הדיוויזיה השנייה (ניו זילנד)
הדיווייזה הניו זילנדית השנייה הייתה דיוויזיית חי"ר של הכוחות הצבאיים של ניו זילנד (צבא ניו זילנד) במהלך מלחמת העולם השנייה. על הדיוויזיה פיקד במשך רוב שנות קיומה לוטננט-גנרל ברנרד פרייברג. היא נלחמה ביוון, בכרתים, במדבר המערבי ובאיטליה. במערכה במדבר המערבי, הדיוויזיה מילאה תפקיד בולט בהבסת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בקרב אל-עלמיין השני והתקדמות הארמייה השמינית הבריטית לתוניסיה.
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ניו זילנד |
| שיוך | צבא ניו זילנד |
| סוג | דיוויזיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1939–1945 (כ־6 שנים) |
| מלחמות | מלחמת העולם השנייה |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | מייג'ור גנרל |
בשלהי 1943 הועברה הדיוויזיה לאיטליה, שם נטלה חלק במערכה של הארמייה השמינית על החוף האדריאטי של איטליה, שנעצרה בסוף השנה. בתחילת 1944, היוותה הדיוויזיה את גרעין הקורפוס הניו זילנדי, ונלחמה בשני קרבות בניסיון לחדור ללא הצלחה לקו גוסטב במונטה קאסינו. הדיוויזיה ראתה פעולה נוספת בקו הגותי באיטליה ב-1944 והשתתפה במתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה ב-1945, שהובילה לכניעת הכוחות הגרמניים באיטליה במאי. לאחר החזרה לניו זילנד, אלמנטים מאורגנים מחדש של הדיוויזיה היוו חלק מכוחות הכיבוש ביפן מ-1945.
היסטוריה עריכה
הקמת הדיוויזיה עריכה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הוחלט כי על ניו זילנד לספק כוח משלוח. בתחילה היה אמור להתגייס 'כוח מיוחד', של גדוד אחד בכל אחד משלושת המחוזות הצבאיים, אך לאחר מכן הועלתה הדרישה, לזו של דיוויזיה. מייג'ור-גנרל ברנרד פרייברג, מהצבא הבריטי, אך בעל קשרים חזקים בניו זילנד, מונה למפקד הכוח. כוח זה נודע כחיל המשלוח השני של ניו זילנד (2NZEF) והדיוויזיה, בתחילה, כדיוויזיית ניו זילנד. הדרג הראשון, מפקדת 2NZEF וחטיבת הרגלים ה-4, עזבו את ניו זילנד בינואר ונחתו במצרים ב-12 בפברואר 1940. הדרג השני, חטיבת הרגלים ה-5, הוסט לבריטניה עם כניסתה של איטליה למלחמה, והצטרף לקורפוס הבריטי ה-7. יחידות נוספות גובשו לחטיבה נוספת, חטיבה 7, כדי לחזק את הגנות הפלישה. הדרג השלישי, חטיבת הרגלים ה-6, הגיעה למצרים ב-27 באוקטובר 1940 וריכוז הדיוויזיה הושלם לאחר שהדרג השני, שלא נדרש עוד בבריטניה, הגיע למצרים במרץ שלאחר מכן.
הדיוויזיה נשארה כחלק מהארמייה השמינית הבריטית עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945, במהלכה נלחמה בקרב על יוון (מרץ-אפריל 1941), הקרב על כרתים (מאי 1941), מבצע צלבן (נובמבר – דצמבר 1941), קרב אל-עלמיין הראשון (יולי 1942), קרב אל-עלמיין השני (אוקטובר-נובמבר 1942), לוב ותוניסיה (דצמבר 1942 - מאי 1943), הסנגרו (אוקטובר-דצמבר 1943), קרב מונטה קאסינו (פברואר–מרץ 1944), מרכז איטליה (מאי–דצמבר 1944), והחוף האדריאטי (אפריל–מאי 1945).
הגנה על יוון עריכה
במרץ 1941 נפרסה הדיוויזיה ליוון כדי לסייע לכוחות הבריטיים והאוסטרליים בהגנה על המדינה מפני פלישה גרמנית צפויה. הניו זילנדים שולבו עם הכוחות האוסטרליים והבריטיים כ"כוח W" בפיקודו של לוטננט-גנרל סר הנרי מייטלנד וילסון. המפקד בשטח היה היה לוטננט-גנרל אוסטרלי תומאס בליימי עם מפקדת הקורפוס האוסטרלי הראשון שלו, ששמו שונה לזמן קצר לקורפוס אנזא"ק. ב-6 באפריל, הגרמנים פתחו בפלישה, והחלו בקרב על יוון. הם הכריעו את כוחות בריטניה וחבר העמים ואילצו אותם לסגת לכרתים ולמצרים עד 6 באפריל. הכוחות האחרונים של ניו זילנד פינו את יוון היבשתית עד ה-25 באפריל, לאחר שספגו אבדות של 291 הרוגים, 387 פצועים קשה ו-1,826 חיילים שנשבו במערכה זו.
הקרב על כרתים עריכה
ערך מורחב – הקרב על כרתים
מכיוון שרוב חיילי הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה התפנו לכרתים מיבשת יוון, הם היו מעורבים מאוד בהגנה על כרתים מפני התקפות גרמניות נוספות. כיוון שפרייברג הראה ביצועים טובים במיוחד במהלך פינוי יוון, הוא קיבל את הפיקוד על כל כוחות בעלות הברית להגנת האי. כתוצאה מכך, דיוויזיית ניו זילנד איבדה אותו זמנית כמפקדה. עם זאת, הניסיון להגן על כרתים נידון לכישלון כמו הניסיון להגן על יוון.
הצנחנים הגרמנים נחתו במאי 1941. בעודם סופגים אבדות רבות, הגרמנים השיגו בהדרגה את העליונה על כוחות בעלות הברית בקרב על כרתים. עד סוף החודש שוב הכריעו חיילים גרמנים את כוחות בריטניה וחבר העמים, והוחלט לפנות את הדיוויזיה מהאי, שוב ללא הנשק הכבד שלה. הפינוי הזה היה למצרים, כשהכוחות נחתו באלכסנדריה ביוני. בקרב על כרתים נהרגו 671 ניו זילנדים, 967 נפצעו ו-2,180 נשבו. במהלך הקרב, הוענק לצ'ארלס אוהם הראשון מבין שני צלבי ויקטוריה שלו.
המערכה בצפון אפריקה עריכה
בעקבות האסונות באירופה, הדיוויזיה שולבה אז בסדר הכוחות הקבוע של הארמייה השמינית הבריטית. היא נלחמה ברבים מהקרבות הקריטיים במערכה בצפון אפריקה במהלך השנה וחצי הבאות. ב-18 בנובמבר 1941 השתתפה הדיוויזיה במבצע צלבן. כוחות ניו זילנד חצו את גבול לוב לקירנאיקה, והתחברו לדיוויזיית הרגלים הבריטית ה-70 של חיל המצב של טוברוק ב-26 בנובמבר. מבצע צלבן היה הצלחה כללית עבור הבריטים וכוחות ניו זילנד נסוגו לסוריה כדי להתאושש. המערכה בלוב הייתה היקרה ביותר בה לחמה הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה, עם 879 הרוגים ו-1,700 פצועים.
הידיעה במקור בשם 'דיוויזיית ניו זילנד', נודעה כדיוויזיית ניו זילנד השנייה מיוני 1942 ואילך כחלק מתוכנית ההונאה של מבצע אשד. לאחר מכן לחמה הדיוויזיה בקרב אל-עלמיין הראשון ובקרב אל-עלמיין השני, בהם מילאה תפקיד חשוב מאוד בקרבות. בהמשך לחמה הדיוויזיה בקרב אל-עגילה, ולאחר מנוחה קצרה לחמה בקרבות המערכה בתוניסיה, ובכלל זה בקרב קו מארת, עד לכניעת כוחות מדינות הציר במאי 1943.
המערכה באיטליה עריכה
לאחר כניעת כוחות הציר בתוניסיה, הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה נשלחה לתקופת מנוחה, ולפיכך לא לקחה חלק בפלישת בעלות הברית לסיציליה. שיקום הדיוויזיה כלל את הפיכתה של חטיבת הרגלים ה-4 לחטיבה המשוריינת ה-4. הדיוויזיה חזרה לקרב במערכה האיטלקית בסוף 1943, והצטרפה מחדש לארמייה השמינית. הדיוויזיה הגיעה לקו החזית בנובמבר ולקחה חלק בהתקדמות מעבר לסנגרו בסוף החודש. במהלך דצמבר הייתה הדיוויזיה מעורבת בקרבות קשים מאוד במהלך מערכת נהר מורו באורסוגנה. עד סוף השנה מזג האוויר החורפי המדרדר הפך את תנועתם של כלי רכב נגררים לבלתי אפשריים למעט כבישים מכוסים מתכת ופגע מאוד בפעולות סיוע אווירי צמוד חיוניים. זה, יחד עם הכישלון לכבוש את אורסוגנה, הובילו את בעלות הברית להפסיק את מתקפת החוף האדריאטי עד שהאביב הביא תנאים טובים יותר ללחימה.
בתגובה לתלונות של החיילים, האריכה ממשלת ניו זילנד חופשה של שלושה חודשים לאלו בים התיכון שהיו בשירות הארוך ביותר, וכתוצאה מכך כ-6,000 מהחיילים המנוסים ביותר של חיל המשלוח השני של ניו זילנד חזרו לניו זילנד כולל כשליש מהדיוויזיה. מצב הרוח של החיילים לא השתפר עם היציאה לחופשה באיטליה. הם גילו שמספר רב של גברים בעלי כושר קרבי פטורים מגיוס בשל היותם בגדר מקצועות חיוניים. השכר עלה גם בתגובה למחסור בעבודה בשוק, כך שההפרש משכר החיילים היה אפילו גבוה יותר. במרד פורלו שנוצר רבים סירבו לחזור לאיטליה; בין הפטורים שניתנו לעריקות חזרו כ-13% מאלה שהותירו את הדיוויזיה מדוללת מכוחות מנוסים. למרות שהידיעות על המרד דוכאו, החיילים שנותרו באיטליה היו מודעים היטב למצב שהוביל לירידה במורל. בפברואר – מרץ 1944 לחמה הדיוויזיה בקרבות השני והשלישי על מונטה קאסינו, אולם נכשלו בכיבוש העמדות הגרמניות.
ברנרד פרייברג, שפיקד על הדיוויזיה בקרבות השני והשלישי על מונטה קאסינו, היה משוכנע שהמנזר, שהוקם בשנת 529, שימש כמעוז צבאי. הניתוח של אחד מקציני הדיוויזיה של פרייברג, מייג'ור גנרל פרנסיס טקר מהדיוויזיה ההודית ה-4, סיכם במזכר ששיגר לפרייברג, שבלי קשר לשאלה אם המנזר היה מאויש בגרמנים, היה צורך להחריבו כדי למנוע את השימוש בו בהמשך. הוא גם ציין שעם חומותיו שהתנשאו לגובה של 45 מטרים ועוביים היה לפחות 10 מטרים, לא הייתה שום אפשרות למהנדסים הצבאים כל דרך להתמודד איתו והפצצה זו באמצעות פצצות "בלוקבסטר" הייתה הפתרון האפשרי היחידי ופצצות במשקל 1,000 פאונד היו כמעט חסרות ערך. גנרל סר הרולד אלכסנדר, מפקד קבוצת הארמיות ה-15, הסכים עם ההפצצה, שבסופו של דבר לא נעשה בה שימוש בפצצות "בלקובסטר". חורבות המנזר שמשו מסתור לכוחות הגרמנים שהחזיקו בהן עד ל-18 במאי. לאחר המלחמה העידו אב המנזר וכמה נזירים שהגרמנים לא עשו שימוש בחלק הפנימי של המנזר ושלא נעשה בו כלל שימוש למטרות צבאיות.
בהמשך לחמה הדיוויזיה במבצע נזר ובהמשך ההתקדמות ברחבי איטליה, וב-4 באוגוסט כבשה את פירנצה שהוכרזה כעיר פרזות. בסתיו 1944, הדיוויזיה לחמה כחלק מהקורפוס הקנדי הראשון במהלך מבצע זית, המתקפה על הקו הגותי. בנובמבר 1944 היא הועברה לאחר מכן לקורפוס החמישי הבריטי. עם חטיבת שריון אחת ושתי חטיבות חי"ר, הדיוויזיה הייתה מאורגנת היטב ללוחמה ניידת כפי שחוותה בצפון אפריקה. אולם בשטח ההררי ובתנאים הקשים שנמצאו באיטליה, ניידות הטנקים הייתה מוגבלת מאוד והדיוויזיה תמיד מצאה את עצמה חסרת חי"ר. במהלך חורף 1944–1945 הוסבו גדוד הפרשים הדיוויזיוני וגדוד 22 (ממונע) לחיל רגלים, והעניקו לכל חטיבת חי"ר גדוד רביעי. עד אביב 1945 הוסב גם גדוד המקלעים 27 לחיל רגלים וחיל הרגלים של הדיוויזיה התארגן מחדש לשלוש חטיבות כל אחת עם שלושה גדודים. המחסור בכוח אדם בדיוויזיה הוקל גם כאשר הדיוויזיה הניו זילנדית ה-3, שנלחמה אז בזירת האוקיינוס השקט נגד היפנים, פורקה באוקטובר 1944 ו-4,000 קצינים וחיילים הועברו לאחר מכן לדיוויזיה הניו זילנדית השנייה.
באפריל 1945, הדיוויזיה, עדיין כחלק מהקורפוס הבריטי החמישי עם הדיוויזיה ההודית ה-8, ביצעה חציית הסתערות בתחילה את נהר הסניו ולאחר מכן את הנהר סנטרנו בין רוונה לבולוניה, שסימנה את תחילתה של מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה. הדיוויזיה הועברה לאחר מכן לקורפוס ה-13 ובימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה מיהרה דיוויזיית ניו זילנד השנייה לטריאסטה שבצפון איטליה כדי לפעול עם הפרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו ולשחרר את העיר מכוחות גרמניה הנאצית.
עם סיום המלחמה באירופה חלק מיחידות הדיוויזיה נשלחו לחיל הכיבוש של חבר העמים הבריטי ביפן, לפני ששוחררו בחזרה לביתם.