גדימינאס

גדימינאס (לעיתים: גדימין; בליטאית: Gediminas, בפולנית: Gedymin;‏ 1275 – 1341) היה דוכס גדול של ליטא בין השנים 1316–1341, והפך את ארצו לאחת המעצמות של מזרח אירופה. בימי מלוכתו התפשטה שליטת ליטא על שטח גדול בין הים הבלטי ובין הים השחור.

גדימינאס, דוכס גדול של ליטא
Gediminas, Lietuvos didysis kunigaikštis

ציור דיוקן משנת 1709, הנמצא בארמון ואוול בקרקוב
לידה	1275? וילנה, ליטא
פטירה	דצמבר 1341 (בגיל 66 בערך) ראודונה (טירת באיירבורג), ליטא
מדינה	הדוכסות הגדולה של ליטא
מקום קבורה	וילנה
בן או בת זוג	Jewna
שושלת גדימינים
אב בוטוויטאס או סקלמנטאס צאצאים Aldona of Lithuania Lubart Karijotas Elizabeth Giedyminowicz Witold Giedyminowic Eufemija Gediminaitė יאוניטיס Narimantas אלגירדאס קייסטוטיס Augusta Anastasia of Lithuania Manvydas Maria of Lithuania

תמונת גדימינאס בתחריט שאייר את הכרוניקות של אלסנדרו גואניני (1614-1538)

סמל שושלת הגדימינידים

גדימינאס קרא לעצמו "מלך הליטאים ושל רוסים ("רותנים") רבים". לצידם של הדוכסים מינדאוגאס וויטאוטס נחשב לאחד הגיבורים הלאומיים של העם הליטאי. הוא העביר את בירת ליטא לוילנה והקים שרשרת איתנה של מבצרים.

גדימינאס היה השליט השני מהשושלת הגדימינית ועלה על כס המלכות של ליטא אחרי מות בן דודו ויטניס.

כאמצעי דיפלומטי במאבק באויבים מבחוץ ניהל משא ומתן עם האפיפיור על התנצרות ממלכתו אך בכל זאת, שמו נשאר קשור למורשת הפאגאנית של ליטא.

תואר

Gedeminne Dei gratia Letphanorum Ruthenorumque rex, princeps et dux Semigallie

גדימינאס, בחסד האל מלך הליטאים והרוטנים, נסיך ודוכס סמיגליה

ביוגרפיה

נולד בסביבות שנת 1275, ככל הנראה, כאחד משלושת בניו של סקלמנטאס. בסביבות שנת 1295 עם עלייתו לשלטון של ויטניס, בנו של בוטווידאס (פוקובראס), התייצבה הדוכסות הגדולה של ליטא אחרי שנים של אי סדר. בסביבות 1316 לקח גדימינאס את השלטון במקום ויטניס, שאולי מת או ויתר על כס הדוכסות כדי לנהל את ז'מאטיה או אאוקשטייאס, חבל ארץ עילי שבצפון-מערב ליטא.

מוצאו

בנוגע לקשר המשפחתי בינו לויטניס יש במקורות הרבה סימני שאלה. באגדות וחלק מהכרוניקות (כמו למשל, ב"ספר הקטיפה" הגניאלוגי הרוסי) הוצג גדימינאס כבנו של ויטניס. אולם ידוע כיום שהם חיו בערך באותן השנים והקשר אב-בן לא נראה אפשרי. בסיפורים מגמתיים המופיעים בכרוניקה של יאן דלוגוש ובמקורות מוסקבאיים מאוחרים ,גדימינאס הוצג כמשרת או נושא כלים של ויטניס ונטען שהוא רצח את אדונו ועלה כך לשלטון. לעומת זאת במכתבו של אחד ממנהיגי מועצת העיר ריגה, דובר על גדימינאס כעל אח של ויטניס כעל "אחיו"ויורשו, כאשר שניהם היו בניו של בוטווידאס. החל משלהי המאה ה-19 זאת הייתה ההשערה שאומצה על ידי ההיסטוריונים כסבירה ביותר. בסוף המאה ה-20 ההיסטוריון ייזי אוכמנסקי (1974) מצא שבפואמה הרוסית "זדונשצ'ינה" מהמאה ה-14 שני בניו של אלגירדאס מספרים שהם נכדיו של גדימינאס וניניו של סקלמנטאס, שהיה אביו או חמיו של גדימינאס. על בסיס מקור זה היה גדימינאס בנו או חתנו של סקלמנדאס, לדעתו של תומאס ברנאוסקאס סקלמנטאס היה אחיו של בוטווידאס ולא אביו ולכן ויטניס וגדימינאס היו בני דודים.

בשנת 1320 סיפח את הדוכסות של לוצק, ייסד את העיר ביאליסטוק ונחל ניצחון ראשון על האבירים הטבטונים. בשנה הבאה החל במשא ומתן עם האפיפיור באביניון, בנוגע להצטרפות אפשרית של עמו לדת הנוצרית. בשנת 1323 הפך את העיר וילניוס שייסד, לבירת ליטא. כתב לאפיפיור כדי להודיע על רצונו לאמץ את הדת הרומית קתולית והזמין נזירים, בעלי מלאכה, סוחרים ואיכרים גרמנים ובני עמים אחרים להתיישב בארצו. אז הגיעו לליטא גם היהודים הראשונים.

מבחינת האבירים הטבטונים התעניינותו של גדימינאס בנצרות לא הייתה אלא אמצעי ערמומי שנועד להגביר את עצמת שלטונו ולהיפטר מהם. בסופו של דבר, אחרי שהטבטונים הפיצו באירופה שמועות על כך שגדימינאס תומך בפגאנים ואף בנוצרים אורתודוקסים, ב-1324 ויתר הדוכס על רעיון הטבילה לנצרות הקתולית. במלחמתו נגד המסדר הטבטוני, כרת גדימינאס בשנת 1325 ברית עם מלך פולין, ולדיסלב הנמוך. בתו אלדונה נישאה לקזימיר, בנו של ולדיסלב. ברית ונישואין אלו הביאו רגיעה בגבול בין פולין ובין ליטא.

ב-10 בפברואר 1326, קואליציית הצבאות של פולין ושל ליטא יצאו במתקפה נגד המרקה החדשה של ברנדנבורג, וכבשו את מבצר מיידזיז'ץ' (Międzyrzecz). בשנת 1327 זרעו האבירים הטבטונים, מצידם, הרס ואימה ברחבי קויאוויה בפולין, וסאמו גיטיה בתחומי ליטא. בחבל סמוגיטיה, הם השתלטו ביחד עם כוחות מצ'כיה (בוהמיה), על המבצרים החשובים. אך תגובת נגד של המלך הפולני, ולדיסלב הנמוך, שחדר עם צבאו לשטחים שבשליטת המסדר בפרוסיה, הכריחה אותם לסגת לפולין.

בשנת 1331 חיזק גדימינאס את קשריו עם שכן נוסף – על ידי ברית כלולות של אחת מבנותיו עם גאורגי השני, הקניאז של גליציה-ווהלין. אולם מריבה אישית עם ולדיסלב הנמוך הביא לקרע ביחסים עם פולין. ב-15 בנובמבר 1337 החליט הקיסר לודוויג מבוואריה להעניק לאבירים הטבטונים את כל ארץ ליטא, אבל גדימינאס הצליח להביסם ולגרשם. בשנת 1340, אחרי מותו של הקניאז גאורגי השני של גליציה-ווהלין, גדימינאס וחתנו, קזימיר השלישי הגדול, מצאו את עצמם בעימות צבאי זה נגד זה למען השליטה ברוס של האליץ'-ולדימיר.

בשנות מלוכתו הגדיל בצורה ניכרת את שטחי מדינתו על ידי סיפוחן של הדוכסויות (קנזאטים) של מינסק, פינסק, טוראוו וויטבסק. סיפח בנוסף את הוויבודאט של פודלסיה המזרחית וחלק מווהלין. השפעתו התפשטה עד לחבלי רוס – קייב, פסקוב, נובגורוד, טוור.

הצליח למנוע מהאבירים הטבטונים להשתלט על ליטא. השכיל לכונן יחסי מסחר עם ערי ליבוניה החברות ההאנזה, כמו ריגה, וייסד ערים רבות.

מדיניות פנימית

גדימינאס הצטיין בניהול חכם של מדינתו. הגן על הכמורה הקתולית ועל זו האורתודוקסית כאחת, הביא את הצבא הליטאי לרמת יעילות מיטבית לפי אמות המידה של זמנו, הגן על גבולות המדינה באמצעות שרשרת של מבצרים חזקים ובנה טירות רבות בויניוס ובערים אחרות. בתחילה העביר את הבירה לעיר החדשה טרקאי, אך בהמשך קבע שוב את וילניוס כעיר בירה קבועה.

מותו

גדימינאס נפטר בשנת 1341, ככל הנראה בחודש מאי. משערים כי נרצח, אולי בהרעלה, כחלק מהפיכה. גופתו נשרפה בטקס פאגאני שהתקיים בשנת 1342, ושכלל קרבן בני אדם. משרתו המועדף וכמה עבדים גרמנים נשרפו יחד עם גופתו. עובדה זו מעידה על הישארותו נאמן לחלוטין לדת האלילים הילידית של אבותיו, ועל כך שהעניין שגילה בנצרות הקתולית היה אחיזת עיניים שנועדה לרכוש בני ברית בסכסוכו עם המסדר הטבטוני. אמנם אומרים שביקש לקרוא לנזירים פרנציסקנים מבוהמיה על מנת להטבילו לפני מותו, אך אלו נרצחו בדרך לליטא וההטבלה לא התקיימה.

לאחר מותו חולקה ליטא בין שבעת בניו שלחמו זה בזה. כתוצאה מההתפלגות כוחם הצבאי והמדיני של הליטאים נחלש בווילנה ירש אותו בנו השני, יאונוטיס, שלא היה מסוגל להשתלט על אי הסדר שפרץ במדינה, והודח בשנת 1345 על ידי בנו, אלגירדאס.

נשותיו וצאצאיו

לא ברור כמה נשים נשא גדימינאס. ה"כרוניקה מביכובייץ" מזכירה שלוש נשים: וידה מקורלנד, אולגה מסמולנסק ויאונה (ייבנה) מפולוצק, שהייתה נוצרייה אורתודוקסית ומתה בשנת 1344 או 1345. רוב ההיסטוריונים והמקורות המודרניים טוענים שאשתו של גדימינאס הייתה ייבנה, בעוד הדמויות של וידה ואולגה מוגדרות כפיקטיביות, מפני שאף מקור מבלד הכרוניקה הנ"ל אינם מציין אותן.

הועלתה גם הטענה שלגדימינאס היו שתי נשים, אחת פאגאנית והשנייה נוצרייה אורתודוקסית. תמכה בטענה השאות רק הכרוניקה "יונגרה הוכמייסטר" משלהי המאה ה-15, המציינת את נרימאנטאס כאח למחצה של אלגירדאס.

היסטוריונים אחרים סומכים בהשערה הזאת בגלל ההחלטה, שנראתה תמוהה בנסיבות אחרות, למנות את בנו האמצעי, יאונוטיס, כיורש. היה ניתן להבין החלטה זו רק אם יאונוטיס היה בנם הבכור של גדימינאס ואשה שנייה.

על פי המסורת, היו לגדימינאס שבעה בנים ושש בנות, ביניהם:

• מנבידאס (Manvydas) ‏ (1348 - בערך 1288)
• נרימנטאס (Narimantas)
• קאריוטאס (Karijotas)
• יאונוטיס (Jaunutis) שירש את וילניוס וסביבתה (1345-1341)
• אלגירדאס (Algirdas) (1377-1345) שפעל באזורים מזרחיים של ליטא
• קסטוטיס (Kęstutis)
  • ויטאוטאס הגדול (Vytautas)
• מריה, שנישאה לדמיטרי מטוור
• אלדונה של שליטא, שנישאה לקז'ימייז' השלישי, מלך פולין
• אלזבייטה, שנישאה לוואצלב מפלוצק
• אופמיה, שנישאה לבולסלב-יורי השני של הליץ'
• ליוברטאס

הנצחה

• רחוב ראשי בעיר וילנה הוא שדרות גדימינאס
• בכיכר הראשית של העיר וילנה הוצב פסלו של גדימינס

ראו גם

• גדימינים

לקריאה נוספת

• Eric Christiansen - The northern crusades: the Baltic and the Catholic frontier, 1100-1525. Macmillan. 1980 p. 273. ISBN 0-333-26243-3
• Zigmantas Kiaupa The history of Lithuania before 1795. Lithuanian Institute of History.2000 p. 402. ISBN 9986-810-13-2

Vjachaslaў Nasevіch. Gedzimin - Vialikaje kniastva Litoŭskaje: Encyklapedyja. U 3 t. / red. G. P. Paškoŭ і іnš. T. 1: Abalenskі — Kadencyja. — Minsk: Belaruskaja Encyklapedyja, 2005. p. 519 (בבלארוסית)

• Jaroslaw Pelenski - The contest for the legacy of Kievan Rus. East European Monographs.1998 p. 325. ISBN 0-521-54155-7
• Andrejs Plakans - A Concise History of the Baltic States. Cambridge University Press.2011 ISBN 978-0-521-54155-8
• Steven Christopher Rowell, . Lithuania Ascending: A Pagan Empire Within East-Central Europe, 1295-1345. Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: Fourth Series. Cambridge University Press.1994 p. 149. ISBN 978-0-521-45011-9.
• Saulius A. Sužiedėlis, Historical Dictionary of Lithuania, 2ª ed., Scarecrow Press, 2011, ISBN 978-0-8108-4914-3.
• J.Tęgowski . The first generation of Gediminas. Poznań-Wrocław 1999

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גדימינאס בוויקישיתוף

• גדימינאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תומאס באראנאוסקאס – מאמר על גדימינאס בכתב העת "וורוטה" .11.1996 23-30, גיליון 44, (278), ע' 6 (בליטאית)

Tomas Baranauskas - Gedimino kilmė journal Voruta 23 בנובמבר 1996 vol.44 nr.278 (מוצאו של גדימינאס)