דוקטרינרים
דוקטרינרים (בצרפתית: Doctrinaires) או "החוקתיים" (Constitutionnels)[1] היו קבוצת מלוכנים ליברלים צרפתים - בהתחלה חוג רעיונות, אחר כך מפלגה, שפעלו בימי הרסטורציה הצרפתית (1830-1814) והמונרכיה של יולי (1848-1830).הם תמכו ברעיון המונרכיה החוקתית מתוך תקווה לפשר בין משטר המלוכה לעקרונות המהפכה הצרפתית ובין המשילות לחירות. בראשם עמד פייר-פול רואייה-קולר שהצטיין כנואם בחסד.[1]
| מדינה |
הרסטורציה הצרפתית המונרכיה של יולי |
|---|---|
| מייסד | פייר-פול רואייה-קולר |
| מנהיגים |
פייר-פול רואייה-קולר פרנסואה גיזו ויקטור דה ברוי |
| תקופת הפעילות | 8 ביולי 1815 – 2 באוגוסט 1830 (15 שנים) |
| אידאולוגיות | ליברליזם, מונרכיזם חוקתי |
| שיא כוחה | 1820-1817 |
| התמזגה לתוך | האורליאניסטים |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז פוליטי |
  | |
בעיניהם המונרכיה החוקתית הייתה כרוכה בהגבלות חמורות של זכות הבחירה ולהיבחר בפרלמנט (suffrage censitaire). בהגעתו לשלטון, העניק המלך לואי השמונה עשר צ'רטר (בצרפתית "שארט" - charte), הידוע כ"צ'רטר החוקתי מ-1814" שבאמצעותו הוקמו בית תחתון - "בית הנבחרים" ובית עליון "שאמבר דה פר" ("בית העמיתים")[2] שנבחרו על ידי מספר מוגבל של בעלי זכות הצבעה. היו אז בערך מאה אלף אזרחים בעלי זכות הצבעה וכ-15,000 בעלי זכות להיבחר. הדוקטרינרים היו אנשי מרכז ונחשבו למרכז-"שמאל" או ל"ליברלים שמרנים". בשנות המונרכיה של יולי, היו הדוקטרינרים ובראשם הדוכס מברוי ופרנסואה גיזו קבוצה פוליטית ואינטלקטואלית בתוך מפלגת ההתנגדות. בימי שלטונו של לואי פיליפ ובייחוד בתקופת ממשלתו של המרשל ז'אן-דה-דייה סו (1847-1840) הם החזיקו בעמדות כוח בזירה הפוליטית. הדוכס ברוי היה ראש ממשלה בשנים 1836-1835 וגיזו ב-1847–1848
היסטוריה עריכה
ההתחלות עריכה
ב-1816 כבשו הדוקטרינרים את לבו של המלך לואי השמונה-עשר שנבהל מאלימות המלוכנים הקיצונים כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם ב"בית הבלתי מושג" (Chambre introuvable) מ-1815. עם זאת ב-1820 המלוכנים הקיצונים בראשות הרוזן ז'וזף דה וילל (Villèle) חזרו לשלטון. הדוקטרינרים היו אז באופוזיציה, אם כי היו עדיין מקורבים יחסית לממשלה, בייחוד באמצעות הדוכס דקאז שמילא כמה תפקידים ממשלתיים. משמאל היו הדוקטרינרים ביריבות עם הרפובליקנים, הידועים כסיעת "העצמאים" ומימין -עמדו נגד המלוכנים הקיצונים, ה"אולטרה".
המלך הבא, הריאקציונר שארל העשירי, בחר בראש המלוכנים הקיצונים, הנסיך פוליניאק, כראש ממשלתו. הדוקטרינרים נטמעו אז במחנה ה"אורליאניסטי" שהאמין בערך באותם העקרונות כמוהם.
השם עריכה
בהתחלה הכינוי "דוקטרינרי" ניתן מתוך לגלוג על ידי יריביהם. ב-1816 העיתון "Nain jaune réfugié" (שמשמעות שמו הוא "גמד צהוב פליט") שפורסם בבריסל על ידי בונפרטיסטים וגולים ליברלים, כתב על רואייה-קולר, כעל "הדוקטרינרי" וקראו לו "רואייה-קולר של הדוקטרינה הנוצרית" כרמז ללימודיו אצל נזירי "מסדר הדוקטרינה הנוצרית" שנודעו גם בשם "הדוקטרינרים". הכינוי תאם גם את להט ההטפה והדבקות בדעות שאפיינו את רואייה-קולר. המונח השתרש והיה לפופולרי והודבק גם לעמיתיו של רואייה-קולר, כמו למשל המלוכנים המהגרים לשעבר, הדוכס רישלייה וארקול דה סר.
השקפתם עריכה
מקרב ה"דוקטרינרים" רואייה-קולר עצמו, ז'אן מקסימיליין למארק ומן דה ביראן היו חברים באספות המהפכניות. אטיין-דני פסקייה, הרוזן בניו, הברון באראנט, ז'ורז' קיווייה, ז'אן-ז'וזף מונייה, גיזו והדוכס דקאז מילאו תפקידים בכירים בימי האימפריה, אך היו כולם מאוחדים בעקרונות הפוליטיים ודמו ביניהם בשיטות. כמה מהם, כמו גיזו ומן דה ביראן היו תאורטיקנים בתחום מדעי המדינה. הברון באראנט היה איש ספר. דקאז הגדיר את יעד מפלגתם בסיסמה: "להלאים את המונרכיה ולהשליט אותה על צרפת". המונרך שהיה "מלך צרפת" בימי המשטר הישן נועד להפוך ל"מלך הצרפתים". בעוד שבמשטר הישן סמכות המלך נגזרה מזכות אלהית במונרכיה של יולי המלך היה לריבון לאומי שסמכותו לא נגזרה מאלהים אלא מהעם.[דרוש מקור]
ה"דוקטרינרים" שאפו להגשים את מטרותיהם על ידי יישום הצ'רטר החוקתי מ-1814 של לואי השמונה עשר ועל ידי שיתוף פעולה עם המלך נגד המלוכנים הקיצונים, שביקשו לבטל לחלוטין את כל הישגי המהפכה הצרפתית. הם היו נכונים להעניק למלך הרבה חופש בבחירת שריו ובהכוונת המדיניות הלאומית והתנגדו לאחריות מיניסטריאלית שהייתה מאפשרת פיטורי השרים כתוצאה מהצבעת אי אמון של חברי הפרלמנט. הם רצו מלך שיסכים בכנות להישגי המהפכה ושימשול ברוח ליברלית, בהתיעצות עם בית נבחרים שייבחר על ידי אנשים שלפחות רובם אם לא כולם יהיו אמידים ובעלי השכלה ראויה. נמצא מלך כזה רק באישיותו של לואי פיליפ שהכין את המונרכיה של יולי. פרנסואה גיזו ניסח את השקפת הדוקטרינרים בספרו "על ממשל מייצג ועל המצב העכשווי של צרפת" Du gouvernement représentatif et de l'état actuel de la France, אותו פרסם ב-1816.
בזירת העיתונות ביטאוני המפלגה היו L'Indépendant (שב-1817 שינה את שמו ל-Le Constitutionnel) וה-Journal des Débats. הדוקטרינרים מצאו תמיכה רבה בקרב בכירים לשעבר של האימפריה, שהאמינו בצורך במונרכיה חוקתית ושנאו שנאה עמוקה כלפי המשטר הישן וזכרו לרעה גם את שלטונו הסמכותני של נפוליאון, כמו כן בקרב הסוחרים, התעשיינים ובעלי המקצועות החופשיים, בייחוד עורכי הדין.
"דוקטרינרים" ידועים עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- 1943 Jacques Madaule - Histoire de France vol.2 Gallimard, Paris,
- Emmanuel de Waresquiel Le duc de Richelieu,L. A Perrin 1990