ויקיפדיה

גאוגרפיה של יפן

יפן היא מדינת איים במזרח אסיה השוכנת במערבו של האוקיינוס השקט. הארכיפלג היפני כולל יותר מ-3,000 איים, אך רק כמה מאות מהם מיושבים, ומתוכם ארבעה הם האיים המרכזיים: הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו. זוהי מדינה הררית ומיוערת, שמרבית אוכלוסייתה מתגוררת למרגלות ההרים ולאורך החופים, דבר המעצים את צפיפות האוכלוסין באזורים המיושבים. האקלים השורר במדינה הוא ממוזג ומשתנה בין חבלי הארץ שבה. יפן נמצאת באזור בעל פעילות סייסמית גבוהה, ולעיתים תכופות מתרחשות בה רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. בירת יפן, טוקיו, היא המטרופולין המאוכלסת ביותר בעולם.

גאוגרפיה של יפן
יבשת אסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 35°N 136°E / 35°N 136°E / 35; 136
שטח
דירוג שטח 63
שטח 377,915 קמ"ר
  אדמה 364,485 קמ"ר (96.45%)
  מים 13,430 קמ"ר (3.55%)
גובה
הנקודה הנמוכה 4 מטר מתחת לפני הים  (אגם האצ'ירו)
גובה ממוצע 438 מטר
הנקודה הגבוהה 3,776 מטר (הר פוג'י)
מידע נוסף
אורך קו החוף 29,751 ק"מ
אורך הגבולות 0 ק"מ
מדינות גובלות רוסיה, ארצות הברית, ברית המועצות, הרפובליקה העממית של סין, קוריאה הדרומית, טאיוואן, הפיליפינים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונת לוויין של אזור יפן

גבולות עריכה

יפן היא מדינת איים, וככזו היא אינה גובלת במדינות אחרות. עם המדינות הסמוכות ליפן נכללות רוסיה, שמרחק האי סחלין שבתחומה מהאי הוקאידו הוא כ-40 ק"מ, קוריאה הדרומית, הרחוקה כ-50 ק"מ מהאי צושימה והרפובליקה הסינית שרחוקה כ-110 ק"מ מהנקודה המערבית ביותר של יפן – האי יונאגוני. איי יפן, הגם שחלקם קטנים מאוד, משתרעים על פני חלקים נרחבים באוקיינוס השקט. דוגמה לכך היא איי בונין המרוחקים כ-1,000 ק"מ מטוקיו הבירה והאטול מינאמיטורישימה המרוחק עוד כ-1,300 ק"מ מהם. להלן טבלה עם נקודות הקצה מבחינה גאוגרפית:

שם קואורדינטות מיקום כללי הערות
צפון בנטנג'ימה 45°31′35″N 141°55′09″E / 45.52639°N 141.91917°E / 45.52639; 141.91917 אי במצר לה פרוז יפן טוענת לריבונות על האיים הקוריליים הדרומיים אשר בשליטת רוסיה, ולפי טענה זו כף קוריצקי היא הנקודה הצפונית ביותר.
כף קוריצקי
(כף קמואיוואקה)		 45°33′28″N 148°45′14″E / 45.55778°N 148.75389°E / 45.55778; 148.75389 כף באי איטורופ
דרום אוקינוטורישימה 20°25′N 136°05′E / 20.417°N 136.083°E / 20.417; 136.083 אטול בים הפיליפינים על רכס פלאו-קיושו
מזרח מינאמיטורישימה 24°17′12″N 153°58′50″E / 24.28667°N 153.98056°E / 24.28667; 153.98056 אטול מבודד באוקיינוס השקט, כ-1,300 ק"מ מזרחית לאיי בונין
מערב כף איריזאקי 24°26′58″N 122°56′01″E / 24.44944°N 122.93361°E / 24.44944; 122.93361 כף באי יונאגוני

שטחים במחלוקת עריכה

יפן טוענת לריבונות על האיים הקוריליים הדרומיים: איטורופ, קונשיר, שיקוטן ואיי הבומיי, אשר נמצאים כיום בשליטת רוסיה. ברקע הסכסוך הטריטוריאלי על איים אלה, הנקראים בפי היפנים "השטחים הצפוניים", עומדים מספר הסכמים שחתמו ביניהן האימפריה היפנית והאימפריה הרוסית. הראשון שבהם היה חוזה שימודה משנת 1855, שקבע את הגבול בין יפן לרוסיה במצר פריס שבין האי איטורופ לאי אורופ והניח בשליטת יפן את ארבעת האיים. עשרים שנה לאחר מכן נחתם בין האימפריות חוזה נוסף, חוזה סנקט פטרבורג, שבו ויתרה יפן על האי סחלין תמורת שליטה בכל האיים הקוריליים עד לחצי האי קמצ'טקה. הסכם פורטסמות', שסיים את מלחמת רוסיה–יפן, העניק ליפנים את חלקו הדרומי של האי סחלין. במבצע סערת אוגוסט, עם תום מלחמת העולם השנייה, נכבשו האיים הקוריליים על ידי ברית המועצות והיו בשליטתה עד להתפרקותה, אז עברו לשליטת רוסיה. חוזה סן פרנסיסקו שנחתם בין יפן לבעלות הברית קובע כי על יפן לוותר על הדרישה לריבונות באיים הקוריליים, אולם העמדה היפנית גורסת שאיים אלה אינם חלק מהאיים הקוריליים, ולכן חוזה זה לא חל עליהם.[1]

יפן טוענת לריבונות גם על סלעי ליאנקור, או כפי שנקראים ביפן, טקשימה, אשר בשליטת קוריאה הדרומית. יפן כבשה סלעים אלה בשנת 1910, אך בחוזה סן פרנסיסקו הם לא צוינו במפורש כשטחים שעל יפן לוותר עליהם. בתום הכיבוש האמריקאי של יפן שורטט קו הגבול הימי בין יפן לקוריאה בידי הכוחות האמריקאיים ממזרח לסלעים, והדבר הותיר אותם בשליטה קוריאנית. כמו כן, יפן מחזיקה באיי סנקאקו, שלריבונות עליהם טוענות הרפובליקה העממית של סין והרפובליקה הסינית (טאיוואן). הן האיים הקוריליים הדרומיים, הן סלעי ליאנקור והן איי סנקאקו מאופיינים בעושרם בדגה ובעתודות נפט וגז פוטנציאליות, והריבונות עליהם מרחיבה את האזור הכלכלי הבלעדי, שמאפשר את ניצולם של משאבים טבעיים אלה.

פני השטח עריכה

 
מפה טופוגרפית של יפן

שטחה הכולל של יפן משתרע על פני 377,923 קמ"ר, מתוכם 374,834 קמ"ר (99.2%) הם שטחי יבשה ו-3,091 קמ"ר (0.8%) הם שטחי מקורות מים. איי יפן הם למעשה פסגות של רכסי הרים שהתרוממו מעבר למדף היבשתי של מזרח אסיה, ורוב שטחם הוא הררי, אולם מרבית האוכלוסייה מתרכזת במישורים לאורך החופים ובאגנים בין ההרים.

האיים עריכה

ישנם ארבעה איים מרכזיים בארכיפלג היפני. איים אלה, המכונים גם "איי הבית", הם (מצפון לדרום): הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו. בנוסף, ישנן שתי קבוצות איים גדולות בארכיפלג היפני: איי ריוקיו, שנמצאים מדרום לקיושו ומשתרעים כמעט עד גבולות טאיוואן, ואיי בונין, הנמצאים כמה מאות קילומטרים מחופיו הדרום-מזרחיים של האי הונשו.

הוקאידו הוא האי הצפוני ביותר בארכיפלג היפני והשני בגודלו. זהו אי הררי ומיוער, בעל אדמה חקלאית פורייה, המהווה את עיקר שטחי המרעה במדינה, ובו נמצא אחד המישורים הגדולים ביותר של אדמת סחף ביפן, מישור אישיקארי.[2] הוקאידו מהווה מחוז בפני עצמו, והערים הראשיות בו הן סאפורו, בירת האי, אסהיקאווה במרכזו והקודאטה בקצהו הדרומי.

הונשו הוא האי הראשי ביפן והגדול ביותר בארכיפלג היפני, השביעי בגודלו בעולם. באי, שמכונה גם "היבשת", שוכנת בירת יפן, טוקיו, כמו גם מרבית המטרופולינים במדינה. רוב האי הררי מאוד, ומתחוללות בו רעידות אדמה והתפרצויות געשיות רבות. הונשו נחלק לחמישה חבלים גאוגרפיים. טוהוקו הוא החבל הצפוני של האי הונשו, וכמו הוקאידו, גם חבל זה הררי ומיוער. בחבל נמצאים הרי אואו, שרשרת ההרים הארוכה ביותר ביפן הנמשכת לאורך כ-500 ק"מ, וכן נמצא מישור סנדאי. החבל מספק 20% מתפוקת האורז של יפן. דרומית לטוהוקו נמצא חבל קאנטו, שבו מתגוררת כשליש מאוכלוסיית יפן. בקאנטו נמצאת מטרופולין טוקיו, והוא לב המדינה והתרבות היפנית. מערבית לקאנטו נמצא חבל צ'ובו, שבו מתנשאים האלפים היפניים ובו גם נמצא הר הגעש פוג'י, ההר הגבוה ביותר ביפן. בצ'ובו מיוצר רוב התה של יפן וכן מיוצר בו באופן מסורתי משי. חבל קנסאי (קינקי) שוכן מערבית לצ'ובו, ובו שוכנת אוסקה וכן שוכנות ערי הבירה הקדומות של יפן, קיוטו ונארה, שנמצאת בחצי האי קיאי. בחבל זה מיוצרים 45% מהסאקה ביפן. החבל האחרון בהונשו הוא צ'וגוקו בדרום-מערב האי, שבירתו היא הירושימה. לאורך ההיסטוריה היה חבל זה הקצה המקשר בין יפן לאסיה גופא.

שיקוקו הוא האי הקטן ביותר מבין ארבעת איי יפן המרכזיים. הוא פונה בצדו האחד לים הפנימי ובצדו השני לצפון האוקיינוס השקט, ובו הרים נמוכים יחסית בעלי מדרונות תלולים. מערכת הגשרים המחברת את האי עם הונשו מפחיתה מבידודו של האי לעומת האיים הגדולים האחרים. הערים החשובות בו הן קוצ'י, טוקושימה, מצויאמה וטקמאצו.

קיושו הוא האי הדרומי ביותר מבין ארבעת האיים המרכזיים. זהו אי הררי עם הרי געש מרובים, חלקם פעילים. באי מפעלי תעשייה כבדה לצד שטחים חקלאיים לגידול אורז וירקות. עם הערים החשובות בקיושו נמנות פוקואוקה, נגסאקי, קוממוטו, סאגה וקגושימה.

מדרום לקיושו נמצאת קבוצת האיים ריוקיו, המונה 98 איים, כמחציתם מיושבים. האי הגדול ביותר בקבוצה זו הוא האי אוקינאווה, ובירתו היא העיר נהה. השליטה באיי ריוקיו הייתה לא פעם גורם לעימותים בין מדינות מזרח אסיה. בזמן מלחמת העולם השנייה כבשה ארצות הברית את אוקינאווה מידי האימפריה היפנית.

הרים ומישורים עריכה

 
הר פוג'י

כ-73% משטחה של יפן הם שטח הררי. שרשרת הרים חוצה את הארכיפלג לאורכו, כאשר בחלק שפונה אל האוקיינוס השקט ישנם הרים גבוהים ותלולים המגיעים לגובה של 1,500 עד 3,000 מ', ואילו בחלק שפונה אל ים יפן ההרים נמוכים יותר ומגיעים לגובה של עד 1,500 מ'.

ההר הגבוה ביותר ביפן הוא הר פוג'י, המתנשא לגובה של 3,776 מטר. זהו הר געש שכבתי השוכן במרכזו של האי הונשו. הוא מוקף בחמישה אגמים, ובשל גובהו הטמפרטורה באזור הפסגה נמוכה מאוד. להר, שידוע בעולם כאחד מסמלי יפן,[3] מקום של קודש בתרבות היפנית, והוא אתר תיירות פופולרי ביותר במדינה.[4] פוג'י הוא הר געש פעיל, והתפרצותו האחרונה אירעה בשנת 1707.

במרכז יפן נפגשות שלוש שרשרות הרים: הרי הידה, הרי קיסו והרי אקאישי, שיחד יוצרות את האלפים היפניים. הפסגה הגבוהה ביותר באלפים היפניים היא זו של הר קיטה, המתנשא לגובה של 3,193 מ'.

מישורי יפן הם מצומצמים בשטחם ורובם נמצאים לאורך החופים. מישורים אלה הם עתירי אדמת סחף, אשר מהווה כר גידול לשדות אורז, והם מיושבים בצפיפות.[5] הגדול שבמישורי יפן הוא מישור קאנטו, שמשתרע על פני כ-13,000 קמ"ר ובו שוכנת מטרופולין טוקיו. מישורים בולטים נוספים הם מישור נובי המקיף את נגויה, מישור קינקי הסמוך לאוסקה ולקיוטו, מישור סנדאי מסביב לסנדאי ומישור אישיקארי בהוקאידו. הנקודה הנמוכה ביותר ביפן היא אגם האצ'ירו בגובה של 4 מ' מתחת לפני הים.

גאולוגיה עריכה

 
תיאור סכמטי של ההיפרדות של איי יפן מיבשת אסיה

איי יפן נוצרו כתוצאה מתנועת לוחות טקטוניים במשך כמה מאות מיליוני השנים האחרונות, מאמצע תקופת הסילור ועד הפליסטוקן, שנגרמה בשל הפחתה של הלוח הפיליפיני מתחת ללוח האמורי וללוח אוקינאווה בדרום ושל הלוח הפסיפי מתחת ללוח אוחוצק בצפון. הר פוג'י נמצא בנקודת המפגש בין כל הלוחות, שהיא אזור פעיל במיוחד מבחינת סייסמית. בגבול ההפחתה בין הלוח הפסיפי ללוח אוחוצק מצוי שקע יפן, שקע אוקייני שעומקו המקסימלי הוא 9,000 מ' מתחת לפני הים, השביעי בעומקו בעולם.

במקור הייתה יפן צמודה לחוף המזרחי של יבשת אירואסיה. מכיוון שהלוחות שהופחתו היו עמוקים יותר מהלוח האירואסייתי, הם משכו את יפן מזרחה תוך יצירת ים יפן לפני כ-15 מיליון שנים.[6] מצר קוריאה ומצר הטטרים, המפריד בין האי סחלין ליבשת אסיה, נפתחו בשלב מאוחר יותר.

יפן שוכנת בטבעת האש, כינוי לרצועה ארוכה של אזורים המקיפה את האוקיינוס השקט, אשר מתאפיינת בפעילות געשית נמרצת וברעידות אדמה תכופות בגלל תזוזת הלוחות הטקטוניים. רעידות אדמה קלות מתרחשות ביפן לעיתים קרובות ומדי פעם מתרחשות התפרצויות געשיות בהרי הגעש של יפן, דוגמת הר פוג'י או הר סקורג'ימה. רעידות אדמה הרסניות, המלוות לעיתים קרובות בגלי צונאמי (ביטוי שמקורו בשפה היפנית), מתרחשות כמה פעמים במהלך מאה. רעידות האדמה העיקריות האחרונות ביותר היו רעידת האדמה בסנדאי ב-2011, רעידת האדמה בניאיגטה ב-2004 ורעידת האדמה בקובה ב-1995. הפעילות הגעשית מאפשרת את קיומם של מעיינות חמים רבים, שהיפנים נוהגים להפוך למתחמי רחצה ציבוריים הקרויים אונסן.

קרקעות עריכה

למעלה ממחצית הקרקעות ביפן הן קרקעות חומות, אשר נמצאות באזורי ההרים ברחבי המדינה. מתוכן, קרקעות חומות אדמדמות או צהבהבות מצויות בשיפולי ההרים ועל פני גבעות. בחלקים הקרובים לאוקיינוס השקט נפוצות קרקעות אנדוסול (קורובוקו) המהוות כ-17% מהקרקעות במדינה. קרקעות אלה, אשר שמן בא מן השפה היפנית, הן כהות בשל האפר הגעשי הניכר בהן, וניתן למצוא אותן באזורים שטוחים. בקרבת מקורות המים נפוצות קרקעות פלוביות המהוות כ-15%. קרקעות רגוסול המהוות כ-5.5% נמצאות בעיקר בהרים הפונים לים הפנימי. קרקעות פודזול המהוות כ-5% נמצאות בעיקר בקווי הרכס של ההרים הגבוהים בחבל צ'ובו וצפונה ממנו.[7][8]

מקורות מים עריכה

אוקיינוסים וימים עריכה

 
הים הפנימי סטו

יפן היא ארכיפלג המוקף מספר רב של גופי מים, כולם ימים שוליים של האוקיינוס השקט. אורכו של קו החוף היפני הוא 29,751 ק"מ, כאשר גופי המים העיקריים המקיפים את יפן הם: ים אוחוצק, צפון האוקיינוס השקט, ים הפיליפינים, ים סין המזרחי וים יפן. בנוסף, בין שלושת האיים הונשו, שיקוקו וקיושו מפריד הים הפנימי סטו.

ים יפן, הנמצא ממערב למדינה, היה לאורך ההיסטוריה למכשול טבעי שסיכל פעמים רבות ניסיונות פלישה ליפן מכיוון אסיה, במיוחד של המונגולים. הים מוקף כמעט כולו ביבשה, ומחובר לאוקיינוס על ידי חמישה מצרי ים, שכולם, למעט אחד, גובלים בארכיפלג היפני. המצרים סביב ים יפן הם רדודים, ועומקם הוא מסדר גודל של 100 מ' או פחות.

מצרים ומפרצים עריכה

האוקיינוסים והימים המקיפים את יפן יוצרים מצרים ומפרצים רבים. כאמור, ארבעה מצרים הגובלים בארכיפלג היפני מחברים בין ים יפן לשאר הימים. מצר לה פרוז מחבר את הים עם ים אוחוצק ומפריד בין האי סחלין הרוסי להוקאידו. מצר צוגרו מחבר אותו עם האוקיינוס השקט ומפריד בין הוקאידו להונשו. מצר קנמון מחבר אותו עם הים הפנימי ומפריד בין הונשו לקיושו. מצר קוריאה מחבר אותו עם ים סין המזרחי ומפריד בין יפן לקוריאה. מצר זה מחולק לשניים על ידי האי צושימה, שיוצר את מצר צושימה (התעלה המזרחית) ואת התעלה המערבית.

שלושה מהמפרצים החשובים ביפן נמצאים בצד הפונה לאוקיינוס השקט הצפוני. מפרץ טוקיו מוקף על ידי חצי האי בוסו וחצי האי מיורה, וסביבו שוכנים מטרופולין טוקיו והעיר יוקוהמה. מפרץ איסה, שלחופו שוכנת העיר נגויה, מחובר למפרץ מיקאווה, כשפתחם המשותף יוצא אל האוקיינוס השקט. מפרץ אוסקה הוא שלוחה של הים הפנימי והוא מתוחם על ידי חבל קנסאי והאי אוואג'י. לחופו שוכנות הערים אוסקה וקובה. המפרצים הבולטים שיוצר ים יפן הם מפרץ וקאסה ומפרץ טויאמה.

נהרות ואגמים עריכה

 
אגם ביווה

הנהרות ביפן קצרים באורכם ותלולים בשיפועם. משום כך קיים קושי להשיט במעלותיהם סירות. עוד בשל תלילות השיפוע, זרימת המים בנהרות מהירה והם מהווים מקור לאנרגיה הידרואלקטרית. ספיקת המים בנהרות משתנה עם עונות השנה, ובחורף הם עולים על גדותיהם. לצורך כך הוסטו חלק מהנהרות וננקטו אמצעים למזעור נזקי ההצפות. הנהר הארוך ביותר ביפן הוא נהר שינאנו הזורם במרכז האי הונשו לאורך 367 ק"מ ונשפך לים יפן. נהרות בולטים נוספים הם נהר טונה שזורם במישור קאנטו, נהר קיסו, שהוא הנהר הראשי מבין שלושת נהרות קיסו, ונהר אישיקארי בהוקאידו.

האגמים ביפן הם מקור חשוב לדגי מים מתוקים. האגם הגדול ביותר ביפן הוא אגם ביווה, צפונית-מזרחית לקיוטו, ששטחו 670 קמ"ר ועומקו המרבי 104 מ'. האגם השני בגודלו הוא אגם קסומיגאורה במרכז הונשו. אגם קוסשארו הוא אגם קלדרה בהוקאידו שמימיו חומציים ולא חיים בו דגים.

אקלים עריכה

ביפן שורר אקלים ממוזג עם ארבע עונות מובחנות, כאשר בצפון המדינה האקלים הוא אקלים ממוזג יבשתי ואילו בדרומה הוא אקלים סובטרופי גשום. שני גורמים עיקריים משפיעים על אקלימה של יפן: מיקומה סמוך ליבשת אסיה, המביא לרוחות עונתיות מהיבשת לאוקיינוס בחורף ולהפך בקיץ, והזרמים באוקיינוס השקט, כמו זרם קורושיו, שמימיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט ומקיימים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום רוב השוניות האלה גוססות כיום.

במדינה יורדים משקעים רבים והלחות גבוהה. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון, למעט בהוקאידו, כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, תוך שהם נושאים עמם גשם כבד.

ניתן לחלק את המדינה לשישה אזורי אקלים:

  • הוקאידו – אזור ממוזג וקריר, עם חורף ארוך וקר וקיץ קריר, וכן משקעים לא רבים
  • ים יפן – הרוח הצפון-מערבית העונתית מביאה עמה בחורף שלג כבד; הקיץ מביא עמו פחות גשמים מאשר באזור האוקיינוס השקט ולעיתים הטמפרטורות בו גבוהות מאוד עקב תופעת רוח פן
  • הרי המרכז – אקלים אופייני לפנים הארץ עם הפרשי טמפרטורות גבוהים בין הקיץ לחורף ובין היום ללילה; כמות המשקעים נמוכה מאשר בחוף בגלל השפעות צל גשם
  • הים הפנימי – ההרים בצ'וגוקו ושיקוקו חוסמים רוחות עונתיות, דבר אשר מביא מזג אוויר חמים לאזור
  • האוקיינוס השקט – החורף קר עם מעט שלג והקיץ חם ולח עקב רוחות דרומיות-מזרחיות עונתיות; בדרום משקעים רבים מאוד ובצפון משקעים רבים בקיץ
  • האיים הדרום-מזרחיים – חורף חמים וקיץ חם. כמות המשקעים גבוהה מאוד ומושפעת מהעונה ומטייפונים.

טמפרטורה וכמויות משקעים שנתיות ממוצעות ביישובים נבחרים:[9]


אקלים בטוקיו
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 10 10 13 19 23 26 29 31 27 22 17 12
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 3 3 6 11 15 19 23 25 21 15 10 5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 52 56 118 125 138 168 154 168 210 198 93 51
אקלים בסאפורו
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) -1 0 4 12 17 22 25 26 22 16 9 2
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -7 -7 -3 3 8 13 17 19 14 8 1 -4
משקעים ממוצעים (מ"מ) 114 94 78 57 53 47 81 124 135 109 104 112
אקלים בפוקואוקה
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 10 11 14 20 24 27 31 32 28 23 18 13
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 4 4 7 11 16 20 24 25 21 15 10 6
משקעים ממוצעים (מ"מ) 68 72 113 117 143 255 278 172 178 74 85 60

טבע עריכה

בעלי חיים עריכה

 
מקוק יפני

אוכלוסיית היונקים ביפן דרה ברובה באזורי ההרים המיוערים במדינה. המקוק היפני הוא הפרימט הצפוני ביותר בעולם, למעט האדם, עת תפוצתו מגיעה לקצה הצפוני של האי הונשו. זהו מין אנדמי ליפן, להוציא פרטים אשר הובאו לטקסס, ארצות הברית, בשנות ה-70 של המאה ה-20. עם היונקים האחרים נמנים דובים, חזירי בר, שועלים, איילים, ארנבות וסמורים. יפן ממוקמת על ציר נדידת עופות במזרח אסיה, דבר אשר מביא את מספר מיני העופות הנמצאים ביפן, באופן ארעי או דרך קבע, לכ-600 מינים. ישנו מגוון של זוחלים, לרבות שני מינים ארסיים של נחשים ועוד מיני כרכן שאינם ארסיים לאדם, וכן מיני צבים ולטאות. מבין מיני הדו-חיים האנדמיים ליפן ניתן למנות את סלמנדרת הענק היפנית החיה בקיושו ובחלקים המערביים של הונשו. החרקים ביפן אופייניים לאקלים הלח הממוזג השורר במדינה,[10][11] אם כי ישנם חרקים שהסתגלו לכל סוגי האקלים ביפן, דוגמת ה-Tanna japonensis, מין של ציקדה, השוכן מהוקאידו שבצפון ועד איי ריוקיו שבדרום.

יפן עשירה בדגה הודות לזרמי הים החמים והקרים בגופי המים המקיפים אותה, זרם אויאשיו וזרם קורושיו. ניתן למצוא במימי יפן לווייתנים ודולפינים וכן דגי מאכל שונים ומיני סרטנאים. כמו כן, בנהרות ובאגמים במדינה ישנם דגים בשפע, לרבות טרוטה וסלמון.[10]

צמחייה עריכה

 
פריחת עץ הדובדבן – סקאורה

האיים הוקאידו והונשו מאופיינים בצמחייה מחטנאית בהרים, עם עצים כגון אורן, אשוח וארז, ובעלת פרחים בגבהים נמוכים יותר, אשר מתאימה לאקלים הממוזג השורר במדינה, עמם נמנים האדר, השדר והאלון. בשיקוקו ובקיושו צמחייה ירוקת-עד, כאשר גם בהונשו צומחים עצי יער גשם ממוזג. חזרן נפוץ בכל "איי הבית". סמל ידוע של יפן הוא סאקורה, עץ נוי דובדבן שפריחתו מסמלת את בוא האביב.[10][11]

משאבים טבעיים עריכה

ליפן מחצבים ומאגרי גז טבעי ונפט מועטים, דבר אשר מאלץ את המדינה, הצורכת משאבים אלה בצורה נרחבת, לייבא אותם ממדינות אחרות. במדינה ישנם מרבצים של זהב, מגנזיום וכסף, אשר מספיקים לצריכה מקומית, כמו גם פחם, המשמש ברמה מוגבלת להפקת חשמל. קיים צורך בייבוא של עפרת ברזל, נחושת, בוקסיט ואלומיניום, וכן של גז ונפט. מבחינת משאבים מתחום החי והצומח, כאמור, יפן עשירה בדגה ו-65% משטחה מכוסה יערות, אלא שצורכי העץ של המדינה עולים על ההיצע המקומי, ולכן היא מייבאת מוצרי עץ.

פארקים לאומיים ואתרי מורשת עולמית עריכה

ביפן 32 פארקים לאומיים. פארק לאומי ביפן מוגדר ככזה המכיל צורות נוף המייצגות את יפן יחסית למקומות בעלי צורות נוף דומות, וכן המכיל נוף טבעי בולט שיכול להיות מוצג לעולם בגאווה.[12] הפארק הלאומי הגדול ביותר הוא דאיסצוזאן, שבו שלושה רכסי הרי געש ואזורים מיוערים בעצים מחטניים.[13] הפארק המתויר ביותר הוא פוג'י-הקונה-איזו למרגלות הר פוג'י.[14] פארקים בולטים נוספים הם ניקו, בו ממוקמים מקדשי ניקו, ואיסה-שימה, הידוע כערש תעשיית הפנינה המתורבתת. מספר פארקים אף מהווים, או מהווים בחלקם, אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.

נכון לשנת 2015, הכריז ארגון אונסק"ו על 17 אתרי מורשת עולמית ביפן, מתוכם ארבעה הם אתרים טבעיים. האי יקושימה והאזור שירקאמי-סנצ'י היו האתרים הטבעיים הראשונים שהוכרזו ביפן, עת הוכרזו בשנת 1993. יקושימה הוא האי הגשום ביותר ביפן ומשמש בית לכ-1,900 מיני צמחים, בהם עץ הקריפטומריה ושרידי יער ממוזג-חם הייחודי לאזור. האי שוכן דרומית לקיושו. שירקאמי-סנצ'י הוא אזור בצפון הונשו המכיל את שרידיו הבתוליים של יער ממוזג-קריר של עצי אשור. בשנת 2005 הוכרז חצי האי שירטוקו בהוקאידו. חצי אי זה מהווה דוגמה יחידה במינה ליחסי הגומלין בין מערכת אקולוגית יבשתית לימית. זהו גם אתר נדידה למיני עופות רבים שנמצאים בסכנת הכחדה. איי בונין (אוגסווארה), השוכנים כ-1,000 ק"מ דרומית לארבעת איי הבית, הוכרזו בשנת 2011 כאתר מורשת עולמית. איים אלה משקפים מספר רחב של תהליכים אבולוציוניים בהכילם מיני צמחים הקיימים הן בצפון-מערב אסיה והן בדרום-מזרחה, נוסף על המינים האנדמיים.[15]

חלוקה מנהלית עריכה

 
חלוקה מנהלית של יפן
  ערך מורחב – מחוזות יפן

יפן מחולקת מנהלית ל-47 יחידות מנהליות מסוגים שונים: 43 מחוזות (県, קֶן), אזור פרובינציה (道, דוֹ) – הוקאידו, שני מחוזות עירוניים (府, פוּ) – אוסקה וקיוטו – ואזור מטרופוליני (都, טוֹ) – טוקיו. הגדרות אלה נשמרו בחלקן מטעמים היסטוריים. מקובל לקבץ את 47 היחידות המנהליות לשמונת חבלי הארץ הגאוגרפיים, אף שאין לכך משמעות מנהלית בפועל, אלא לצורך פשטות התיאור. היחידות המנהליות נחלקות בתורן לערים (市 שִׁי) ולנפות (郡, גוּן), הנחלקות לעיירות ולכפרים. מטרופולין טוקיו נחלקת ל-23 רבעים מיוחדים, המהווים כל אחד יחידה מוניציפלית בפני עצמה. בראש כל יחידה מנהלית עומד מושל (知事, צִ'יגִ'י) הנבחר בצורה ישירה. תיקון תקנות ואישור תקציבים מתבצעים על ידי ועדות (議会 גִיקַאי), הנבחרות אחת לארבע שנים. גבולותיהן של היחידות המנהליות, הן בימי קדם והן כיום, עוקבים אחר הגבולות הטבעיים שמתווים ההרים.[16]

אוכלוסייה עריכה

נכון לשנת 2015, נאמדת אוכלוסיית יפן בכ-126,940,000 נפש,[17] דבר המעמיד את צפיפות האוכלוסין בה על 336 נפש לקמ"ר. אולם, מכיוון שאזורים רבים במרכז איי יפן הם הרריים ולא ניתנים ליישוב, צפיפות האוכלוסין ביישובי המדינה גבוהה אף יותר. ריכוזי האוכלוסייה הגדולים ביותר הם סביב הערים טוקיו, אוסקה, נגויה ופוקואוקה.

עמים עריכה

יפן היא מדינה הומוגנית מבחינה אתנית, כאשר למעלה מ-98% מאוכלוסייתה הם יפנים. עם זאת, הגדרת הלאום ביפן חופפת להגדרת האזרחות, ועל כן קיים קושי לסווג את האוכלוסייה במדינה לפי מוצא אתני. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה היא היפנים, או יאמטו, אלא שמינוח זה עבור העם היפני אינו מקובל כיום בשל משמעויות גזעניות הקשורות בו. מיעוטים אתניים בולטים הם אוכלוסיית הריוקיואנים המתגוררת באיי ריוקיו, אם כי קיים ספק אם אכן מדובר בקבוצה אתנית נפרדת, ואוכלוסיית האיינו המתגוררת באי הוקאידו. מיעוטים אתניים נוספים הם צאצאי מהגרים, בעיקר מסין, מקוריאה, מברזיל ומהפיליפינים.

הגירה עריכה

נכון לשנת 2013, עמד מספר התושבים הזרים ביפן על למעלה מ-2 מיליון תושבים, רובם הגדול ממדינות אסיה, ובראשן סין, קוריאה והפיליפינים. כמו כן, ביפן אוכלוסייה גדולה ממוצא ברזילאי.[18] לעומת זאת, מספר האזרחים היפנים השוהים מחוץ ליפן תקופה העולה על שלושה חודשים עומד על 1.25 מיליון, מתוכם מעל 400 אלף מתגוררים דרך קבע מחוץ למדינה. יעד ההגירה הנפוץ ביותר הוא ארצות הברית.[19]

בשנת 2014 עמד מספר המהגרים הפנימיים בתחומי יפן על כ-5 מיליון, כ-4% מסך האוכלוסייה במדינה, כאשר למעלה ממחציתם היגרו בתוך תחומי המחוז, או היחידה המנהלית, שבהם התגוררו.[20] מגמת העיור מאזורי הכפר אל הערים ופרוורי הערים נמשכת מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר מרכזי ההגירה העיקריים הם האזורים המטרופוליניים של טוקיו, אוסקה ונגויה, אולם בשני העשורים האחרונים ניכר כי שיעור ההגירה הפנימית ביפן הולך וקטן. במטרה למתן את ההגירה לאזורים אלה, שגם כך צפיפות האוכלוסין בהם גבוהה מאוד, יזמה הממשלה תוכניות להפניית תעשייה אל מרכזי צמיחה חדשים בערים קטנות יותר בצפון המדינה ובמערבה. בנוסף, הממשלה משקיעה מאמצים בשיפור תנאי החיים באזורים הכפריים, לרבות יצירת מקומות עבודה.[21]

ערים עריכה

 
גורדי השחקים של שינג'וקו, טוקיו, על רקע הר פוג'י
 
אוסקה, נוף הנשקף מבניין אומדה סקיי
 
נגויה, נוף מכיכר מידלנד

נכון לשנת 2015, 93.5% מאוכלוסיית יפן מתגוררת באזורים עירוניים.[22] באופן כללי, ניתן לומר שעיר ביפן היא יישוב עם מעל ל-50,000 תושבים. מעמדו של יישוב כעיר נקבע ברמת המחוז, וערים גדולות במיוחד, עם מעל 500,000 תושבים, מקבלות מן הממשלה מעמד של "עיר בתקנה ממשלתית" (政令指定都市) ומחולקות מנהלית לרבעים בעלי סמכויות מסוימות בתחום השלטון המקומי. יוצאת מכלל זה היא טוקיו.

טוקיו, אשר למעשה מוגדרת מאז 1943 כמטרופולין ומשמשת יחידה מנהלית המקבילה למחוז שתחתיו רשויות מוניציפליות נפרדות, היא בירת יפן והעיר הגדולה ביותר והמאוכלסת ביותר בה, עם למעלה מ-13 מיליון תושבים במחוז. היא מהווה את המרכז השלטוני והכלכלי של המדינה למן המאה ה-19, אז העביר הקיסר מוצוהיטו את הבירה מקיוטו לטוקיו. טוקיו שוכנת בחבל קאנטו שבאי הונשו לחוף האוקיינוס השקט. בתחומה של טוקיו 23 רבעים מיוחדים, שלכל אחד מהם, בשונה מהרבעים של ערים אחרות, שלטון מקומי עצמאי כשל עיר. מספר התושבים המתגוררים ב-23 הרבעים המיוחדים של טוקיו עומד על כ-9 מיליון.

קיוטו, השוכנת בחלקו המרכזי של האי הונשו, בעמק המהווה חלק מאגן יאמאשירו, היא הבירה ההיסטורית של יפן ומרכז התרבות במדינה. קיוטו מפורסמת בזכות היותה שמורה ומסורתית יותר, לעומת ערי יפן המודרניות ממנה. בכך היא מהווה מעין צוהר לתרבות היפנית המסורתית. בעיר מקדשים רבים של בודהיזם ושינטו, גנים, ארמונות ומבנים אדריכליים נוספים בעלי עניין.

יוקוהמה היא העיר המאוכלסת ביותר ביפן אחרי טוקיו, שמוגדרת מטרופולין. יוקוהמה שוכנת אף היא לחופו של מפרץ טוקיו ומהווה נמל חשוב ומרכז כלכלי. עיר זו הייתה מהערים היפניות הראשונות שנפתחו למערב. בעיר שוכן המגדל הגבוה ביותר ביפן, יוקוהמה לנדמרק טאוור. הבאה ברשימת הערים המאוכלסות ביותר במדינה היא אוסקה, השוכנת לחופו של מפרץ אוסקה באוקיינוס השקט. העיר מהווה אף היא נמל חשוב ומרכז מסחרי במדינה. בעיר אוכלוסיית יוממות גדולה מאוד, עד שבשעות היום מספר האנשים בעיר גדל בכ-40% לעומת הלילה.

רשימת עשר הערים המאוכלסות ביותר ביפן:[23]

עיר מספר תושבים (נכון למפקד 2010)
1 טוקיו (23 הרבעים המיוחדים) 8,949,000
2 יוקוהמה 3,690,000
3 אוסקה 2,666,000
4 נגויה 2,264,000
5 סאפורו 1,914,000
6 קובה 1,545,000
7 קיוטו 1,474,000
8 פוקואוקה 1,464,000
9 קווסאקי 1,426,000
10 סאיטאמה 1,223,000

כלכלה עריכה

מכיוון ששטחה של יפן הוא הררי ברובו ואינו ניתן ליישוב או לעיבוד, רק 13% משטח היבשה של יפן מנוצל לחקלאות, כאשר מתוכם 12% הם קרקע הראויה לעיבוד מדי שנה ו-1% הם גידולים קבועים, כגון מטעים. 66% משטחה של יפן מכוסים יערות, 5% הם שטחים עירוניים ותשתיות התחבורה מהוות 3%.[24][25]

חקלאות עריכה

 
שדה אורז ביפן

הגידול החקלאי הראשי ביפן הוא אורז, ו-39% משטח הגידולים החקלאיים ביפן מאופיינים בשדות אורז, לרבות באזורים עירוניים כמו ניאיגטה. אולם, אחוז האורז במכלול הגידולים החקלאיים היפניים הולך וקטן. נכון לשנת 2005 אחוז זה עמד על 23%, בעוד שבשנת 1960 הוא עמד על 50%. אחוז דומה במכלול הגידולים שייך לכלל הירקות ו-30% מסך התוצרת החקלאי הוא של חיות משק.[24] כאמור, גידולי האורז נפוצים במישורי הסחף, בעוד על צלע ההר הגידולים הראשיים הם גידולי פרדס וגידולי בעל כמו חיטה, שעורה וירקות. בשולי צלע ההר נפוצים גידולי תה.[26] גידולים עיקריים נוספים כוללים תפוחי אדמה וסלק סוכר.[27]

אמנם קיימים הבדלים מסוימים בין חבלי הארץ השונים, אך הוקאידו, שהוא מקור ל-13% מהתוצרת החקלאית, שונה בצורה ניכרת מיתר החבלים. בהוקאידו שיעור גידולי האורז נמוך הרבה יותר מאשר שאר חבלי יפן, בעוד שהתוצרת נסמכת יותר על גידולי חוות ומוצרי חלב. בנוסף, החוות החקלאיות בהוקאידו גדולות לעומת חוות בחבלים אחרים, בממוצע פי 17 יותר.[24]

תחבורה עריכה

 
רכבת שינקנסן

אורכן הכולל של הדרכים ביפן מסתכם ב-1,203,777 ק"מ, מתוכם 961,366 ק"מ סלולים, לרבות 7,560 ק"מ של כבישים מהירים (נכון לשנת 2008).‏[22] הכבישים המהירים באיים הונשו, שיקוקו וקיושו מרושתים ברשת אחת של כבישים מהירים, בעוד שבאי הוקאידו ובאיים הקטנים יותר מערכות כבישים נפרדות. הכבישים המהירים ביפן הם כבישי אגרה, שבהם האגרה נגבית לפי הנסועה או בתשלום קבוע חד-פעמי. ישנם גם כבישים מהירים עירוניים, אשר בנויים במפלסים עקב הצפיפות הרבה בערים הגדולות. נוסף על הכבישים המהירים ישנה רשת כבישים ארציים, שבחלקה חופפת לרשת כבישי האגרה. צורת הנוף ההררית ביפן הביאה לחפירת מנהרות רבות.[16]

באשר למסילות הברזל, אורכן הכולל מגיע ל-26,435 ק"מ.[22] ביפן פועלת רשת הרכבות המהירות שינקנסן, אשר הרכבות הנוסעות בה מגיעות למהירות של מעל 300 קמ"ש. בנוסף, בתשע ערים פועלות רשתות רכבות תחתית.

176 שדות התעופה ביפן מחולקים למספר דרגות. עם הדרגה הראשונה נמנים חמישה נמלי תעופה, שניים מהם משרתים את אזור טוקיו, בהם נמל התעופה הבינלאומי של נריטה, שניים את אזור אוסקה ואחד את אזור נגויה. מספר נמלי הים ביפן מגיע ל-22.

לקריאה נוספת עריכה

  • Pradyumna P. Karan, Japan in the 21st Century: Environment, Economy, and Society, Lexington: The University Press of Kentucky, 2005.

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גאוגרפיה של יפן

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Unknown author, Kuril islands dispute between Russia and Japan, BBC News, 1 November 2010
  2. ^ Richard R. Wertz, Exploring Chinese History :: East Asian Region :: Japan, ibiblio.org
  3. ^ Mt. Fuji, Japan National Tourism Organization
  4. ^ Case studies: Sustainable mountain tourism in action
  5. ^ Karan, p. 12-13
  6. ^ Gina L. Barnes, Origins of the Japanese Islands: The New “Big Picture”‎ ‎
  7. ^ Soil regions map of Japan based on a reclassification, Tohoku University, 2008
  8. ^ Physical Features, האטלס הלאומי של יפן, הרשות היפנית למידה גאומרחבי, עמ' 13.
  9. ^ נורמלים (1981 – 2010), הסוכנות המטאורולוגית של יפן
  10. ^ 1 2 3 יפן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
  11. ^ 1 2 Japan - Flora and fauna, באתר Nations Encyclopedia.
  12. ^ Definition of National Parks, National Parks of Japan
  13. ^ Parks Index, National Parks of Japan
  14. ^ National Parks, japan-guide.com
  15. ^ יפן, באתר אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.
  16. ^ 1 2 Karan, p. 12
  17. ^ אומדני אוכלוסייה לפי גיל ומין, הלשכה היפנית לסטטיסטיקה.
  18. ^ [www.stat.go.jp/data/nenkan/zuhyou/y0214000.xls תושבים זרים לפי אזרחות], הלשכה היפנית לסטטיסטיקה
  19. ^ [www.stat.go.jp/data/nenkan/zuhyou/y0215000.xls אזרחים יפנים החיים מחוץ ליפן], הלשכה היפנית לסטטיסטיקה
  20. ^ סיכום תוצאות של ההגירה הפנימית ב-2014, הלשכה היפנית לסטטיסטיקה.
  21. ^ Japan - Migration, באתר Nations Encyclopedia.
  22. ^ 1 2 3 יפן באתר ספר העובדות העולמי של ה-CIA.
  23. ^ אוכלוסייה ומשקי בית, משרד הפנים והתקשורת היפני
  24. ^ 1 2 3 Roger Martini and Shingo Kimura, Evaluation of Agricultural Policy Reforms in Japan, OECD, 2009.
  25. ^ יפן, באתר WorldStat.info.
  26. ^ Karan, p. 13-14
  27. ^ גדעון ביגר, דני סימון, אמנון קרטין (עורכים), "יפן", אטלס מסע אחר למדינות העולם (עמ' 183–185), מסע אחר, תל אביב, 2005.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאוגרפיה_של_יפן&oldid=38070849"