הגביע הקדוש
בנצרות, הגביע הקדוש הוא הכלי, הצלחת או הגביע שישו השתמש בו בסעודה האחרונה, ומיוחסים לו כוחות על-טבעיים. לפי גרסאות רבות של הסיפור, הכלי מזוהה עם כלי שהשתמש בו יוסף הרמתי כדי לאגור את דמו של ישו בעת קבורתו, ואז לקח את החפץ לבריטניה, שם ייסד שושלת של אפוטרופסים כדי להגן עליו. באנגלית נקרא הכלי ממנו אכל ישו The Holy Chalice, והכלי בו השתמש יוסף הרמתי The Holy Grail.
החיפוש אחר הגביע הקדוש מהווה חלק חשוב מאגדות המלך ארתור, אשר מופיעות לראשונה ביצירותיו של כרטיאן מטרואה (Chrétien de Troyes). ייתכן שאגדה זו משלבת מסורת נוצרית עם מיתולוגיה קלטית על קדרת הדאגדה, שנאמר עליה שכל האוכל ממנה לעולם יהיה שבע.
היסטוריונים של תרבויות עקבו בפרוטרוט אחר התפתחות אגדת הגביע. זו אגדה גותית, אשר נכתבה לראשונה כרומנסה, אשר ייתכן ששאבה מרמזים טרום-נוצריים, בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. רומנסות הגביע המוקדמות התמקדו בפרסיבל, ונטוו אל תוך המארג הארתוריאני הכולל. רומנסות הגביע החלו בצרפת, ותורגמו לשפות אירופאיות אחרות. רק קומץ רומנסות לא-צרפתיות הוסיפו מרכיבים מהותיים לעלילה.
מקור הגביע עריכה
הגביע עריכה
תפקידו של הגביע משתנה לפי האגדה בה הוא מופיע, אך במרבית הגרסאות על הגיבור להוכיח עצמו כראוי להיות במחיצת הגביע.
בסיפורים מוקדמים, חוסר בגרותו של פרסיבל מונעת ממנו להגשים את ייעודו כאשר הוא מוצא את הגביע לראשונה. עליו להתחזק נפשית ורוחנית לפני שיוכל למצוא אותו שנית. בסיפורים מאוחרים יותר הגביע הוא סמל לחסד האל, אשר זמין לכולם, אך רק אלו שמכינים עצמם לקראתו מבחינה רוחנית, כמו סר גלהאד, מבינים אותו לחלוטין.
גרסאות קדומות של הגביע עריכה
יש שתי אסכולות באשר למקור הגביע. אסכולתם של רוג'ר שרמן לומיס, אלפרד נט וג'סי וסטון גורסת שמוצאו מהמיתולוגיה והפולקלור הקלטיים. לומיס זיהה מספר הקבלות בין ספרות וולשית מתקופת ימי הביניים וספרות אירית לבין רומנסות גביע, כולל דמיון לבראן המבורך של המבינוגיון ולמלך הדייג הארתוריאני, וכן בין היורה משיבת החיים של בראן לבין הגביע. אגדות אחרות תיארו צלחות או כלים קסומים המסמלים כוח שלא מן העולם הזה, או בוחנות את ערכו של הגיבור. לעיתים מפיק החפץ אספקה בלתי נדלית של מזון ולעיתים ביכולתו להחיות מתים. לעיתים משמש הגביע לקביעת מלכן של ארצות שונות, כיוון שרק היורש החוקי לכס יוכל לאחוז בו. גם בדת היהודית יש אזכור לחפצים כאלה, כגון כד השמן, שמצאו המכבים בבית המקדש, או כד השמן וצפחת המים מסיפורו של אלישע הנביא.
מלומדים אחרים מאמינים כי הגביע החל כסמל נוצרי טהור. למשל, ג'זף גרינג מאוניברסיטת טורונטו (גרינג 2005) זיהה מקורות לדימוי הגביע בציורי קיר מהמאה ה-12 מכנסיות בפירנאים הקטלונים (רובם הועברו למוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה בברצלונה). הציורים מציגים דמויות איקוניות ייחודיות של מרים, אם ישו, אוחזת בקערה הקורנת לשונות אש. דמויות אלה מקדימות את התיאור הספרותי הראשון של Chrétien de Troyes. גרינג טוען שזו ההשראה המקורית לאגדת הגביע.[1]
תאוריה מאוחרת אחרת גורסת כי מטרתם של הסיפורים המוקדמים ביותר שמאירים את הגביע באור נוצרי הייתה קידום הסקרמנט הקתולי של לחם הקודש. אומנם קיימת התייחסות לנוהג בברית החדשה, והנוהג הוגדר בידי תאולוגים במאות הראשונות לספירה, אך בתקופה שבה הופיעו אזכורים ספרותיים ראשונים לגביע החלה הכנסייה להוסיף טקסיות מיסטיקה לסקרמנט זה. היות שכך, סיפורי הגביע הראשונים עשויים היו להיות חגיגות של חידוש הסקרמנט המסורתי (ברבר, 2004). תאוריה זו נתמכת בעובדה שאגדות הגביע הן כמעט לחלוטין מאפיין של הכנסייה המערבית (ראו להלן).
מכיוון שלשני המקורות סימוכין חזקים, מקובל על רוב החוקרים ששתי המיתולוגיות, הקלטית והנוצרית, תרמו להתפתחות האגדה.
אטימולוגיה עריכה
המילה graal, כפי שהמילה grail מאויתת באיותה הקדום ביותר, נראית כאדפטציה לצרפתית עתיקה של המילה הלטינית gradalis, שמשמעה "כלי המובא לשולחן בשלבים שונים של הארוחה". לפי האנציקלופדיה הקתולית, לאחר שמחזור רומנסות הגביע היה מבוסס היטב, סופרים ימי-ביניימים מאוחרים העלו אטימולוגיה שגויה ל-sangreal, שם חליפי לגביע הקדוש. בצרפתית עתיקה, san grial משמעו גביע קדוש, ו-sang rial משמעו דם מלכותי. סופרים מאוחרים השתעשעו במשחק מילים זה. מאז משמש הכינוי sangreal כדי להשרות אווירה ימי-ביניימית על התייחסות לגביע. הקישור לדם מלכותי נשא פירות בספר מודרני רב-מכר ("צופן דה וינצ'י"), המקשר תאוריות קשר היסטוריות רבות. ייתכן גם שזהו מקור שמו של משקה הסנגריה, קוקטייל המורכב מיין אדום מחומם ומפירות.
תחילת הגביע בספרות עריכה
כרטיאן מטרואה עריכה
הגביע מופיע לראשונה בספרות ביצירה פרסבל – סיפור הגביע (Perceval, le Conte du Graal) מאת כרטיאן מטרואה, אשר טוען כי עבד לפי ספר מקור שנתן לו פטרונו, הרוזן פיליפ מפלנדריה. בפואמה חסרה זו, המתוארכת בין 1180 לבין 1191, החפץ עדיין לא רכש את התכונות הנובעות מקדושה שיהיו לו ביצירות מאוחרות יותר. במהלך סעודה במעונו הקסום של הפישר קינג, פרסיבל חוזה בתהלוכה מופלאה בה צעירים הנושאים חפצים מרהיבים מחדר אחד למשנהו חולפים לפניו במהלך כל מנה בארוחה. תחילה עובר גבר צעיר הנושא רומח מדמם, אחריו שני ילדים הנושאים נברשת פמוטות. לבסוף, נערה יפהפייה מגיחה, כשהיא נושאת גביע בעל עיטורים עשירים.
כרטיאן מטרואה מתייחס לחפץ לא בתור "הגביע" אלא פשוט בתור "גביע", ומכך ניתן להסיק שהמילה שימשה בשימושה הספרותי המוקדם כשם עצם רגיל. עבורו החפץ היה כלי או קערה עמוקים מעט ורחבים. החפץ היה מעניין עבורו משום שלא הכיל דג, כפי שהצופים היו מצפים מכלי כזה, אלא לחם-קודש בודד, אשר סיפק תזונה לאביו הנכה של הפישר קינג.
פרסיבל, שהוזהר שלא לדבר יותר מדי, נותר דומם לאורך כל המאורעות הללו, ומתעורר למחרת בבוקר לבדו. אז הוא למד שלו שאל את השאלות הנכונות על מה שראה, היה מרפא את מארחו הנכה וזוכה לכבוד רב.
רוברט דה בורון עריכה
אף כי תיאורו של Chrétien הוא הקדום ביותר והמשפיע ביותר מבין כל הטקסטים העוסקים בגביע, היה זה בעבודתו של רוברט דה בורון שהגביע הפך באמת ל"גביע הקדוש" ולקח את הצורה המוכרת לקוראים המודרניים. ברומנסה בחרוזים Joseph d’Arimathie, אשר חוברה בין 1191 לבין 1202, הוא מספר את סיפורו של יוסף הרמתי, אשר משיג את הגביע (chalice) מהסעודה האחרונה כדי לאסוף בו את דמו של ישו כשהוא מוסר מן הצלב. יוסף מושלך לכלא, שם ישו מבקרו ומסביר לו את מסתרי הספל המבורך. כשיוסף משתחרר, הוא אוסף את מחותניו ואנשים אחרים ההולכים אחריו, ונוסע למערב. שם הוא מייסד שושלת של שומרי גביע, אשר בסופו של דבר כוללת את פרסיבל.
הגביע בספרות מוקדמת נוספת עריכה
מנקודה זו ואילך מתפצלת ספרות הגביע לשתי מחלקות. הראשונה עוסקת באבירי המלך ארתור המבקרים בטירת הגביע או מחפשים את החפץ. השנייה עוסקת בהיסטורית הגביע בתקופתו של יוסף הרמתי.
תשע היצירות החשובות ביותר מן הקבוצה הראשונה הן:
- פרסיבל, מאת Chrétien de Troyes.
- ארבע יצירות המשך ל"פרסיבל", מאת סופרים הנבדלים בחזונם ובכישרונם, שמטרתן להביא את היצירה לכדי סיום.
- Parzival הגרמני, מאת וולפרם פון אשנבאך (Eschenbach), אשר עיבד לפחות את קדושתו של הגביע של רוברט לתוך המסגרת של הסיפור של Chrétien.
- פרסבל Didot, הקרוי על שם בעליו הקודמים של כתב היד. סבורים כי זהו עיבוד לפרוזה של המשכון של רוברט דה בורון ליוסף הרמתי.
- הרומנסה הוולשית פרדור (Peredur), בדרך כלל כלולה במבינוגיון. מבוססת על הפואמה של Chrétien אך שונה ממנה מהותית.
- פרלסבאוס (Perlesvaus). מכונה "רומנסת הגביע הכי פחות קנונית" על שום אופייה החריג.
- הכתר (Diu Crone) הגרמני, בו גווין, ולא פרסיבל, משיג את הגביע.
- החלק של לנסלוט במחזור וולגייט, אשר מציג את גיבור הגביע החדש, גלהאד.
- ה-Queste del Saint Graal, חלק נוסף במחזור וולגייט, העוסק בהרפתקאות גלהאד ובהשגתו את הגביע.
בקבוצה השנייה נמצאים:
- יוסף מארימתיאה של רוברט דה בורון
- ה-Estoire del Saint Graal, החלק הראשון של מחזור וולגייט (שנכתב דווקא לאחר לנסלוט וה-Queste), מבוסס על סיפורו של רוברט, אך מרחיב אותו בפרטים חדשים רבים.
אף כי שורשי כל היצירות הללו ב-Chrétien, כמה מהן מכילות פיסות מסורת שלא נמצאות אצלו, ואשר ייתכן שמגיעות ממקורות קדומים יותר.
תפיסות של הגביע עריכה
הגביע נחשב כקערה או כלי כאשר תואר לראשונה על ידי כרטיאן מטרואה. לכותבים אחרים היו רעיונות משלהם. רוברט דה בורון הציג אותו ככלי מן הסעודה האחרונה, וב"פרדור" לא היה גביע במובן המילולי: במקום, הגיבור השיג מגש המכיל את ראשו הפצוע והמדמם של קרוב משפחתו. ב"פרזיבל", וולפרם ווןEschenbach, בצטטו סמכות של דמות (קרוב לוודאי בדויה) בשם Kyot the Provençal, טוען שהגביע היה אבן שנפלה מן השמיים, והייתה מפלטם של המלאכים הנייטרליים אשר לא לקחו צד במרד של לוציפר. כותבי מחזור וולקייט השתמשו בגביע כבסמל של חסד אלוהי. גורלו של גלהאד, בנם מחוץ לנישואים של האביר הדגול ביותר בעולם, לנסלוט, ושל נושאת הגביע איליין הוא להשיג את הגביע. טוהרו הרוחני הופך אותו לוחם טוב יותר אפילו מאביו שהפך לשם דבר. גלהאד ופירוש הגביע המקושר איתו נתפסו במאה ה-15 בLe Morte d'Arthur של סר תומאס מלורי, ונותרו פופולריים עד היום.
קיימות מגוון תפיסות של הגביע הנפוצות בחברה המערבית (בייחוד בחברה הבריטית, הצרפתית והאמריקאית). תפיסות אלו הפכו פופולריות בעקבות מספר רב של עבודות מודרניות וימי-ביניימיות (ראו להלן). הן מקושרות עם מחזור הסיפורים הנפוץ האנגלו-צרפתי (בעל ההשפעות הגרמניות) של סיפורי המלך ארתור ואביריו. בגלל תפוצה נרחבת זו, אמריקאים ומערב-אירופאים מניחים לעיתים שרעיון הגביע מוכר עולמית.
לעומת זאת, סיפורי הגביע נעדרים לחלוטין מן הפולקלור של אותן ארצות שהשתייכו ועדיין שייכות לכנסייה האורתודוקסית המזרחית (ערבים, סלאבים, רומנים או יוונים). דבר זה תקף לגבי כל המיתוסים הארתוריאניים, אשר מוכרים ממזרח לגרמניה רק הודות לסיפור-מחדש הוליוודי. הגביע לא היה נושא נפוץ כל כך גם באזורים קתוליים כגון ספרד ואמריקה הלטינית. תפיסות הגביע, חשיבותו ומשמעותו, הן רעיונות ספציפיים ומקומיים במהותם, המקושרים עם מיתולוגיה קלטית וקתולית ועם סיפורים אנגלו-צרפתיים. תפוצתם הרחבה של רעיונות אלה נובעת מהשפעתן התרבותית של ארצות אלה, בהן מיתוס הגביע היה פופולרי בימי הביניים.
אגדות מאוחרות עריכה
האמונה בגביע והעניין במיקומו האפשרי לא חדלו מעולם. בעלות על הגביע יוחסה למגוון קבוצות, ביניהם הטמפלרים. יש גביעי-שתייה שנטען כי הם הגביע במספר כנסיות כגון קתדרלת ולנסיה. לגביע האיזמרגד בג'נובה, שהושג במסעות הצלב באלפו במחיר גבוה, מתייחסים כיום פחות בתור הגביע הקדוש, מאז שתאונת דרכים, שארעה כאשר הוא הושב מפריז אחרי נפילת נפוליאון, גילתה כי האיזמרגד הוא זכוכית ירוקה.
בסיפורו של וולפרם וון Eschenbach, הגביע נשמר בטירת mons salvationis) Munsalvaesche (, לאחר שהופקד בידי טיטורל (Titurel), מלך הגביע הראשון. יש שזיהו את הטירה עם אוצר מונסרט (Montserrat) שבקטלוניה, ספרד. בין הבולטים שבהם - נזירי מונסרט. סיפורים אחרים טוענים כי הגביע קבור מתחת לכנסיית רוסלין (Rosslyn) או שניתן למצוא את הגביע במעמקי המעיין בגלסטונברי טור (Glastonbury Tor). סיפורים שונים טוענים כי שושלת של מגינים שומרים על הגביע, או שהטמפלרים החביאו את הגביע באי אוק (Oak) המפורסם שבנובה סקוטיה. פולקלור מקומי באקוקיק (Accokeek) שבמרילנד טוען שהגביע הובא לעיירה בידי כומר על ספינתו של קפטן ג'ון סמית' מג'ימסטאון. קיימת השערה שהגביע היה בידי הקתרים והוברח ממונסגור זמן קצר לפני כיבושו.
ארבע עתיקות ימי-ביניימיות עריכה
במהלך ימי הביניים, היו ארבעה מועמדים בולטים לתפקיד הגביע הקדוש. כמה מהם, למשל הsanto cáliz מוולנסיה, מקושרים עם ה-chalice (הכלי מהארוחה האחרונה).
- האזכור הראשון ל־chalice מן הארוחה האחרונה הוא ספל בעל שתי ידיות, אשר נשמר ברליקוואריום (מקום המיועד לשמירת עתיקות קדושות ושאריות מקדושים) בכנסייה ליד ירושלים בין בזיליקת גולגותא והמרטיריום (Martyrium). מועמד זה מופיע רק בדיווחו של ארקולף, צליין מגאליה שראה אותו, ודרך פתח במכסה מחורר של הרליקואריום בו נשמר, נגע בו בידו ונישקה. לדבריו, נפח הגביע היה פיינט גאלי. כל אנשי העיר התקבצו סביבו ביראה. (ארקולף ראה גם את הרומח הקדוש על מרפסת בזיליקת קונסטנטין). זהו האזכור היחיד של הchalice כממוקם בארץ הקודש.
- קיים אזכור בסוף המאה ה-13 לעותק של הגביע בקונסטנטינופול. האזכור מופיע ברומנסה גרמנית מן המאה ה-13, בשם טיטורל הצעיר: "בעלות גבוהה, כלי שני, אצילי ויקר, עוצב כדי לחקות את זה. בקדושתו אין פגם. אנשי קונסטנטינופול בחנו אותו בארצם, (במוצאם כי) הוא עשיר יותר בעיטוריו, הם החשיבו אותו כגביע (grâl) האמיתי". מסופר כי הגביע נבזז מהכנסייה בבוקולאון (Bucoleon) במסע הצלב הרביעי ונשלח מקונסטנטינופול לTroyes שבצרפת בידי Garnier de Trainel, אז בישוף Troyes, ב-1204. הגביע תועד שם בשנת 1610, אך נעלם במהלך המהפכה הצרפתית.
- מבין שני הכלים ששרדו עד היום, אחד נמצא בקתדרלה בג'נובה. הכלי הגנואי המשושה ידוע בכינוי sacro catino, האגן הקדוש. באופן מסורתי נטען שהוא גולף מאיזמרגד, אך לאמיתי של דבר זו זכוכית מצרית ירוקה בקוטר של כ-37 ס"מ. הכלי נשלח לפריז לאחר שנפוליאון כבש את איטליה, והוחזר שבור. השבירה זיהתה את ה"איזמרגד" כזכוכית. מקור הגביע אינו ברור. לפי מה שכתב וויליאם מטייר בסביבות 1170, הוא נמצא במסגד קיסריה ב-1101: "כד ירוק בוהק מעוצב כקערה". הגנואים, בהאמינם שהוא עשוי איזמרגד, קיבלו אותו תמורת סכום נכבד. סיפור חלופי בדברי ימים ספרדיים מספר כי הכלי הגנואי נמצא כאשר אלפונסו השביעי מקסטיליה כבש את אלמריה מידי המורים בשנת 1147 בסיוע גנואי :"un uaso de piedra esmeralda que era tamanno como una escudiella", "כד מגולף מאיזמרגד שהיה ככלי אוכל". הגנואים אמרו שזהו הדבר היחיד שרצו מן השלל מאלמריה. הזיהוי של הsacro catino עם הגביע נעשה רק מאוחר יותר, על ידי Jacobus de Voragine בדברי ימי ג'נובה שלו, שנכתבו בסוף המאה ה-13.
- הכלי השני ששרד הוא ה-santo cáliz, גביע אגט בקתדרלת וולנסיה. הוא קובע על בסיס ימי-ביניימי וניתנה לו רגל העשויה גביע צ'לסדוני הפוך. יש כיתוב ערבי. על פי המסורת המקומית, פטרוס הקדוש הביא את הגביע לרומא במהלך המאה ה-1, לאורנטיוס מרומא הביא אותו במאה ה-3 לוסקה שבספרד. ב-713, עם הפלישה המוסלמית לחצי האי האיברי, ברח הבישוף המקומי עם הגביע להסתיר אותו במערה, במקום שבו הוקם מאוחר יותר מנזר סן חואן דה לה פניה(אנ'). האזכור הבטוח המוקדם ביותר של ה-chalice הוא ב-1399, כשמנזר סן חואן דה לה פניה נתן אותו למלך מרטין הראשון מאראגון(אנ') בתמורה לגביע זהב.
פירושים מודרניים עריכה
מטפורה סתמית עריכה
אגדות הגביע הקדוש הן הבסיס למטפורה "הגביע הקדוש" בתרבות המודרנית, בעיקר בשפה האנגלית. יעד סופי, רחוק ובלתי מושג מוגדר לעיתים קרובות כ"גביע הקדוש" של אדם, ארגון או שטח מחקר. למשל, היתוך מבוקר או אנטי-גרביטציה מכונים לעיתים "הגביע הקדוש של הפיזיקה השימושית".
עיבודים מודרניים עריכה
.jpg)
סיפור הגביע וחיפושו הפכו פופולריים במאה ה-19, לאחר שספרות כדוגמת המחזור הארתוריאני אידיליות המלכים של אלפרד טניסון אזכרו אותו.
השילוב של קדושה מהוסה, הרמוניות כרומטיות ודימויים מיניים באופרה פרסיפל (Parsifal) של ריכרד וגנר העניק משמעות חדשה לנושא הגביע. בפעם הראשונה קושר הגביע, אשר הפיק עתה דם באופן מחזורי, עם פוריות מינית נשית. רצינות הנושא תומצתה גם בציורו של דנטה גבריאל רוזטי, בו אישה (שצוירה על פי ג'יין מוריס) אוחזת בגביע ביד אחת ומחווה תנועת ברכה בשנייה. ייתכן שהקישור לנשיות שואב מכך שהגביע הוא סמל פאלי נשי. אמנים נוספים, כולל ג'ורג' פרדריק ווטס וויליאם דייס ציירו גם הם נושאים הקשורים בגביע.
לאחר מכן הופיע הגביע בסרטים:
- פרסיפל - סרט אילם.
- ב-The Light of Faith בשנת 1922, לון צ'ייני ניסה לגנוב את הגביע בשל סיבות נעלות.
- The Silver Chalice, רומן על הגביע מאת תומאס ב' קוסטיין עובד ב-1954 לסרט בכיכובו של פול ניומן. מספר מבקרים, וניומן עצמו, הגדירו את הסרט כ"גרוע ביותר שנעשה אי פעם."
- Lancelot du Lac סרטו של רובר ברסון משנת 1974.
- מונטי פייתון והגביע הקדוש (1975), פרודיה על פוזות פוסט-ארתוריאניות.
- אקסקליבור ניסה להחזיר ייצוג מסורתי יותר של גבורה לסיפור הארתוריאני, בו הגביע מתגלה כאמצעי מיסטי להחייאתו של ארתור עצמו, ולאדמה העקרה אליה מקושרת מחלתו הדיכאונית.
- פישר קינג ואינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון ממקמים את החיפוש בסביבה מודרנית, האחד רציני ומשנהו מהווה פרודיה עצמית. [דרושה הבהרה]
- צופן דה וינצ'י
המדע הבדיוני לקח את החיפוש למרחב הבין כוכבי, באופן מטפורי ברומן נובה של סמואל ר' דלאני (1968) ובאופן מילולי באפיזודה Grail של סדרת הטלוויזיה בבילון 5 (1994) ובאנימה היפנית Sailor Moon.
הגביע השתלב בספרות ארתוריאנית מודרנית רבה, כגון יצירותיו של המשורר צ'ארלס ויליאמס (Taliessin Through Logres ו-Region of the Summer Stars) ויצירתה של הסופרת הפמיניסטית רוזלינד מיילס (Child of the Holy Grail). קיימת התייחסות לגביע גם ביצירות לא-בדיוניות, על פי רוב של מלומדים המפרידים בין הגביע והמיתוס הארתוריאני. כותבי דם קדוש, גביע קדוש טוענים כי ייתכן שישו נשא את מרים המגדלית לפני שנצלב, ושבעת צליבתו הייתה מרים המגדלית בהריון עם בתו, שרה. צאצאיו הפכו מאוחר יותר לשליטי השושלת המרובינגית הנמשכת, כביכול, עד היום. עבורם הגביע מהווה הופעה צדדית בלבד. בספר The Sign and the Seal, טוען גרהאם הנקוק כי סיפור הגביע מהווה תיאור מקודד של לוחות האבן שהיו לכאורה בארון הברית.
בספרו של אומברטו אקו, המטוטלת של פוקו אוסף אקלקטי של מיסטיקנים עסוק במרדף אחרי הגביע הקדוש, תוך עיסוק בלתי פוסק בשאלות מהותו וכוחו.
רב המכר של דן בראון, צופן דה וינצ'י, מבוסס אף הוא על הרעיון שהגביע האמיתי אינו כלי שתייה כי אם שרידיה הארציים של מרים המגדלית (אשר מוצגת שוב כאשתו של ישו), בתוספת מסמכים עתיקים המספרים כביכול את סיפורו האמיתי של ישו, שיעוריו ויורשיו. ברומן של בראון נרמז כי הגביע היה קבור תחת כנסיית רוסלין במשך שנים רבות, אך בעשורים מאוחרים שומרי הגביע העבירו אותו לתא סודי ברצפה מתחת לפירמידה ההפוכה בחזית מוזיאון הלובר. מובן שהמיקום המאוחר לא הוזכר מעולם בתורת הגביע העתיקה. אפילו כך, כה רב היה עניין הציבור בגביע הבדיוני, שהמוזיאון נאלץ לגדר בחבל את המיקום המדויק שהזכיר בראון, פן מבקרים יסבו נזק בניסיון להגיע לתא החבוי האמור להימצא במקום.
בסדרת הטלוויזיה עד עצם היום הזה בעונה החמישית של הסדרה, מסופר כי הקוסם מרלין קיבל את כוחותיו מן הגביע הקדוש. לאחר שמרלין וחברו ברחו מהצבא למדבר, הם רואים מרחוק את הגביע מנצנץ. לאחר שהם מתקרבים, חברו של מרלין מנסה לשתות מהגביע אך הופך בן רגע לאבק. מרלין מבקש רשות מן האלים לשתות, שותה מן הגביע ומקבל כוחות קסם. כמה רגעים לאחר ששתה מן הגביע, הופך המדבר שמסביבו ליער שבהמשך יקבל את השם קמלוט. אשתו לעתיד של מרלין, נימווי, שתתה אף היא מן הגביע, אך לא יכלה להשתלט על הכוח וכך הפכה לאפלה. בהמשך, מחליט מרלין להפוך את הגביע הקדוש לחרב אקסקאליבר.
הגביע במדע בדיוני עריכה
בסדרה סטארגייט SG-1 הגביע הקדוש (סנגראל) הוא נשק רב עוצמה אשר בעזרתו הביסו את האוריי.
לקריאה נוספת עריכה
- Roger Sherman Loomis, The Grail: From Celtic Myth to Christian Symbol, 1991. ISBN 0691020752
- Joseph Goering, The Virgin and the Grail : Origins of a Legend, Yale University Press, 2005, ISBN 0300106610 [1]
- Richard Barber, The Holy Grail: Imagination and Belief, Harvard University Press, 2004. ISBN 0674013905
- רות נצר. מסע אל העצמי. פרק ט"ז. הפצע והחיפוש אחר הגביע הקדוש. מודן. 2004.
קישורים חיצוניים עריכה
- About: Medieval History Net: The Holy Grail רשימה של שישה אתרים המכילים רפרנסים לנושא הגביע
- הגביע הקדוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הגביע הקדוש, דף שער בספרייה הלאומית- הגביע הקדוש, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Michah Rynor, Holy Grail legend may be tied to paintings Non-literary sources may be inspiration for legend, אוניברסיטת טורונטו, 20 באוקטובר 2005