הדור השני לשואה

הדור השני לשואה, או הדור השני, הוא השם שבו מכונים בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה. אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את מוראות השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת, וזוכה להתייחסות בישראל.

בפסיכולוגיה

הדור השני לשואה העלה מספר שאלות מחקריות ראשוניות בפסיכולוגיה, בין הבולטות שבהן: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה, וכן מה ביטוייה הנפשיים של העברה זו של תחושת הטראומה לדור שני. ההשערה היא כי דפוסי התקשורת בין הורים אשר חוו את טראומת השואה לבין ילדיהם היא בעלת תפקיד מכריע בהעברת הטראומה לדור השני.[1] תופעות דומות של העברת ביטויי טראומה מדור הורים לדור הילדים נחקרו ונמצאו אף אצל ילדיהם של חיילים אמריקאים משוחררים אשר שירתו במלחמת וייטנאם[2], אזרחים אמריקאים-יפנים אשר נעקרו מבתיהם ושהו במחנות ריכוז בתקופת מלחמת העולם השנייה[3] ובמקרים אחרים.

דפוס התקשורת אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורת בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם כונה בשם "קשר השתיקה". אותו "קשר שתיקה" הוא ההסכמה שבשתיקה, במשפחות של ניצולי השואה, שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מן הצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד.[4] ילדיהם של הניצולים - הדור השני לשואה - נעשים בדרך כלל רגישים לצורך הזה של הוריהם שלא לדבר על הנושא והתוצאה היא כי שני הצדדים, הורים וילדים יחד שותפים לקשר השתיקה.[5]

ממחקרים שנעשו על בני הדור השני לשואה עלה כי קיימת בדור זה תודעה בתחום התחושה של ניסיונות הוריהם בתקופת השואה לצד יכולת מועטה, ולעתים היעדר יכולת, לנסחה במילים. דפוס תקשורת זה כונה בשם: "לדעת מבלי לדעת".[6]

תחושת האשמה אצל ניצולי שואה נחקרה בהרחבה בתחום הפסיכולוגיה, הפסיכיאטר ליפטון כינה אותה בשם "אשמת הניצול"[7] ותוארה כרגשות אשמה של הניצול על כך ששרד, בעוד שאהוביו וקרוביו לא שרדו. יש חוקרים המציעים כי רגשות "אשמת הניצול" עלולים לעבור אף לדור הילדים וזאת בתנאי שההורים "משדרים" לילד את תחושת האשמה והילדים מרגישים אשמים בסבלם של הוריהם, אף שלא גרמו, או תרמו, לסבל זה בשום אופן. תחושות אשמה כאלה אצל בני הדור השני לשואה עשויים להתלוות לקשיים גדולים יותר בהפחתת כעסים.[8] במחקרים שנערכו בארצות הברית על הדור השני לשואה נמצא כי תפקודם הפסיכולוגי הוא בגדר הנורמה, אולם קיימים מאפיינים ייחודיים לאישיותם. מאפיינים אלה כוללים קשיים בתהליך ההיפרדות והייחוד (separation-individuation), נטייה מוגברת לחרדות, התנסות בתחושות דיכאוניות ותלונות פסיכוסומטיות.[9]

במחקרים שונים נמצא כי טראומת השואה עשויה לעבור אף לדור השלישי. [10]

בשנת 2003 פורסם מחקר השוואתי שנערך בישראל בו הושוותה השפעת סבתות, שהיו ילדות ניצולות שואה, על מצבן הנפשי של בנותיהן (שהיו כבר אימהות בעת המחקר), לעומת סבתות שלא חוו את השואה.[11] במחקר נמצא כי בעוד שאצל הסבתות, ניצולות השואה, ניכרו סימני האובדן הנפשי, בנות הדור השני לא נבדלו מקבוצת הבקרה במדדי התקשרות הורית (attachment), חרדה, תגובה מתח טראומטיות והתנהגות אימהית. המחקר מצביע על כך כי ניצולי שואה, אשר היו ילדים בתקופת השואה, הצליחו לגונן על ילדיהם מלהחשף לניסיונותיהם בשואה.

בתרבות ובאמנות

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

  • Ilany Kogan, On Being a Dead, Beloved Child. Psychoanalytic Quarterly,2003;72:727-766.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Felsen I, Transgenerational transmission of effects of the Holocaust: The North American research experience. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 43-69. New York: Plenum Press, 1998
  2. ^ Ancharoff M.R., et. al., The legacy of combat trauma: Clinical implications of intergenerational transmission.In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 257-279. New York: Plenum Press, 1998
  3. ^ Nagata D.K., Intergenerational effects of the Japanese American internment. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 125-141. New York: Plenum Press, 1998
  4. ^ Bar-On D., et. al., Multigenerational perspectives on coping with the Holocaust experience: An attachment perspective for understanding the developmental sequelae of trauma across generations. International Journal of Behavioral Development 1998;22:315-338
  5. ^ Bar-On D., Fear and Hope: Three Generations of the Israeli Families of Holocaust Survivors. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995
  6. ^ Jucovy M.E., Telling the Holocaust story: A link between the generations. Psychoanalytic Inquiry 1985;5:31-50
  7. ^ Lifton R.J., Death in Life: Survivors Of Hiroshima . New York: Basic Books, 1967 ISBN 0465015824
  8. ^ Solomon Z., Transgenerational effects of the Holocaust: The Israeli research perspective. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 69-85. New York: Plenum Press, 1998
  9. ^ ראו לעיל ב-Felsen, 1998
  10. ^ דן אבן, מחקר: טראומת השואה ממשיכה גם לדור השלישי, הארץ, 15 באפריל 2012
  11. ^ Sagi-Schwartz A., et. al., Attachment and Traumatic Stress in Female Holocaust Child Survivors and their Daughters. American Journal of Psychiatry 2003;160:1086-1092
  12. ^ לדיון בצפיה חינוכית בסרט ראו אסף טל, "למצוא את העצמי: צפייה בסרט "בגלל המלחמה ההיא", זיקה - העיתון המקוון להוראת השואה, אוקטובר 2006.
  13. ^ להאזנה לשיר "מה שנשאר", שיר הנושא של האלבום.