאים ומדענים רבים, אך מן טען כי כאשר לא מתבצעים ניסויים מתרחשת פגיעה גדולה יותר בזכויות אדם.

מותו של מן

ב-2 בספטמבר 1998 היו בני הזוג מן בדרכם לכינוס של האו"ם בנושא חיסון לאיידס בז'נבה. מטוס סוויסאייר בו טסו התרסק וכל נוסעיו נהרגו. ערב התאונה שסיימה את חייו כיהן מן כדיקן בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת 'אלגני' למדעי הבריאות, מנהל מרכז 'פרנסואה-ז׳אבייר בגניו' לבריאות וזכויות אדם באוניברסיטת הרווארד, מנהל מרכז האיידס הבינלאומי באוניברסיטת הרווארד, ויו"ר ארגון 'קואליציית מדיניות האיידס הגלובלית'.

פעילות אקדמית

מן סיים את לימודיו לתואר הראשון בהיסטוריה בהרווארד בשנת 1969. לאחר מכן קיבל תואר דוקטור לרפואה (MD) מבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. בשנת 1974 התמנה מן כאפידמיולוג במרכז לבקרת ומניעת מחלות בניו מקסיקו ובחטיבת שירותי הבריאות של ניו מקסיקו. בשנת 1980 שב מן להרווארד ללימודי תואר שני בבריאות הציבור. עם סיום לימודיו הקדיש את זמנו לחקר התפשטות האיידס באפריקה - הוא ייסד וניהל את פרויקט SIDA., פרויקט של שיתוף פעולה בחקר האיידס בהשתתפות המרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית ומשרד הבריאות האמריקאי, המרכז למחלות טרופיות מאנטוורפן, בלגיה, ומשרד הבריאות הזאירי.

בשנת 1990 חזר מן להרווארד כפרופסור לאפידמיולוגיה ובריאות בינלאומית. מן היה ממקימי מרכז 'פרנסואה-ז׳אבייר בגניו לבריאות וזכויות אדם' בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד (François-Xavier Bagnoud Center for Health and Human Rights), וכיהן כמנהלו הראשון משנת 1993. מן פעל במרכז 'פרנסואה-ז׳אבייר בגניו' במשך חמש שנים ומיסד מסגרת עבודה התואמת להשקפתו בנושא הקשר בין זכויות אדם למדיניות בריאות ברחבי העולם. המרכז השיק תוכנית לימודים חדשה בנושא בריאות וזכויות אדם, זכויות ובריאות הילד ואיידס/HIV, וכן אירח כנסים וועידות בינלאומיים בנושא. מן היה עורך שותף של שני ספרים בנושא איידס: איידס בעולם (Harvard University Press, 1992) ואיידס בעולם II (Oxford University Press, 1996). בשנת 1994 השיק מן, במסגרת המרכז, את כתב העת 'בריאות וזכויות אדם'.

משנתו של מן - הקשר בין בריאות לזכויות אדם

בריאות וזכויות אדם

בוועידה הבינלאומית השנייה לבריאות וזכויות אדם שנערכה בשנת 1996, נוכח מגפת האיידס המתפשטת, נשא מן נאום בו הציג את משנתו לגבי הדרך הנכונה בה יש לנהוג על מנת לקדם את התחום של בריאות וזכויות אדם. מן חיבר בין שתי זירות שעד אז נתפסו כמקבילות: זכויות אדם ובריאות הציבור.

מן האמין כי ניתן לראות בזכויות אדם מודרניות את ההדרכה הטובה ביותר בבואנו לזהות, לנתח ולהגיב, בצורה ממוקדת וישירה לתנאים הסוציאליים הקריטיים, מאשר אפשרה לנו כל מסגרת עבודה אחרת בין אם הגיעה מהמורשת הביו-רפואית או ממסורתה הנוכחית של בריאות הציבור. לפיכך, למטרות קידום והגנה של הבריאות הוא מציע לסמוך על קידומן והגנתן של זכויות האדם. מן מציע לקשור את שני הנושאים הללו האחד בשני, משום שרק אם יאוחדו וישלימו האחד את השני יתאפשר שיפור אמיתי בשני התחומים.

הדרך לעשות זאת: מן הסביר כי הגישה הנכונה לביצוע ניתוח של הנושא זכויות אדם ובריאות, היא בחשיפת המקרים בהן מופרות זכויות, את הכישלון ביישומן, ובחשיפתן של פגיעות בכבודו של אדם, אשר מהוות כולן, את השורשים החברתיים לבעיות בריאותיות. על פי גישתו האדם הופך פגיע למגוון רחב של פתוגניים, ולתנאים לא בריאותיים כתוצאה של היחס לו הוא זוכה מצד החברה, כלומר, על מנת להילחם במחלות כמו מחלת האיידס, הציע מן, להכשיר את המצב החברתי כך שיאפשר לאנשים את התנאים בהם יוכלו להימנע מהדבקה או הידבקות במחלות. בזאת הוא הציג את היסוד של תפיסתו, כי נסיבות חייו של אדם, שאינן גזרת שמיים, מגדילות או בהתאמה מקטינות את פגיעותו הבריאותית.

תחום הבריאות וזכויות אדם, נמצא בצומת הדרכים בין שתי הפרדיגמות זכויות אדם ובריאות הציבור, באמצעותו לעמדתו של מן, ניתן לשפוך אור על שתי פרדיגמות אלה, הלוקות במידת אמורפיות מסוימת, אמורפיות אשר לעמדתו אין בה כדי להשהות ניתוח וטיפול בנושא הדחוף.

כללי היסוד שמציע מן: כלל אחד של מה שמן כינה "האתיקה של העשייה למען בריאות וזכויות אדם", הוא הצורך בכוללנות וסובלנות. כלומר, בעוד אנו מתעקשים על מתן סובלנות כלפי שונות, וכבוד לשונות זו מן האחרים, על הפעילים בתחום לוודא שיפגינו את אותה סבלנות וכבוד בניתוחיהם את המצב ובמעשיהם לשיפורו. כלל זה, נועד להביא להתעלות מעל סולידריות של התבדלות וזאת במטרה להשיג סולידריות של הכללה, שהיא הסולידריות האמיתית היחידה לתפיסתו של מן. כל קבוצה המתמודדת עם דיכוי ואפליה מפתחת בתגובה, סולידריות קבוצתית שפעמים רבות מתאפיינת בהתבדלות. התבדלות כזו, בעוד שמספקת יתרונות פסיכולוגיים ומידיים לחברי הקבוצה, מניבה רק הקלה לטווח קצר ובסופו של דבר תוביל לדעיכתה של הקבוצה. למרות עוצמתו של חוסר הצדק, סבר מן, על אנשים לסרב להתבדל ולשתף פעולה רק עם חברי קבוצתם. הפתרון המעשי לעמדתו, הוא עבודה משותפת עם חברי קבוצות אחרות למען הזכויות שלהם מתוך הבנה כי הגנה על זכויותינו תתאפשר רק אם זכויותיו של האחר יזכו לכבוד אף הן.

כלל יסוד נוסף, שהציג מן בנאומו, לעיסוק ב"אתיקה של העשייה למען בריאות וזכויות אדם", הוא החובה להימנע מדמוניזציה של האחר. הכוונה פה למשל, כי יהיה זה אבסורד, לנסות ליצור סטיגמות גבריות כדי לקדם את זכויות האישה.

הוא קבל כי על אנשים להיות בעלי רמה מספקת של אומץ ויושר, לסרב להשתמש בשיטותיהם של המדכאים, מפרי הזכויות. הוא הדגיש כי דעות קדומות המבוטאות על ידי תומכי זכויות האדם, נותרות דעות קדומות ושימוש בהן פסול ומקומם.

התחומים בריאות הציבור וזכויות האדם יכולים ללמוד רבות האחד מן השני. גילוי אמפתיה והקשבה מצד אנשי בריאות הציבור, לתסכולם של אנשי זכויות האדם, מפאת חוסר פעולתם של הפוליטיקאים ומקבלי החלטות אחרים לגבי סוגיות הנוגעות לזכויות אדם, יגלה כי תסכול זה דומה עד מאוד לדאגותיהם. בתחום בריאות הציבור, דרושה בעיקר מניעה, ולכן לנושאים של הפרת זכויות אדם, ובתוכם תגובה למקרי חירום, לפצועים או חולים, ניתנת עדיפות משום שאלה נתפסים כדחופים יותר. על כן, אנשי המקצוע של בריאות הציבור מקוננים ובצדק, לעמדת מן, על המחסור במחויבות פוליטית לגבי האינטרס הציבורי במניעתן של מחלות, וזאת על אף שהוכחה באופן ניכר חשיבותה של פעולה זו ויתרונותיה בכלל, ובפרט בכל הקשור למניעת אותם המצבים המטופלים על ידי תחום זכויות האדם.

עם זאת סבר מן, כי הסתפקות ברמה זו של ניתוח המציאות, שתולה את האשמה בפוליטיקאים ובמקבלי החלטות אחרים, משאירה את ניתוח המצב חסר ולא מספק כלל. מניעתן של מחלות אשר במידה רבה ניתנות למניעה ומניעתן של נכות ומוות מוקדם בדיוק כמו מניעת פגיעה בזכויות אדם, מניעת מעשי אלימות ורצח עם, חייבות לקבל כגוף אחד, את הבכורה ולהוות את האתגר המרכזי על הסטטוס קוו החברתי והפוליטי.

מן סבר כי על העוסקים בתחום זכויות האדם ללמוד לקח חשוב מאנשי בריאות הציבור, שראו כי מניעה מוצלחת, מתרחשת באופן נדיר כתוצאה מטקטיקה אחת או כתוצאה משימוש בטכניקה אחת. על כן, במצב אופטימלי יעשה שימוש בריבוי גישות, שיבחרו ויעוצבו באופן מקומי על ידי האנשים עצמם כך שיתאימו לנסיבות, גישה זו היא הגישה היחידה שהוכחה כיעילה וכמספקת תוצאות, למשל בנושא מניעת התפשטותו של נגיף האיידס.

מן האמין, כי עתידה של העשייה לבריאות הציבור קשורה ותלויה בעתיד העשייה לקידום זכויות האדם, ולהפך. לזה נועדה לתת מענה נקודת המבט של בריאות וזכויות אדם, אותה מחזיק מן. נקודת מבט אשר מציבה אתגר גם לתחום בריאות הציבור וגם לזכויות האדם. כעת מה שנדרש לעמדתו לקידום התחומים, זה לעבור מן התאוריה למעשה. הפעולה היא שתביא לשינוי האמיתי במציאות העולמית, עלינו לנסות לבדוק איך ולאיזה שיעור מימושן של זכויות אדם, יכולות ליצור שינוי אמיתי שיביא למזעור המרכיבים החברתיים המהווים את הרקע להיווצרותן של מחלות, נכויות ואף מוות.

לשם כך ידרשו חדשנות, ניסוי ותהייה ולקיחת סיכונים. מן מציע כי על המלחמה בחוסר הצדק להתנהל תוך הניסיון לשנות ולשפר את נסיבות חייהם האישיות והחברתיות, של אוכלוסיות שונות. זהו ניסיון לקרוא תיגר על נסיבות אלו, אותן אנו תופסים כמובנות מאליהן, או כגזרת שמיים שאין בכוחנו לשנות. יש להתמיד בקריאת תיגר זו על הסטטוס קוו החברתי הרחב, וחובה להטיל בו ספק, זוהי המשימה האמיתית שיש להגשימה על מנת להביא לשינוי. אין זו משימה פשוטה לבדוק את המובן מאליו במערכת הכלכלית, הפוליטית, הדתית או התרבותית, משימה זו מצריכה רביזיה של ממש בדרכים המוכרות להתארגנות, לחשיבה ולפעולה וליצירתן של דרכים חדשות ויעילות יותר. מן סבר כי עצם הפעולה מתוך אמונה עמוקה שהעולם יכול להשתנות, ויצירת שיתופי פעולה על מנת לשנותו, יביאו בעצמן ללא קשר לתוצאות הסופיות להשפעות חיוביות רבות.

זכויות אדם ואיידס

לפי ג'ונתן מן, האתגר המרכזי במאמצים למניעת איידס כיום הוא הבנה של האסטרטגיות בהן יש לפעול על מנת להשפיע על הגורמים החברתיים היוצרים פגיעות לאיידס. מודעות לצורך זה שהתבטאה בפנייה לממדים החברתיים של האיידס, התפתחה באופן הדרגתי. יחד עם התפתחות המחקר הביו רפואי חלה התקדמות בהבנת ההתנהגות האנושית בהקשר של מניעת איידס. בשנים הראשונות לגילוי המחלה (1981-1984) גורמי בריאות הציבור עסקו בעיקר בהזהרת אנשים מהמחלה ובתרגום עובדות אפידמיולוגיות למסרים לציבור. בהמשך (1985-1988), בריאות הציבור התמקדה בהפחתת הסיכון לפרט. המשקל עבר מהתרעה לגבי קיומו של האיידס למשימה מורכבת יותר של יידוע, חינוך וסיפוק של שירותים חברתיים ובריאותיים כדי לגרום ולשמר שינוי התנהגותי בקרב הפרטים. תוכניות עוצבו בזיקה להתנהגויות הרצויות הקשורות לאיידס ותפיסתן כאחריותו של הפרט כחלק מן החברה וכרציונליות. לכן מודעות לסיכון האישי, יחד עם ידע על צעדים למזעור הסיכון, נתפסו כצעדים הכרחיים לכיוון שינוי התנהגות. בהתאם, סיפוקם של מידע, חינוך ושירותי בריאות לפרטים הנתונים בסכנה הפך למשימה העיקרית של תוכנית האיידס העולמית שהנהיג ארגון הבריאות העולמי. משנת 1988, הגישה המקובלת היא כי יש להוסיף ולשלב מימד חברתי יחד עם הגישה הקודמת של מניעת והפחתת הסיכון של הפרט. המושג 'פגיעות', המתייחס לאילוצים והחסמים לשליטת הפרט על בריאותו, הפך מרכזי בגישה זו. ניתוח של הפגיעות מתייחס לממד החברתי הרחב הכולל את האספקט הפוליטי, החברתי, התרבותי והכלכלי, המשפיעים על ההתנהגות האנושית ועל קבלת ההחלטות.

התייחסות לגורמים החברתיים לאיידס

לפי מן, אפידמיולוגיה מתייחסת לסיכון רפואי במונחים של גורמים אינדיבידואלים והתנהגות פרטנית. היא טרם הצליחה לפתח מודלים ושיטות המתייחסים לממדים החברתיים שמשפיעים בצורה משמעותית על ההתנהגויות הפרטניות. פרדיגמת בריאות הציבור פנתה לאפידמיולוגיה כדי לתאר את היקפו והפצתו המהירה של הזיהום וגילוי נתיבי ההעברה שלו. אולם, התרגום הישיר של בסיס הנתונים האפידמיולוגי על התנהגות מסכנת, המגדירה רק את התנאים האינדיבידואלים, שיש לנקוט למען בריאות הציבור, הסתפקה בפעולות המתמקדות בפרט כדי להשפיע על צמצום התנהגות נוטלת סיכונים דרך מידע, חינוך ושירותים.

ההתמקדות בהפחתת הסיכון האישי הייתה בעלת היבטים חיוביים אך לא מספקת. ישנן עדויות, המגיעות ממגוון מקומות בעולם המצביעות על כך שכאשר פועלים ברגישות, תוך מעורבות של הקהילה, להנחלת מידע, חינוך ומתן שרותי בריאות, ניתן להאט את התפשטות האיידס. עדיין, ניסיון זה מדגים שעל אף שהגישה שעיקרה הפחתת הסיכון להידבקות באיידס לפרט הכרחית ושימושית, זה לא מספק שליטה במגפה: זה עבד עבור חלקים מסוימים מהאוכלוסייה אך זה לא מספק פתרון עבור הרוב. הפוקוס על הפחתת הסיכון לפרט הוא צר מדי, ולא מאפשר התמודדות ממשית עם המציאות החברתית של ילדים, נשים וגברים מסביב לעולם.

מתוקף הבנה זו כי אמנם הנעשה הוא הכרחי אך אינו מספק, מאמצי בריאות הציבור למלחמה באיידס הגיעו לצומת דרכים. לתפיסתו של מן, דרכי הפעולה בהתמודדות עם האיידס צריכות בו בזמן, לזהות ולהתייחס להתנהגות הפרט, ולהתמודד באופן רחב יותר עם הגורמים החברתיים המעצבים ומשפיעים על התנהגות זו.

מושג ה'פגיעות' (Vulnerability)

מושג הפגיעות משמש להבנת המימד החברתי: פגיעות לאיידס משקפת את המידה בה אנשים מסוגלים או לא מסוגלים לקבל החלטות מושכלות על הבריאות שלהם. כיוצא בזאת, אדם המסוגל לקבל החלטה מודעת ולהוציא אותה אל הפועל הוא הכי פחות פגיע. האדם שאינו מסוגל לכך נתון לפגיעות הרבה ביותר. מנקודת מבט זו (היוצרת שילוב של הגישה של הפחתת סיכון עם ניתוח חברתי) יש להבין איך לזהות ולפעול נכון כלפי גורמים, מעבר לאינדיבידואל, המגבילים ומפריעים לקבלת החלטות מודעת וחופשית שלו לגבי התנהגותו.

מגוון של גורמים חברתיים זוהו כרלוונטיים למניעת איידס: חוסר תשומת לב פוליטית, או מחסור בהתייחסות לאיידס, הפרעה של השלטון לזרימה חופשית של מידע על איידס, קיומן של נורמות חברתיות הקשורות לתפקידים של מגדר ומיניות, עוני, ומחסור במשאבים לתוכניות מניעה. עם זיהויים, גורמים אלו הופכים למושאים פוטנציאלים לעבודת בריאות הציבור. מן גרס כי המאמצים להתמודד ישירות עם גורמים חברתיים המשפיעים על מניעת איידס היו בעלי אופי מוגבל. ראשית, הם בדרך כלל התמקדו בנושא האיידס בלבד, למשל: תקנה המחייבת לבצע בדיקת איידס, אפליה כלפי גברים הומוסקסואלים בהקשר של איידס וביטוח רפואי. שנית, פעולות אלה היו חסרות מסגרת עבודה מושגית המתייחסת לגורמים החברתיים, כלומר, לא התקיימה הסכמה על האופן בו הגורמים החברתיים יכולים להשפיע על הבריאות. לכן, רמת העבודה בנושאים חברתיים נשארה מוגבלת בהשפעתה. לפי מן חסרה הבנה עמוקה יותר של טבע המגפה והפגיעות אשר תביא להתקדמות אמיתית במאבק בה. מן נעזר בניתוח מטא-אנליטי של התפתחות המגפה במדינות שונות ברחבי העולם כדי להבהיר את ההקשר החברתי לבלימת המחלה. ההיסטוריה של המחלה מראה שאיידס יכול לחדור לקהילה או מדינה בדרכים רבות ושונות. לדוגמה בארצות הברית וצרפת גברים לבנים הומוסקסואלים היו הנדבקים הראשונים, בברזיל הנדבקים הראשונים היו מחוג הסילון של ריו וסאו-פאולו, ובאתיופיה הראשונים היו מקרב העלית החברתית. למרות השוני במדינות השונות בזהותם של הנדבקים הראשונים, המשותף היה בהמשך התפשטות המחלה. בכל חברה האנשים שהיו טרם הגעת המחלה מודרים ומופלים, היו חשופים לסיכון ההידבקות הגבוה ביותר. בארצות הברית היו אלה מיעוטים בערים פנימיות, מזריקי סמים ונשים. בברזיל התפשטה המגפה בפאבלות סביב ריו וסאו פאולו, באתיופיה נדבקו העניים, ובצרפת הטיפוסים שבשולי החברה.

תובנה נוספת של מן לגבי מניעת איידס וזכויות אדם מגיעה מניתוח של מצבים בהם ישנה יכולת מוגבלת או כישלון של תוכניות מניעה. מן ערך בחינה של הצלחות או כישלונות תוכניות מניעה והסיק ממנה כי תפקיד חברתי נחות או סטטוס נמוך יכולים לפגוע בהצלחת תוכניות מניעה ויידוע המכוונות לשינוי התנהגותי של הפרט. דוגמה לכך היא בבחינה של תוכניות מניעה לנשים : נשים מונוגמיות שקיבלו תוכנית מניעה (מידע, חינוך, נגישות לבדיקות, ייעוץ, קונדומים זמינים) במדינות מסוימות סיכוייהן להידבק עשויים להצטמצם כליל, אך יש מדינות בהן להיות נשואה זהו גורם סיכון. כדי להבין פרדוקס זה יש להבין את המציאות השונה בה חיות נשים במקומות שונים בעולם. קיימות המלצות הניתנות לגברים ונשים להפחית את מספר הפרטנרים שלהם לסקס כגורם להפחתת סיכון, אך ישנן עדויות לכך שבמקומות שונים בעולם זה לא אפקטיבי. חוסר האפקטיביות יכול לנבוע ממספר סיבות: ראשית, הרבה מסיכונן של נשים קשור להתנהגות המינית של הפרטנר שלהן. שנית, מספר מתחלף של בני זוג הוכח כבר בכמה מקרים כמפחית את הסיכוי להידבקות, ושלישית, נשים לעיתים חסרות יכולת שליטה על יחסי המין שהן מקיימות למשל, יש נישואים המלווים באלימות, והאישה חסרת זכויות אדם ומשאבים, במצב זה גם אם האישה מודעת לאיידס, ויש לה קונדומים זמינים ואף אם היא יודעת שבעלה נשא, היא אינה יכולה להשתמש בכל אלה להגנתה. זוהי דוגמה להבנת המרכיב החברתי של המגפה. כיוון שזוהי מגפה שחלק מהגורמים לה הם חברתיים יש צורך במעורבות וטיפול בגורמים אלו. במילים אחרות, הגישה החדשה לבריאות הציבור לוקחת בחשבון שמגפה וחברה שלובות זו בזו וניסיון לטפל רק באחת מהן הוא שגוי.

זכויות אדם ואיידס

מן ראה בחיוב את העובדה כי מחוץ לתחום של בריאות הציבור או מדע ביו רפואי, התפתחה סדרה של תפיסות לגבי התנאים החברתיים המוקדמים הנחוצים לבריאות תקינה. זכויות אדם מודרניות מדגישות כי המאמץ העיקרי של העולם, צריך להיות בניסיון להגדיר ערכים משותפים. הצהרת זכויות האדם האוניברסלית ב-1948 סיפקה רשימה של הדברים שלממשל ולחברה אסור לעולל לאדם, ורשימה של הדברים שהממשל מחויב לספק לאדם מעצם היותו אדם: מחסה, אוכל, טיפול רפואי, חינוך, בריאות. במקום בו זכויות האדם והאדם מכובדים, עדיין יהיו עשירים ועניים, אך לכולם יובטח מינימום בסיסי בו הפוטנציאל האישי שלהם יכול להתפתח בחופשיות. אלה אמנם לא ימנעו חולי או מוות מוקדם מלהתרחש, אך ההכרה בחשיבותן של הזכויות תצמצם את המרכיבים החברתיים, אשר להם התרומה המרכזית לעול המגיפות והמוות. זכויות האדם המודרניות מספקות מסגרת עבודה קוהרנטית לניתוח הגורמים החברתיים לאיידס ופעולה בנושא. לפי מן, ניתן לשלב בצורה פרקטית את מימד זכויות האדם במאבק באיידס על ידי זיהוי הזכויות הספציפיות שהפרתן גורמת לפגיעות לאיידס בחברה או במדינה ספציפית. זה יכול לכלול את הזכות למידע, לשוויון בין גבר לאישה במערכת נישואין או גירושין, את הזכות לטיפול רפואי, אי הפליה ועוד.

מן גורס כי לאחר זיהוי הזכויות הנפגעות יש לפעול בשיתוף פעולה עם הגורמים (רשמיים/ לא ממשלתיים/ פרטניים). הפועלים לקידומן של זכויות אדם. לשיטת מן, חינוך לזכויות אדם יכול לעיתים חשוב אף יותר לבריאות האוכלוסייה מאשר תוכניות ספציפיות למניעת איידס. פעילות של זכויות אדם לבריאות הציבור אינה פעילות מסורתית של בריאות ציבור, אך לדעת מן הן זירת פעולה הכרחית וחיונית במאבק.

לקריאה נוספת

• Mann, J, Tarantola, JM Daniel (Eds.). 1996. AIDS in the World II: Global Dimensions, Social Roots, and Responses. Oxford University Press: USA.
• Jonathan M. Mann, Lawrence Gostin, Sofia Gruskin, Troyen Brennan, Zita Lazzarini and Harvey V. Fineberg.1994.” Health and Human Rights”. Health and Human Rights Journal. Vol.1, no. 1, Autumn. Pp 6-23 http://www.hhrjournal.org/archives-pdf/4065260.pdf.bannered.pdf(הקישור אינו פעיל)
• Dennis, Altman. 2007. “Rights Matter: Structural Interventions and Vulnerable Communities”. Interamerican Journal of Psychology. Vol. 41, Num. 1 pp. 87-92 http://pepsic.bvsalud.org/pdf/rip/v41n1/v41n1a10.pdf
• “Health Aids pioneer dies in plane crash”, BBC, September 3, 1998. http://news.bbc.co.uk/2/hi/health/164171.stm
• “UNAIDS : the first 10 years, 1996-2006” .UNAIDS. http://data.unaids.org/pub/Report/2008/JC1579_First_10_years_en.pdf

קישורים חיצוניים

• Jonathan Mann, באתר מחלקת החינוך של אונסקו