ג'ו קלארק
ג'ו קלארק (באנגלית: Charles Joseph "Joe" Clark; נולד בהיי ריבר באלברטה ב-5 ביוני 1939) היה ראש ממשלת קנדה מ-4 ביוני 1979 עד ל-3 במרץ 1980.
 | |||||
| קלארק בוועידת המפלגה, 1983 | |||||
| לידה |
5 ביוני 1939 (בן 84) היי ריבר, אלברטה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
Charles Joseph Clark  | ||||
| מדינה |
 קנדה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | שמרנית | ||||
| בן או בת זוג |
מורין מק'טיר (1973–?) | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
ביוגרפיה עריכה
בוגר אוניברסיטת אלברטה. בשנת 1972 נבחר לפרלמנט. בשנת 1976 נבחר לראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית. בשנת 1979 בגיל 39 בלבד נבחר לראשות-הממשלה. היה ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות קנדה והראשון שנולד במערב המדינה.
קלארק עמד תשעה חודשים בלבד בראש ממשלת מיעוט שלא הצליחה לזכות באמון הפרלמנט לאורך זמן. בבחירות חדשות שנערכו בפברואר 1980 הפסידה המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית בראשותו, ומנהיג הליברלים פייר טרודו חזר לשמש בתפקיד ראש-הממשלה. קלארק שימש בתפקיד ראש האופוזיציה עד שנת 1983.
ראש ממשלת קנדה (1979–1980) עריכה
ב-4 ביוני 1979, יום לפני יום ההולדת ה-40 שלו, הושבע קלארק כראש ממשלת קנדה והקים את הממשלה השמרנית הראשונה מאז התבוסה של ג'ון דיפנבייקר בבחירות 1963.
הממשלה שהקים הייתה ממשלת מיעוט ונסמכה על התמיכה של מפלגת "האשראי החברתי", שלה היו שישה מושבים בבית הנבחרים, או של המפלגה הדמוקרטית החדשה, שלה היו 26 מושבים. מנהיג האופוזיציה, טרודו, אמר שהוא יתן לשמרנים הפרוגרסיביים סיכוי למשול, אך הוא הזהיר את ראש הממשלה מפני פירוק פטרו-קנדה, תאגיד שהיה באותה עת בבעלות ממשלתית ואשר ספג ביקורת באלברטה, פרובינציית הבית של קלארק.
למפלגת "האשראי החברתי" היו פחות מ-12 מושבים, מספר המושבים הדרוש לקבלת מעמד רשמי של מפלגה בבית הנבחרים. עם זאת, תמיכה של ששת נציגי המפלגה הקטנה הייתה יכולה להספיק כדי לתת לממשלתו של קלארק רוב בבית הנבחרים. קלארק הצליח לפתות את חבר הפרלמנט ריצ'רד ג'נל מ"האשראי החברתי" לחבור אליו, אך לממשלתו עדיין חסרו חמישה מושבים על מנת להשיג רוב. עם זאת, קלארק החליט שהוא ימשול כאילו יש לו רוב וסירב לשתף פעולה עם רשימת האשראי החברתי.
כיוון שממשלתו הייתה ממשלת מיעוט, לא הצליח הממשל של קלארק להגיע להישגים או ליצור שינוי משמעותי. ממשלתו ניסתה לקדם חקיקה בנושא חופש המידע, שבמסגרתה הוגדרה הזכות של אזרחים לגישה למידע של רשויות ממשלתיות. הממשלה נפלה לפני שתהליך החקיקה הושלם, אך ממשלת טרודו שקמה לאחר מכן קידמה על בסיס ההצעה חוק דומה, שנכנס לתוקף ביולי 1982.
אף על פי שהבחירות נערכו במאי, מושב הפרלמנט לא נפתח עד אוקטובר, תקופה ארוכה באופן בלתי-רגיל שבה הפרלמנט לא היה פעיל. הממשלה ספגה ביקורת רבה, בין השאר על ניסיונה הכול לקיים את הבטחת הבחירות להעביר השגרירות הקנדית בישראל מתל אביב לירושלים. בשנת 2017 נחשפו מסמכים שמעידים על כך שחברי הממשלה פחדו שהמהלך יוביל למפולת כלכלית בעקבות תגובה צפויה של ערב הסעודית.[1]
קלארק ייצג את קנדה ביוני 1979 בפסגת ה-G7 החמישית בטוקיו. על פי הדיווחים, בהשוואה לקודמו, היה לקלארק קשר טוב יותר עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, שהתקשר לקלארק לאחל לו בהצלחה בבחירות של 1980.
נפילת הממשלה עריכה
במהלך מערכת הבחירות של 1979 הבטיח קלארק להפחית מיסים כדי לעורר את הכלכלה. עם זאת, לאחר שנכנס לתפקידו, הוא הציע תקציב שמטרתו העיקרית לרסן את האינפלציה על ידי האטת הפעילות הכלכלית, וכן הציע מס של 4 סנט לליטר על בנזין על מנת להפחית את הגירעון התקציבי.
סירובו של קלארק לעבוד עם מפלגת האשראי החברתי, בשילוב עם מס הבנזין, פגע ביכולתו להעביר את התקציב, שהובא בפני בית הנבחרים בדצמבר 1979. ב-13 בדצמבר הציע בוב ריי, מבקר האוצר של המפלגה הדמוקרטית החדשה, להציג תיקונים להצעת חוק התקציב והצהיר שלא קיימת תמיכה בתקציב כפי שהוא. הליברלים תמכו בתיקון שהוצע. חמשת חברי הפרלמנט של מלפגת האשראי החברתי דרשו כי ההכנסות מהמס החדש על הדלק יוקצו לקוויבק ונמנעו בהצבעה כשקלארק סירב לבקשתם. כתוצאה מכך, הצעת התיקון התקבלה ברוב של 139–133.
בחירות 1980 עריכה
לאחר נפילת הממשלה, חזר פייר טרודו להנהיג את המפלגה הליברלית. טרודו סחף את הליברלים חזרה לשלטון בבחירות בפברואר 1980 עם 147 מושבים, כנגד 103 לשמרנים הפרוגרסיביים. הקמפיין של הליברלים התמקד בהפרת הבטחות הבחירות מצד קלארק, ובאונטריוף שבה איבדו השמרנים 19 מושבים, הם תקפו את מס הגז שהנהיגה ממשלת קלארק. המפלה באונטריו הספיקה כדי להביא לחילופי השלטון. ממשלתו של קלארק כיהנה בסך הכל תשעה חודשים פחות ביום.
קישורים חיצוניים עריכה
- כתבות בטלוויזיה הקנדית על ג'ו קלארק
- ג'ו קלארק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Elizabeth Thompson, "Secret 1979 documents shed new light on why Joe Clark broke Jerusalem embassy promise", CBC, December 7 2017