ויקיפדיה

הגבירה משאלוט

בלדה מאת אלפרד לורד טניסון

הגבירה משָאלוֹט[1] (באנגלית: The Lady of Shalott) היא בלדה ויקטוריאנית מפורסמת מאת אלפרד לורד טניסון (1809–1892). לשיר יש שתי גרסאות: הראשונה, בת עשרים בתים, נכתבה בשנת 1832, והשנייה, שהיא הידועה יותר, בת תשעה-עשר בתים, נכתבה ב-1842.

"הגבירה משאלוט", ציורו של ג'ון ויליאם ווטרהאוס משנת 1888, גלריית טייט, לונדון

תוכן עריכה

השיר מחולק לארבעה חלקים, ומספר על גבירה הגרה בטירה על אי בשם שאלוט, ורובצת עליה קללה: היא אינה יכולה לצפות על העולם ישירות מחלונה, אלא רק לראות את השתקפות העולם במראתה. את כל זמנה היא מעבירה באריגת ההשתקפויות לתוך שטיח קיר באמצעות נול. כשהיא רואה את השתקפות סר לנסלוט ושומעת את קולו, היא פונה ומביטה בו דרך החלון ואז נופלת עליה הקללה. היא שטה בסירה לעבר העיר קמלוט ובדרך לשם היא מוצאת את מותה.

בחלקו הראשון של השיר (בתים 1–4), מסופר על הגבירה משאלוט, שחיה בטירה שעל אי בתוך נהר הזורם לקמלוט. לטירה ארבע חומות וארבעה מגדלים אפורים, והוא מוקף בנוף פסטורלי יפה מאוד. אף אחד מעולם לא ראה את הגבירה משאלוט. הקוצרים שעובדים בבוקר שומעים אותה שרה, ויודעים שהיא הגבירה משאלוט, אבל אף פעם לא ראו אותה. לפי הרולד בלום, חוקר ומבקר ספרות אמריקאי, הדבר מצביע על כך שהגבירה היא שמימית ורחוקה מלהיות אדם אמיתי.[2]

בלום טוען שחלק זה של השיר מכיל סדרה של ניגודים בין פנים המגדל והעולם החי בחוץ, האדמה המלאה שעורה ושיפון. החבצלות, שהן הפרחים היחידים המוזכרים בשיר, מסמלות טוהר מיני ואמנותי. מתקבל מתח בין החיים בחוץ לבין ההסתגרות, בין החיים לבין האמנות, בין תשוקה לבין שיתוק הרגשות.[3]

השיר ממקם את קמלוט במורד הנהר שמסמל חיים, זרימה, ודרך לתקשר עם העולם, בניגוד לגבירה הכלואה במגדל. בספרות האבירות, קמלוט היא טירה דמיונית באנגליה, המפורסמת ביותר כבירתו של מלך ארתור האגדי.

 
איור מאת ויליאם אדוורד פרנק בריטן (Britten) למהדורת 1901 של ספרו של טניסון

חלקו השני של השיר (בתים 5–8) מתאר את הגבירה משאלוט יושבת יום ולילה בטירתה, ואורגת אריג קסום עם צבעים עליזים. היא שמעה לחישה שתרד עליה קללה אם תסתכל לעבר קמלוט. היא איננה יודעת מה טיב הקללה, ואין לה דאגות רבות חוץ מלארוג. היא מביטה במראה שניצבת מולה כל השנה, ורואה בה את הצללים של העולם. היא רואה את הטבע, את עלמות הכפר, את הדרכים המובילות לקמלוט, את הרועה הצעיר, ולפעמים היא גם רואה אבירים שרוכבים בזוגות על סוסים. ואולם לה עצמה אין אביר נאמן ואמיתי. לפעמים היא רואה לוויה בלילות, או צמד אוהבים שרק נישאו, ויצאו בזמן שהירח היה מעליהם. אז אומרת הגבירה משאלוט שנמאס לה לראות רק צללים. את כל מה שהיא רואה, היא אורגת לתוך השטיח. בלום טוען שקמלוט, שהגבירה מנועה מלהסתכל עליה, שונה מקמלוט האגדתית, כי קמלוט בשיר מייצגת את העולם האמיתי.[2] בתקופה הוויקטוריאנית היה חשוב לאמן להיות מעורב בנושאים חברתיים, אולם הגבירה בשיר מרוחקת ולא יכולה להיות מעורבת. אבל לטענת בלום, היא מזהה את הניתוק שלה כמחלה כאשר היא אומרת שנמאס לה מצללים.

בחלקו השלישי של השיר (בתים 9–13), הגבירה משאלוט רואה בהשתקפות של המראה את האביר לנסלוט רוכב על סוסו. בחלק זה מכיל תיאור ארוך של האביר, ציודו ולבושו. הוא רוכב לעבר קמלוט והגבירה שומעת אותו שר, ואז היא עוזבת את האריג והנול, ומסתכלת החוצה לעבר קמלוט. ברגע זה, האריג שהיא אורגת עף לו והמראה נסדקת מצד לצד. הגבירה משאלוט אומרת שהקללה ירדה עליה.

לפי בלום, תיאור האביר לנסלוט מרמז על כך שחייו מלאים אהבה, תשוקה והרפתקאות, בניגוד לחיים המשותקים רגשית שנידונה להם הגבירה משאלוט.[4] דמות האביר לנסלוט מופיעה גם באגדות על המלך ארתור, ובהן לנסלוט היה מאוהב באשתו של המלך ארתור. למרות שהגבירה רואה את השתקפות לנסלוט במראה, מה ששובר את השיתוק שלה, לפי בלום, הוא השיר שלנסלוט שר. היא הכירה את מדיום השירה אבל לא ידעה שהוא גם מתקיים מחוץ לחלונה, וזהו פיתוי שקשה לעמוד בו.[4] המראה סימלה עד כה את המקור היחיד לידע על העולם החיצוני, וכאשר היא נסדקת, הדבר מסמל את סוף יכולתה האמנותית של הגבירה.[4]

בחלקו הרביעי של השיר (בתים 14–19), הגבירה משאלוט יוצאת מטירתה ומוצאת סירה. היא כותבת את שמה, "הגבירה משאלוט", על דופן הסירה. היא נכנסת לתוך הסירה ושטה לעבר קמלוט ברוח המזרחית. היא מאבדת את הכבל של הסירה והזרם סוחף אותה רחוק. דמה קופא לאט והעיניים שלה משחירות. לפני שהיא מגיעה לבתים הראשונים בקמלוט, היא מוצאת את מותה. הגבירות והאבירים יוצאים ורואים את הגבירה משאלוט מתה בסירה. הם קוראים את שמה על הסירה אבל אף אחד לא יודע מי הגבירה הזאת. אחרי שהאנשים עוזבים, האביר לנסלוט נשאר במקום ואומר שיש לה פנים יפות, ומבקש מאלוהים שירחם על הגבירה משאלוט.

לפי בלום, העולם החיצוני, שהיה מאופיין עד כה בשיר בצבעים חושניים, מאבד מזוהרו, והטבע מקבל חזות אפורה ועצובה. בתגובה ללנסלוט רצת הגבירה לטעום מן העולם החושני בחוץ, וזה היה סוף כל הגשמה אפשרית של תשוקות אלו שרק התעוררו. הדחף לחיות כולל את גזר דין המוות שלו.[4]

ביקורת ופרשנות עריכה

 
"הגבירה משאלוט מסתכלת על לנסלוט", ציור של ג'ון ויליאם ווטרהאוס משנת 1894.

יש הטוענים שהבלדה מבוססת בחלקה על האגדה של איליין מאסטולאט (Elaine the Fair Maid of Astolat) מסיפורו של סר תומאס מלורי "מות ארתור" (Le Morte d'Arthur).[5] טניסון עצמו כתב מאוחר יותר שיר בשם זהה, מות ארתור (Mort d’Arthur).

באגדת איליין מאסטולאט, אהבתה של איליין הנאיבית ללנסלוט נשארה בלתי מושבת, והיא התאבדה בגלל שברון לב. יש דמיון רב בין סיפור זה לשיר על הגבירה משאלוט, אף כי טניסון טען שהוא לא הכיר את הגרסה האנגלית של הסיפור כאשר כתב את הטיוטה הראשונה של השיר בשנת 1832. איליין הייתה דמות מאגדות המלך ארתור (Arthurian Legend), ויש יותר מגרסה אחת של אגדת איליין מהמאה ה-13. אחת מהן היא הנובלה האיטלקית לה דונה די סקאלוטה (La Donna di Scallota), וטניסון טען שהיא מקור השיר שלו, אבל הוא הוסיף פרטים רבים שלא היו בסיפור האיטלקי, כמו האריג, המראה והאי.[5]

מבקרי ספרות ואמנות שונים מנתחים את שירו של טניסון בדרכים שונות. רבים מהם רואים בגבירה משאלוט את דמות האמן המבודד והמרוחק מן העולם החיצוני, העלול להסיח את דעת האמן מן האמנות שלו. בלום טוען שסוף הבידוד באמנות גורם למות היצירתיות. הבדידות העזה של האמן היא הכרחית, כי כל אמנות גדולה דורשת בדידות והשתקפות שקטה.[6]

פרידלנדר אי אר (Friedlander ER) טוען שהגבירה, המסתכלת על העולם דרך מראה ומתארת אותו בעבודת אמנות, היא מעין אלגוריה על חיי האמן הסופר. הוא טוען שהשיר הוא בחלקו על האופן שבו האמנות עלולה לגרום לאמן לחוש מבודד מן החיים הרגילים. בשנות ה-30 של המאה ה-19, בהן נכתב השיר, המשורר היה אמור להיות דובר האידיאל הוויקטוריאני שבו המיניות מדוכאת. טניסון כתב את השיר בשנות העשרים המוקדמות שלו, הרבה לפני שהתחתן, וכנראה תהה אם יוכל להימנע מיחסי מין. כנראה שחשש שקיום יחסי מין יהרוס את מוסרו ושירתו. כמיהת הגבירה היא שגרמה לה להסתכל מבעד לחלון, ועל כך נענשה, וזהו הפחד של טניסון, לחרוג מן המקובל למשורר בתקופתו ולקלקל את שירתו.[5]

גרהארד ג'וזף, מבקר ספרות ידוע שכתב על טניסון, טוען כי המשורר הרגיש שיצירת אמנות חושית מצריכה הפרדה של האמן מפעילות רגילה, ובמיוחד מההתנסות האופיינית באהבה.[7] כאשר הגבירה רואה את לנסלוט, המראה נסדקת והיא שטה לקמלוט. ג'רארד טוען שטניסון אולי המחיז ניגוד ואיבה שלא ניתן להעלימן בין אמנות לבין אהבה. איליין ג'ורדן ,(Elaine Jordan) מבקרת ספרות, טוענת בספרה שהביקורת המודרנית פרשה את הגבירה במונחים פסיכואנליטיים, כמו ליבידו כלוא שאינו יכול למצוא ביטוי בדור תועלתני, והעצמי הנשי שלו פונה מיצירתיות פנימית כדי להתרסק בעימות עם העולם האמיתי.[8]

ניתוח אחר, שונה מאוד, מציע שהגבירה משאלוט נענשה על חריגתה מחוקי החברה הוויקטוריאנית. המרחב הביתי, הפנימי, היה שייך לנשים והיה נפרד מן המרחב החיצוני, האקטיבי, שהיה שייך באופן בלעדי לגברים. הנשים הוויקטוריאניות צוירו תמיד בין כותלי הבית, וציורים המבוססים על דמותה של הגבירה משאלוט, מדגימים היטב את מצב האישה בחברה הוויקטוריאנית. הם מביעים את המתח שבין החובות החברתיים לתשוקה האישית. כנראה שהגבירה משאלוט חדרה למרחב הגברי, ניתקה את הכבלים השמורים לנשים, נכנעה לתשוקה בזויה, ונטשה את מלאכת האריגה הנשית, ולכן היא נענשת.[9] יהודה בלו, חובב ספרות עתיקה ואספן של ידיעות היסטוריות, הציע ניתוח דומה מאוד. הוא ציין שבחברה השמרנית של התקופה הוויקטוריאנית, לא היה נהוג שאישה תצא מביתה בגפה. בזמן שהגבר היה עובד לפרנסתו, הייתה האישה מכונסת בחדריה ועוסקת בעבודות הבית השונות. מן הסביבה החיצונית היו מגיעות אליה ידיעות כאשר הגברים היו שבים הביתה בערוב היום, וכך הייתה משתקפת אליה המציאות שמחוץ לביתה מתוך בבואת עיניהם של בעלה, אחיה או אביה. והנה, יום אחד מואסת האישה היושבת בבית בשעבודה למלאכת הרקמה, ומעזה להציץ אל העולם דרך עיניה שלה. על כך היא תיענש וסופה יהיה מר.[10] סנדרה גילברט, פרופסור לאנגלית, מבקרת ספרות ומשוררת וסוזן גובאר (Susan Gubar), עורכת אמריקאית ומבקרת ספרות, טוענות ש"מראת הקסמים" היא אחד הכלים שמגישה הפטריארכיה לנשים כדי להמית את עצמן ולהפוך ליצירת אמנות.[11]

כריסטופר ריקס (Christopher Ricks), שכתב על הספרות הוויקטוריאנית, ציטט את ר. ה. האטון (R. H. Hutton), מבקר ספרות, לפיו הקללה היא שהגבירה תהיה מעורבת בתשוקות אנושיות, ותסבול מגורל בני התמותה אם תסתכל הרחק מהצללים לתוך המציאות. הוא גם טוען שנושא השיר הוא הריקנות של החיים המהודרים אפילו אם הם עשירים ומבריקים.[12]

ג'ורדן כותבת שגבירה המסתכלת במראה היא סמל מסורתי של גאווה, אך בשיר דמות הגבירה עצמה מעולם לא משתקפת במראה, אלא תמיד העולם האמיתי בחוץ. הרגש שבה מבקע את המראה וקורע את האריגה. העצמיות אינה נמצאת בשיר.[13]

השפעתו הגדולה של השיר "הגבירה משאלוט" ניכרת בתחומים רבים באמנות, כמו ציור, ספרות, מוזיקה ואפילו סדרות טלוויזיה.

אזכורים באמנות הפלסטית עריכה

 
הגבירה משאלוט של האנט, 1905

ישנם אזכורים רבים של השיר בציורים, במיוחד אצל ציירי האחווה הפרה-רפאליטית (Pre-Raphaelite Brotherhood). קרוב ל-50 יצירות שונות מתארות את הגבירה משאלוט. ג'ון ויליאם ווטרהאוס (John William Waterhouse), צייר שלוש אפיזודות מהשיר בשנים 1888, 1894, ו 1915. גם ציירים אחרים כמו דנטה גבריאל רוזטי (Dante Gabriel Rossetti), ויליאם מאו אגלי (William Maw Egley), וויליאם הולמן האנט ציירו את הגבירה משאלוט. כל אחד מהם צייר סצנה שונה מתוך השיר.

אזכורים בספרות עריכה

גם בספרות נמצאו ציטוטים והתייחסות רבות לשיר. דוגמאות:

עיבודים מוזיקליים עריכה

תרגומים עבריים עריכה

  • "הליידי משאלוט", תרגום מאת יעקב שקד – התפרסם בכתב העת "מאזנים", גיליון עא (1996).[15]
  • "העלמה משאלוט", תרגום מאת אליעזרה איג-זקוב – התפרסם בכתב העת "עתון 77", גיליון 322 (2007), ולאחר מכן בקובץ תרגומיה לשירי טניסון "חסד היום שגוַע" (2009}.[16]
  • "גבירת טירת שאלוט", תרגום מאת בני הנדל – התפרסם בעיתון "הארץ" (2009)[17] ושוב בכתב העת "שְׁבוֹ", גיליון 22–23 (2010).[18]

לקריאה נוספת עריכה

  • סנדרה גילברט וסוזן גובאר, "ראי הקיר של המלכה", בתוך: ניצה ינאי ואחרים (עורכים), דרכים לחשיבה פמיניסטית, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ח 2007, עמ' 136–176.
  • Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974.
  • Friedlander ER (1999) Enjoying "The Lady of Shalott" by Alfred Tennyson Retrieved Dec. 25, 2003 from
  • Elaine Jordan, Alfred Tennyson. Cambridge University Press, 1988

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הגבירה משאלוט בוויקישיתוף

תרגומים עבריים:

ביצועים:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ השיר תורגם לעברית בשמות הליידי משאלוט, העלמה משאלוט וכן גבירת טירת שאלוט; ראו להלן.
  2. ^ 1 2 Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, P16
  3. ^ Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, p.15-16
  4. ^ 1 2 3 4 Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, p.18
  5. ^ 1 2 3 Enjoying "The Lady of Shalott" by Alfred Tennyson
  6. ^ Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, P19
  7. ^ Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, p.28
  8. ^ Elaine Jordan, Alfred Tennyson. Cambridge University Press, 1988, p.56
  9. ^ האישה המורדת בציור הפרה-רפאליטי בבלוג של תפוז אנשים
  10. ^ צערה של הליידי משאלוט בבלוג של יהודה בלו
  11. ^ סנדרה גילברט וסוזן גובאר, ראי הקיר של המלכה, מתוך דרכים לחשיבה פמיניסטית, עמ' 136-176.
  12. ^ Harold Bloom, Alfred, Lord Tennyson: Bloom's Major Poets. Chelsea House Publishers, 1974, P25
  13. ^ Elaine Jordan, Alfred Tennyson. Cambridge University Press, 1988, p.58
  14. ^ להקת אטמוספירה, באתר "רוק מתקדם: מדריך עברי".
  15. ^ אלפרד לורד טניסון, "הַלֵּידִי משָּׁלוֹט" (חלק I,‏ חלקים II–III), מאזנים, עא, 1 (אוקטובר 1996), עמ' 36–37.
  16. ^ עתון 77, 322 (יולי 2007), עמ' 5–7; אלפרד טניסון, חסד היום שגוַע: מבחר שירים, מאנגלית אליעזרה איג-זקוב, תל אביב: קשב לשירה, תשס"ט 2009, עמ' 35 ואילך.
  17. ^ אלפרד לורד טניסון, גבירת טירת שאלוט; תירגם מאנגלית בני הנדל, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2009.
  18. ^ אלפרד לורד טניסון, "גבירת טירת שאלוט"; מאנגלית בני הנדל, שבו, 22–23 (2010), עמ' 90–96; ראו גם בני הנדל, "הגבירה ואני", שם, עמ' 97.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגבירה_משאלוט&oldid=33780859"