גאוגרפיה של יוון
יוון מורכבת מאיים רבים, מחלק יבשתי גדול בדרום חבל הבלקן ומחצי האי פלופונסוס שמופרד מהיבשת על ידי תעלת קורינתוס. אורך קו החוף ביוון הוא 13,676 קילומטר ואורך הגבול היבשתי כ-1,160 קילומטר.
| יבשת |
אירופה  |
|---|---|
| קואורדינטות | 38°30′N 23°00′E / 38.5°N 23°E |
| שטח | |
| דירוג שטח | 98 |
| שטח | 131,957 קמ"ר |
| אדמה | 130,647 קמ"ר (99.01%) |
| מים | 1,310 קמ"ר (0.99%) |
| גובה | |
| הנקודה הנמוכה | 0 מטר (שקע קליפסו) |
| גובה ממוצע | 498 מטר |
| הנקודה הגבוהה | 2,917 מטר (אולימפוס) |
| מידע נוסף | |
| אורך קו החוף | 13,676 ק"מ |
| אורך הגבולות | 1,110 ק"מ |
| מדינות גובלות |
אלבניה, מקדוניה הצפונית, בולגריה, טורקיה |
  | |
נהוג לחלק את יוון לכמה חטיבות עיקריות:
- איי צפון הים האיגאי
- כרתים
- האיים היוניים
- מרכז יוון (סטראה אלאדה)
- אטיקה
- פלופונסוס
כ-80% משטח המדינה הררי ויבש. רק 26% מהקרקע ניתנת לעיבוד חקלאי. ביוון המערבית יש הרבה ימות ואזורים לחים. פינדוס, רכס ההרים במרכז יוון מתנשא לגובה ממוצע של כ-2,650 מטר, והפסגה הגבוהה ביותר בו היא הר אולימפוס: 2,917 מטר מעל גובה פני הים.
פני הארץ של יוון היבשתית עשויים להסביר, בין השאר, את פיצולה ליחידות נפרדות: הארץ מבותרת לאורכה ולרוחבה בשרשרות הרים, ורק בעמקים שביניהן יכלו להיאחז שבטים שונים ולמצוא בה את מחייתם. תנאי השטח לא אפשרו אלא קיום קשרים רופפים בין אזור לאזור ובין שבט לשבט. גורם גאוגרפי חשוב נוסף הוא הים: חופי יוון מפורצים ביותר ואין מקום ביוון היבשתית המרוחק יותר מ-90 קילומטר מן הים. רוב הערים המשגשגות שכנו לחופי הים, ובהן הוקמו ציי מסחר ומלחמה. באמצעות הספינות קוימו עיקר הקשורים בין ערי יוון לבין עצמן, וביניהן לבין מאות האיים המבודדים הפזורים בים האגאי, בים התיכון ובשלוחותיו ובים השחור. הספנים היוונים סללו נתיבים לקדמת אסיה ופיתחו קשרים גם עם ארצות רחוקות יותר.
קישורים חיצוניים עריכה
