הדוגמאות של פרנקפורט
הדוגמאות של פרנקפורט (באנגלית: Frankfurt cases) הוצגו על ידי הפילוסוף הארי פרנקפורט בשנת 1969 כדוגמאות נגד לעקרון האפשרויות החלופיות (principle of alternate possibilities, PAP), הגורס שסוכן (Agent, סובייקט) אחראי מבחינה מוסרית לפעולה רק אם היה יכול לפעול אחרת.
עקרון האפשרויות החלופיות עריכה
עקרון האפשרויות החלופיות (PAP) הוא חלק מטיעון ידוע המבקש להוכיח שיש סתירה בין אחריות לדטרמיניזם – טיעון שנקרא לעיתים טיעון הליבה נגד קומפטיביליזם. להלן הטיעון:
- סוכן אחראי לפעולה רק אם היה יכול לפעול אחרת.
- סוכן יכול היה לפעול אחרת רק אם הדטרמיניזם שקרי.
- לכן, סוכן אחראי לפעולה רק אם הדטרמיניזם שקרי.
באופן מסורתי, קומפטיביליסטים (אלה שטוענים שרצון חופשי ודטרמיניזם מתיישבים זה עם זה, כגון אלפרד ג'ולס אייר, ולטר טרנס סטייס ודניאל דנט) דוחים את הנחת היסוד השנייה, בטענה שאם מבינים רצון חופשי נכון, אין סתירה בינו לבין דטרמיניזם. על פי הניתוח הקומפיטיביליסטי המסורתי של רצון חופשי, סוכן הוא חופשי לפעול אחרת, כשהיה פועל אחרת לו היה רוצה לפעול אחרת. לפי ניתוח זה, המבוסס על תנאי, סוכנים עשויים להיות בעלי רצון חופשי גם אם הדטרמיניזם נכון. המבקרים מציינים שהקומפטיביליסטים מעלים טיעון מעגלי – סוכן הוא חופשי אם סוכן הוא חופשי. שוללי הקומפטביליזם מאמינים שרצון חופשי מתייחס לחלופות ממשיות עבור אמונות, רצונות או פעולות, ולא לחלופות היפותטיות (Counterfactual).
ההתנגדות של פרנקפורט עריכה
מהגדרת עקרון האפשרויות החלופיות "אדם אחראי מוסרית למה שעשה רק אם יכול היה לפעול אחרת", פרנקפורט מסיק שאדם אינו אחראי מוסרית למה שעשה, אם לא היה יכול לפעול אחרת: היכולת התאורטית שלנו לפעול אחרת, הוא אומר, לא בהכרח מאפשרת לנו לפעול אחרת.
הדוגמאות של פרנקפורט מציעות דרך חלופית להגן על הקומפטיביליות של אחריות מוסרית ודטרמיניזם, במיוחד על ידי דחיית הנחת היסוד הראשונה של הטיעון ("סוכן אחראי לפעולה רק אם היה יכול לפעול אחרת"). לפי תפיסה זו, אחריות מתיישבת עם דטרמיניזם מכיוון שלשם לקיחת אחריות לא מתחייב שלוקח האחריות יהיה בעל החופש לפעול אחרת.
הדוגמאות של פרנקפורט כוללות סוכנים שאחראים אינטואיטיבית להתנהגותם אף על פי שאין להם את החופש לפעול אחרת. להלן מקרה טיפוסי:[1]
נניח שמישהו בשם בלאק רוצה שג'ונס יבצע פעולה מסוימת. בלאק מוכן לעשות מאמצים ניכרים כדי שכך יקרה, אבל הוא מעדיף להימנע מלפעול שלא לצורך. הוא מחכה שג'ונס יחליט מה לעשות, והוא לא עושה כלום אלא אם כן ברור לו (בלאק ניחן בחוש מצוין לאומדן של דברים כאלה) שג'ונס הולך להחליט לעשות משהו אחר ממה שבלאק רוצה שג'ונס יעשה. אם אכן יתברר שג'ונס הולך להחליט לעשות משהו אחר, בלאק יפעל כדי להבטיח שג'ונס יחליט לעשות, ויעשה, מה שבלאק רוצה שיעשה. יהיו ההעדפות והנטיות הראשוניות של ג'ונס אשר יהיו, אם כן, בלאק יגרום לג'ונס לפעול כרצונו של בלאק עצמו.
מה יעשה בלאק, אם הוא מאמין שעליו לעשות משהו, על מנת להבטיח שג'ונס יחליט ויפעל כרצונו של בלאק עצמו? כל מי שיש לו תאוריה הנוגעת למשמעות של "יכול היה לפעול אחרת" יכול לענות על שאלה זו על ידי תיאור כל האמצעים שהוא יראה כמספיקים על מנת להבטיח שג'ונס לא יוכל לפעול אחרת. למשל, בלאק עשוי לבטא איום נורא, ... לתת לג'ונס שיקוי או להפנט אותו, ... [או] לתמרן את ההליכים הזעירים ביותר של המוח ומערכת העצבים של ג'ונס במישרין, כך שכוחות סיבתיים ירוצו מהסינפסות שלו ולאורך העצבים של ג'ונס המסכן, וכך יקבעו איך יבחר לפעול ויקבעו שיפעל בדרך זו ולא אחרת. . .
נניח שבלאק לעולם לא יצטרך לפעול כך, כי ג'ונס, מסיבותיו-שלו, מחליט לבצע, ואכן מבצע, את הפעולה שבלאק רוצה שג'ונס יבצע. במקרה כזה, נראה ברור שג'ונס יישא בדיוק באותה אחריות מוסרית כפי שהיה נושא אם בלאק לא היה מוכן לפעול כדי להבטיח שג'ונס יעשה זאת. זה יהיה לא הגיוני לסלוח לג'ונס על פעולתו, או למנוע את השבחים הראויים לו, על בסיס העובדה שלא יכול היה לפעול אחרת.
אם פרנקפורט צודק בטענה שג'ונס אחראי מבחינה מוסרית על עשיית המעשה שבלאק רצה שיבצע, וצודק בטענה שג'ונס אינו חופשי לפעול אחרת – אז אחריות מוסרית אינה מחייבת שלסוכן יהיה החופש לפעול אחרת (כלומר, עקרון האפשרויות החלופיות שגוי). לפיכך, גם אם הדטרמיניזם נכון, וגם אם הדטרמיניזם שולל את החופש לפעול אחרת, אנשים עדיין יכולים להיות אחראים מבחינה מוסרית להתנהגותם.
לאחר שהציג את טיעונו נגד עקרון האפשרויות החלופיות, הציע פרנקפורט לתקן עיקרון זה כדי לקחת בחשבון את הכשל של הרעיון כי כפייה מונעת מסוכן (agent) להיות בעל אחריות מוסרית. לשיטתו, האחריות המוסרית נשללת מהסוכן רק אם הכפייה שמופעלת עליו היא הסיבה היחידה שהוא פועל כפי שהוא פועל. ההגדרה הטובה ביותר, לדברי פרנקפורט, היא זו: "[אדם] אינו אחראי מוסרית למה שעשה אילו עשה זאת רק משום שלא יכול היה לפעול אחרת".
ביקורת עריכה
אחת ההתנגדויות הראשונות שהעלו מתנגדי המקרים בסגנון פרנקפורט היא דילמה בעלת שתי קרניים. התנגדות זו הועלתה בעיקר על ידי פילוסופים כמו דוד וידרקר, קארל ג'ינט (Carl Ginet) (אנ') ורוברט קיין (Robert Kane) (אנ').[2][3][4] הדילמה בעלת שתי הקרניים עוסקת בקשר בין נטיית הסוכן להחלטתו. קשר זה יכול להיות דטרמיניסטי או לא דטרמיניסטי.
אם הקשר בין נטיית הסוכן להחלטתו הוא דטרמיניסטי, תומכי הדוגמאות של פרנקפורט מואשמים בהעלאת הנחה טעונת הוכחה. קשר דטרמיניסטי מניח הנחה טעונת הוכחה מכיוון שתומכי הדוגמאות של פרנקפורט מניחים את עצם הדבר הנדון – שאחריות מוסרית אינה דורשת אפשרויות חלופיות או יכולת לפעול אחרת. נניח שנטיית הסוכן מספיקה מבחינה סיבתית כדי להביא להחלטת הסוכן. המשמעות היא שהסוכן היה נחוש בדעתו לקבל החלטה זו לפני כל הפעלה של הליך קבלת החלטות. לפיכך, הסוכן לא הגיע להחלטה בחופשיות, מסיבות משלו. מתנגדי הדוגמאות של פרנקפורט יטענו שלסוכן אין אחריות מוסרית כי אחריות מוסרית דורשת רצון חופשי. לכן, אם הדוגמאות של פרנקפורט פועלות במסגרת מטפיזית דטרמיניסטית, תומכי הלוגיקה שלהן אינם יכולים לצפות ממתנגדיהם להשתכנע.
מנגד, אם הקשר בין נטיית הסוכן להחלטת הסוכן אינו דטרמיניסטי, הרי שמתנגדי הדוגמאות של פרנקפורט טוענים כי לסוכן יש יכולת לפעול אחרת. טיעון זה בעייתי עבור תומכי הדוגמאות של פרנקפורט, כי הם אמורים להראות מצב שבו סוכן אחראי מוסרית להחלטה ובכל זאת אינו מסוגל לפעול אחרת. נניח שנטיית הסוכן והחלטתו אינן דטרמיניסטיות. המשמעות היא שנטיית הסוכן אינה בהכרח מעידה על החלטתו העתידית. במצב זה, אפשר שהסוכן יהיה בעל הנטייה הנכונה, יתחמק מההתקן של המחשב המורה לו לפעול בצורה אחרת, אבל אז יקבל החלטה "שגויה". גם אם ההתקן של המחשב יופעל לאחר ההחלטה ה"שגויה", הסוכן עדיין יהיה בעל יכולת לפעול אחרת. סוג כזה של "הדוגמאות של פרנקפורט" לא יצליח לעמוד בדרישה להציג מצב שבו סוכן אחראי מבחינה מוסרית בעודו חסר אפשרויות חלופיות.
תגובות עריכה
הדילמה בעלת שתי הקרניים זכתה לתגובות שונות. תגובה אחת היא לטעון שקשר דטרמיניסטי לא באמת מניח הנחה טעונת הוכחה. ג'ון מרטין נהג כך, וטען שהדוגמאות של פרנקפורט אינן עומדות כשלעצמן, אלא יש לקחת אותן יחד עם טיעונים אחרים.[5] הטיעונים האחרים הללו אמורים להראות שדטרמיניזם סיבתי, בפני עצמו ובנפרד מכך שהוא שולל אפשרויות חלופיות, אינו מאיים על מושג ותפיסת האחריות המוסרית.
תגובה שנייה היא לתקן את הדוגמאות של פרנקפורט. תיקון זה כולל יצירת דוגמה שבה הקשר הוא בפירוש בלתי דטרמיניסטי, כך שהסוכן הוא עדיין אחראי מוסרית אך ללא אפשרויות חלופיות. דוגמאות כאלה עושות זאת על ידי שילוב של אזורי חיץ הפועלים לביטול אפשרויות חלופיות.[6]
מייקל אוטסוקה (Michael Otsuka) מציע לדחות את עקרון האפשרויות החלופיות לטובת עיקרון אינקומפטביליסטי שונה, "עקרון האשמה הנמנעת" (Principle of Avoidable Blame).
מורשת עריכה
התגובות לדוגמאות של פרנקפורט עדיין נדונות. תאוריות פילוסופיות עתידיות יבדקו אם הדוגמאות של פרנקפורט מצליחות להדגים את מה שהארי פרנקפורט התכוון שידגימו.
לקריאה נוספת עריכה
- Kadri Vihvelin. Edward N. Zalta (ed.). "Arguments for Incompatibilism". The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2011 ed.).
- "Free Will". Stanford Encyclopedia of Philosophy. 2018.
- Frankfurt, Harry (1969). "Alternate possibilities and moral responsibility". Journal of Philosophy. 66 (23): 829–839. JSTOR 2023833
הערות שוליים עריכה
- ^ Gerald Harrison (2011). "Chapter 31: Frankfurt's Refutation of the Principle of Alternative Possibilities". In Michael Bruce and Steven Barbone (ed.). Just the Arguments. Wiley Blackwell. p. 122. ISBN 978-1-4443-3638-2.
- ^ Kane, Robert (1996). The Significance of Free Will. New York: Oxford University Press.
- ^ Ginet, Carl (1996). "In Defense of the Principle of Alternative Possibilities: Why I Don't Find Frankfurt's Argument Convincing". Philosophical Perspectives. 10: 403–417.
- ^ Widerker, David (1995). "Libertarianism and Frankfurt's Attack on the Principle of Alternative Possibilities". Philosophical Review. 104 (2): 247–261. doi:10.2307/2185979. JSTOR 2185979.
- ^ Fischer, Martin (1999). "Recent Work on Moral Responsibility". Ethics. 110: 93–139. doi:10.1086/233206.
- ^ Hunt, David (2005). "Moral Responsibility and Buffered Alternatives". Midwest Studies in Philosophy. 29: 126–145. doi:10.1111/j.1475-4975.2005.00109.x.