דיזי גילספי
ג'ון בירקס "דיזי" גילספי (באנגלית: Dizzy Gillespie; 21 באוקטובר 1917 – 6 בינואר 1993) היה חצוצרן, מוביל הרכבים, זמר ומלחין אפרו-אמריקאי. יחד עם צ'ארלי פארקר יצר את סגנון הבי בופ ששינה את פני הג'אז. גילספי היה נגן חצוצרה וירטואוזי ומאלתר מחונן. בנוסף לכישוריו כנגן, התנהגותו, חוש ההומור שלו ולבושו המסודר עזרו לאנשים לקבל את המוזיקה החדשנית שלו. בשנות ה-50 הוביל גילספי את תנועת המוזיקה האפרו-קובנית, שהכניסה אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוזיקה. גילספי היה גם שר לעיתים, דבר שגור למדי בקרב חצוצרנים מתקופת לואי ארמסטרונג ואילך.
 | |
| גילספי ב-1955. צילם: קארל ואן וכטן. | |
| לידה |
21 באוקטובר 1917 צ'רו, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בינואר 1993 (בגיל 75) אנגלווד, ארצות הברית |
| שם לידה |
John Birks Gillespie |
| מקום קבורה |
בית הקברות פלאשינג |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1935 |
| מקום לימודים |
Laurinburg Institute |
| סוגה |
ג'אז, בי בופ, ג'אז אפרו-קובני |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
חצוצרה, נבל פה |
| חברת תקליטים |
פבלו רקורדס, ורב רקורדס, קפיטול רקורדס, סבוי רקורדס, RCA רקורדס, Dee Gee Records |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ילדות ושנותיו ראשונות עריכה
גילספי נולד כצעיר מבין תשעה אחים, כשהיה בן 4 התחיל לנגן בפסנתר וכשהיה בן 10 נפטר אביו, מוביל להקה מקומית. עד גיל 12 לימד עצמו נגינה בטרומבון וחצוצרה וניגן על כלי נגינה של שכניו וחבריו משום שלמשפחתו לא היה די כסף על מנת לרכוש כלי נגינה. את החיבה לצליל החצוצרה רכש, לדבריו בראיונות רבים, כאשר האזין לנגינתו של רוי אלדרידג' ברדיו. אף על פי שקיבל מלגה ללימודים מתקדמים במוזיקה, העדיף לצאת ולפתח קריירה כנגן. ב-1935 חבר למספר תזמורות ביג בנד בזו אחר זו וב-1937 החליף את אלילו רוי אלדרידג' בתזמורתו של טדי היל. עם להקה זו הקליט את הסולו הראשון שלו בסטנדרט King Porter Stomp. באותה תקופה גם פגש את לוריין, שתהפוך לאשתו ב-1940, השניים לא נפרדו עד למותו של גילספי.
בין השנים 1939–1941 ניגן בתזמורתו של קאב קאלווי, שפיטר אותו מכיוון שניגן, לדבריו, "מוזיקה סינית", זאת כיוון שגילספי, שהיה כבר משוחרר ובעל ביטחון עצמי נטה לנגן מחרוזות ארוכות ומהירות של תווים בשמיניות, כלומר פי 2 מהרבעים שהם הדופק הקבוע של הסווינג. לאחר ששוחרר מהחוזה עם קאלווי הפך גילספי לנגן חופשי (free-lancer, שאינו קשור בהתחייבות חוזית לתזמורת מסוימת) וניגן בין היתר בתזמורותיהם של ליונל המפטון, וודי הרמן, ג'ימי דורסי, ארל היינס ובתזמורת שליוותה את אלה פיצג'רלד. בתזמורתו של המפטון ניפגש עם בן ובסטר, קולמן הוקינס ובני קרטר, עמם ישתף פעולה גם בהמשך דרכו.
בי בופ עריכה
משנת 1943 התחיל גילספי להלחין מוזיקה משלו[1]. היו אלה קטעים שהיוו חידוש בפיסוק (פרייזינג), בשינויי קצב, בהרמוניה וביכולות האלתור לעומת מוזיקת הסווינג שנוגנה בתזמורות. במיוחד הודגשה הווירטואוזיות האישית של הנגן, שדרך יכולותיו הטכניות ושליטתו בכלי נדרש להביא לביצוע את אישיותו ומקוריותו, וזאת בניגוד בולט למשמעת שנדרשה בנגינה בתזמורת. גילספי חלק את רעיונותיו עם נגן סקסופון שפגש בתזמורתו של ארל היינס - צ'ארלי פארקר. השניים התחילו לגבש קבוצה עמה נפגשו בעיקר במועדונים כ- Minton's Playhouse ו- Monroe's Uptown House. בין הנגנים שהשתתפו בג'אם סשן'ס במועדונים אלה היו ה"אבות המייסדים" של הבי בופ, ת'לוניוס מונק, באד פאוול, קני קלארק ועוד נגנים יצירתיים ומתוסכלים שבילו בנגינת סווינג בשורותיהן של ביג בנדס שהונהגו על ידי מוזיקאים מזדקנים כטדי היל ובני גודמן. בין הקטעים שהלחין גילספי באותה תקופה נמצאים הסטנדרטים היסודיים של הסגנון כGroovin' High, Woody n' You, Salt Peanuts, A Night in Tunisia ועוד.
הקהל לא הבין בדרך כלל את המוזיקה ולא קיבל אותה בהבנה או באהדה, אך בקהל ישבו גם אמנים כמיילס דייוויס ומקס רואץ' שהתלהבו וביקשו ללמוד את הסגנון החדש. גילספי נדד בין ניו יורק ולוס אנג'לס וניגן עם נגנים רבים שלמדו ממנו את יסודות הבי בופ ובהם ג'ון קולטריין, מילט ג'קסון, לאלו שיפרין, יוסף לטיף, ריי בראון, קני קלארק, ג'יי ג'יי ג'ונסון ועוד.
גילספי הפך לדמות המובילה של הסגנון החדש, נועם הליכותיו (בניגוד למזגו הסוער והאלים של צ'ארלי פארקר, למשל), לבושו המסודר, חוש ההומור השובבי שלו וגישתו החינוכית תרמו לחיבוב הסגנון החדש על הקהל. הוא השתתף במיזם "ג'אז והפילהרמונית" ובסרט Jivin' in Be-Bop מ-1946[2] שנועד להפצת הצליל החדש. רביעיית הבי בופ שבה השתתף כחצוצרן, אשר כללה את פארקר בסקסופון, מקס רואץ' על התופים ובאד פאוול בפסנתר, הייתה אחת מהרביעיות החשובות בתולדות הג'אז.
החל מ-1953 החל גילספי לנגן בחצוצרה ייחודית מכופפת ב-45 מעלות. לפי האוטוביוגרפיה שלו, הדבר קרה בתאונה שהתרחשה בינואר 1953 והוא אהב את האפקט. מאידך, החוקרת אלין שיפטון טוענת שגילספי ראה חצוצרה כזו במנצ'סטר בשנת 1935. בכל מקרה גילספי ניגן בחצוצרה מכופפת שנבנתה במיוחד עבורו מעת זו ואילך והיא הפכה לסימן היכר מובהק של גילספי.
פעילות נוספת עריכה
שגרירי הג'אז עריכה
בשנת 1956, כחלק ממדיניותה של ארצות הברית להפצת תרבותה במדינות העולם, כסכר מפני התפשטות הקומוניזם בהן, הנהיג גילספי תזמורת ייצוגית במימון מחלקת המדינה של ארצות הברית ובשותפות עם המעבד קווינסי ג'ונס במסע הופעות עולמי ארוך שכלל את המזרח התיכון, מדינות הבלקן ודרום אמריקה תחת הכינוי "שגרירי הג'אז". דיזי גיבש בלהקה זו את דמותו כמנהיג ואיש הרעיונות, כאשר הוא מותיר את תפקיד העיבוד המוזיקלי לקווינסי ג'ונס.
מוזיקה אפרו-קובנית עריכה
בשנת 1947 נפגש גילספי עם מתופף הקונגה הקובני צ'אנו פוזו (Chano Pozo) ועם החצוצרן הקובני מריו באוזה (Mario Bauza) ושיתף אותם בלהקתו. המקצבים, אותם הביאו לקובה עבדים מאפריקה לפני דורות, השתלבו עם המסורת המקומית ומוזיקה ספרדית ויצרו מארג צליל וקצב ייחודי, אשר בשילוב עם מסורות הג'אז יצר את הסגנון הנודע כג'אז לטיני. שלא כמו מרבית יצירות הג'אז המבוצעות על תבנית סימטרית מרובעת בהן הרבעים הזוגיים מודגשים, יצירות ג'אז לטיני הן לרוב על תבנית הקלאווה, 3:2 או 2:3. זהו מקצב המתפרס על שתי תיבות ודגשיו מורכבים יותר.
בתחילה ניגן ההרכב האפרו-קובני של גילספי במועדוני ריקודים ברחוב 52 ובהארלם (כגון ה"פלאדיום" ו"תיאטרון אפולו") וזכה להצלחה כתזמורת ריקודי סלסה. מאוחר יותר פיתח גילספי שילובים בין הרכבי בי בופ, הארד בופ ופיוז'ן ובין נגנים אפרו-קובנים כגון טיטו פואנטה, פאקו דה ריברה ודויד סנצ'ז והופיע עמם במסגרות רבות, הקלטות וסיבובי הופעות עולמיים.
פעילות ציבורית ופוליטית עריכה
בשנת 1964 הציע עצמו גילספי כמועמד לנשיאות ארצות הברית. בקמפיין הפרודי למחצה שלו הצהיר שאם ייבחר הבית הלבן ייקרא "The Blues House" (משחק מילים: הבית הכחול/ בית הבלוז). מזכיר המדינה יהיה דיוק אלינגטון, מיילס דייוויס יהיה ראש ה-CIA, מזכיר הגנה יהיה מקס רואץ', וצ'ארלס מינגוס יהיה מזכיר השלום, ריי צ'ארלס יהיה הספרן הראשי של ספריית הקונגרס, לואי ארמסטרונג יהיה שר החקלאות וכדומה.
זו הייתה דרכו, דרך ההומור והקריצה, להביע את מחאתו ותמיכתו בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. אותה דרך הביאה אותו להיות אורח במספר רב של תוכניות אירוח ותוכניות חינוכיות והוא נהפך לדובר מבוקש ופופולרי למטרת קירוב לבבות, זכויות אזרח וקירוב נוער למוזיקה. מבקריו, מבין שורות הלוחמים הרדיקליים יותר במדיניות ההפרדה הגזעית, טענו שהוא "רך מדי", חביב מדי ומתחנף מדי לקהל הלבן באופן יחסי לסוגיות החמורות שעימן נאלצים האפרו-אמריקאים להתמודד.
בשנת 1970 קיבל על עצמו גילספי את האמונה הבהאית והפך למאמין אדוק ולמפיץ הבשורה הבהאית בקרב חבריו[3].
בשנת 1974 ביקר בישראל והופיע בחיפה (בית הספר הריאלי העברי).
בשנת 1979 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו To Be or Not to Bop.
בשנת 1980 שימש גילספי כמנצח תזמורת האומות המאוחדות למשך שלוש שנים.
גילספי הופיע כאורח במספר תוכניות טלוויזיה כהחבובות, רחוב סומסום, משפחת קוסבי ועוד.
בשנת 1989 ערך סיבוב הופעות ענק במסגרתו הופיע ב-27 מדינות בעולם וב-100 ערים בארצות הברית. במהלך הסיור ניגן עם שתי תזמורות סימפוניות והקליט ארבעה אלבומים.
אחרית ימיו עריכה
הערכה ופרסים עריכה
גילספי זכה להוקרה והערכה שהתבטאה בכיבודים רבים. כבר ב-1960 בחרו בו קוראי מגזין המוזיקה דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז. הוא נבחר ל"צ'יף של ניגריה" וקיבל דרגת מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי, זכה ל-14 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בארצות הברית, ביניהם דוקטור לשם כבוד של מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון ב-1989. באותה שנה זכה גם לפרס גראמי על מפעל חיים. כמו כן זכה לפרס מרכז קנדי ופרס דיוק אלינגטון וכוכב עם שמו הוטבע בשדרת הכוכבים של הוליווד.
ב-26 בנובמבר 1992, במסגרת הקונגרס הבהאי השני, נחגג יום הולדתו ה-75 בקרנגי הול. מוזיקאים רבים הופיעו לכבודו אך הוא שהה בביתו, מרותק למיטה עקב מלחמתו בסרטן הלבלב.
מותו עריכה
גילספי נפטר ב-6 בינואר 1993, שריד אחרון כמעט לדור מייסדי הבי בופ. נערכה לו הלוויה בהאית בקרב בני משפחתו וחברים קרובים וגופתו נשרפה. לפני הטקס הבהאי, הוצב ארונו בקתדרלה בניו-יורק על מנת שהציבור יוכל לחלוק לו כבוד אחרון.
לקריאה נוספת עריכה
- סטאדס טרקל, "דיזי גילספי, מגלה צלילים חדשים", בספר ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
- Leonard Feather, Inside Be-Bop, 1949
- Dizzy Gillespie, To Be or not to Bop, 1979 ISBN 0385120524
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של דיזי גילספי (באנגלית)
דיזי גילספי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר AllMusic (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Discogs (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Songkick (באנגלית)- דיזי גילספי, באתר Genius
- דיזי גילספי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
דיזי גילספי, באתר בילבורד (באנגלית)- דיזי גילספי והביג בנד שלו (1956 - 1958) מאתר המוזיקה של אלון מרקוס
- לב המוזיקה -דיזי גילספי (באנגלית)
- Dizzy ראיון משנת 1973 (באנגלית)
- דיזי גילספי בבלוג עלים לתרופה
- דיזי גילספי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דיזי גילספי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ הפרק מבוסס בעיקר על ספרו של לאונרד פד'ר Inside Be Bop מ-1949
- ^ "Jivin' in Be-Bop", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ האור בקצה המנהרה nrg, 9/10/2007