יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דג'מבה, ג'מבה או ג'מביי (Djembe) הוא תוף בצורת גביע השייך לקטגוריית כלי ההקשה לניגון סולו וליוויים, והדונון (באנגלית: Doundoun/Dunun) – תופי בס, המגיעים בשלושה גדלים שונים ומוצמדים אליהם פעמוני ברזל, ובדרך כלל מנגנים עליהם יחדיו באנסמבל התופים המסורתיים של בני המלינקה, (מחבל המנדה שבמערב אפריקה).

תוף דג'מבה

רקע עריכה

הצורה הנוכחית של דג'מבה התפתחה ככל הנראה מכלי כתישה. בעבר, התופים יוצרו על ידי נפחים. בעבר היו משלמים עבור הדג'מבה אגוזי קולה[דרוש מקור]. תהליך בניית התוף מלווה בטקס בו בודקים את העץ ממנו מכינים את הדג'מבה, לפני כריתת העץ רוקדים סביבו ישרו ויתופפו. הנפח ופמלייתו יגישו לעץ כמנחה את עשרת אגוזי הקולה, ויסבירו לרוח העץ כי הוא העץ הנבחר וכן גם יתנצלו בפני רוח העץ על כך שצריך לכרות אותו. לאחר כריתת העץ, תגולף הצורה החיצונית הבסיסית של התוף, לאחר מכן הליבה הפנימית של העץ תרוקן מתוכן. טקס נוסף, המציין את מתן הקול לתוף הג'מבה, יתקיים מיד לאחר הגילוף הסופי של התוף ומתיחת העור על חלקו העליון. לפני שנים, השתמשו בעור של אנטילופה, מאוחר יותר השתמשו בעור של עז. הטקס הסופי יתקיים בעת הניגון על התוף, כדי לתת לתוף את קולו.

חשיפת הג'מבה למערב עריכה

בספרו מבוא לג'מבה, קארי, מציין כי התוף הוצג לראשונה מחוץ למערב אפריקה בשנת 1950, בעת המסע העולמי של הבלט האפריקאי (Les Ballets Africains ), תחת ניצוחו של פדובה קייטה מגינאה. עד לשנות ה – 80 הג'מבה היה מוכר רק לקומץ מועט של מוזיקאים ורקדנים שהיו מעוניינים במוזיקה האפריקאית. רוב המידע על הג'מבה סיפק נגן בשם לאדג'י קמרה, (מהבלט האפריקאי), אשר משנות ה-60 אימן את הדור הבא של נגני הג'מבה בארצות הברית. העולם למעשה החל להתעניין בג'מבה רק מאמצע שנות ה – 80. בתקופה זו הופקו בעולם, ובעיקר באירופה אלבומים רבים המוקדשים לתוף זה. מסע הופעות של להקות בלט מגינאה, מאלי וסנגל זכו להענות רבה מצד הקהל שגדש את האולמות. כמות מורי הג'מבה גדלה, וחלקם יזמו סדנאות לימוד באפריקה עצמה. עם הביקוש החל גם הייצור ההמוני של התוף לצרכים מסחריים,( Charry, 1996).

ישנן מספר סיבות להתעניינות המאוחרת שגילה העולם בג'מבה, ביניהן, הבדלים תרבותיים ולשוניים בין ארצות הברית לבין הקולוניות הצרפתיות, ופטירתו ב-1984 של נשיא גינאה (Sekou Toure). באותה השנה גינאה פתחה את שעריה. שני נגנים מפורסמים הם ממדי קייטה ופמדו קונטה.

סגנון התיפוף עריכה

את רפרטואר המקצבים שמנגנים כיום בג'מבה שאבו ממקורות שונים במערב אפריקה ולא רק מהאזור שהיה פעם חבל המנדה. פיתוח סגנון תיפוף אחיד ובינלאומי קרה הודות לשינויים שנאלצו האמנים האפריקאיים לבצע במורשת המוזיקלית שלהם בגלל החשיפה האירופאית הנרחבת לה הם זכו. אירוע תיפוף בכפר (יכול להתרחש גם בעיר), נערך לעיתים לאורך שעות, שבמהלכן המתופפים והנגנים מתרכזים במקצב אחד או בכמה מקצבי ריקוד בודדים. כל המשתתפים באירוע מאלתרים ריקוד מול הנגנים, בין אם זה כל משתתף אחד או שניים שלושה בו זמנית. הם מאתגרים את הנגנים על ידי ריקוד מהיר. על הנגן ללוותם בהתאם למהירות הריקוד, בדרך כלל ישנה הפוגה במהירות התיפוף בזמן שהרקדנים מתחלפים, או כשמנחה הטקס (jeli), שהוא גם הזמר, שר.

סגנון התיפוף של הבלט הוא שונה. הכוריאוגרפיה מהוקצעת. ישנה קבוצה גדולה של נגנים הרוקדת בו זמנית בתיאום עם המתופפים, כדי לא לשעמם את הקהל שבא לצפות במופע אך לא מהשתתף בו, הם מנגנים לפעמים מעל ל-30 מקצבים שונים במופע שאורך שעה בלבד (שם). באפריקה, בניגוד למעגלי מתופפים במערב, מספר המתופפים באנסמבל הוא קטן וכך גם מספר המקצבים שהם מנגנים. מספר המשתתפים המינימלי הוא שלושה: סוליסט, נגן ליווי על הג'מבה ותוף דונון.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא דג'מבה בוויקישיתוף