החתונה בקנה
החתונה בקַנָה הוא אירוע המתואר בברית החדשה (הבשורה על-פי יוחנן, פרק ב', פסוקים 1-11), ובו ביצע ישו לראשונה נס גלוי. על פי הכתוב, בעת שהשתתף ישו במסיבת חתונה ביישוב קַנָה (אנ') שבגליל, התרחש בהנחייתו נס ומים הפכו ליין.
קנה שבגליל מזוהה לרוב עם כפר כנא של ימינו, הנמצאת בגליל התחתון (מעט צפונית לנצרת), שידוע כי הייתה כפר יהודי בימיו של ישו. זיהוי זה מקובל על משמורת ארץ הקודש, שהקימה בכפר כנסייה קתולית המנציחה את האירוע, וגם על הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שאף היא בנתה "כנסיית חתונה" בכפר. אחרים מזהים את המקום עם ח'רבת קאנא (אנ') שבגליל התחתון, במרחק של כ-9 ק"מ מכפר כנא, או אף עם קאנא בגליל העליון, שנמצאת בלבנון של ימינו.
תיאור האירוע עריכה
האירוע התרחש לאחר פגישתו של ישו עם נתנאל (אנ'), תושב הכפר קַנָה שבגליל (Κανὰ τῆς Γαλιλαίας)[1], בה הוא מבטיח לו כי הוא עתיד לחזות בנסים גדולים[2]. שלושה ימים לאחר מכן נערכה בכפר חתונה יהודית, ובין הקרואים לחתונה היו מרים, בנה ישו ותלמידיו. במקום היו שישה כדי אבן גדולים, ”עֲרוּכִים כְּמִשְׁפַּט הַיְּהוּדִים לְטָהֳרָתָם” (פסוק 6), שכל אחד מהם יכול להכיל בין 2 ל-3 "בַּתִּים" (μετρητὰς).
באמצע סעודת המצווה נגמר היין, ומרים הסבה את תשומת ליבו של בנה לעניין. בתחילה ישו דחה את פנייתה, באומרו ”מַה־לִּי וָלָךְ, אִשָּׁה? עִתִּי עֲדַיִן לֹא־בָאָה” (פסוק 4), אך מרים בכל זאת אמרה למשרתים לעשות מה שישו יגיד להם.
בהנחייתו של ישו, מילאו המשרתים את ששת הכדים במים, שהפכו בתוכם ליין משובח בדרך נס. הם שאבו את היין והביאו אותו אל "ראש המסיבה" (ἀρχιτρίκλινος), שלא ידע מה מקורו, ושיבח את החתן על כך שהגיש בסוף הסעודה יין משובח עוד יותר מזה אשר הוגש בהתחלה.
זה היה הנס הראשון שביצע ישו, ”וַיְגַל אֶת־כְּבוֹדוֹ, וַיַּאֲמִינוּ בוֹ תַּלְמִידָיו” (פסוק 11). לאחר מכן ירדו ישו ואנשיו אל כפר נחום, ומשם עלו לירושלים לרגל הפסח.
פרשנות עריכה
האירוע הוא הראשון מבין שבעה נסים שביצע ישו והמתוארים על ידי יוחנן. המאורע נתפש כרמז להגשמה של נבואת עמוס (פרק ט', פסוקים י"ג–י"ד) וברכת יעקב (בראשית, מ"ט, י'–י"ב), בהם מופיע שפע של יין כאחד מן הביטויים לבואו של המשיח. כמו כן הפרשנות הנוצרית רואה בחתונה הגשמה של החתונה המשיחית המתוארת בספר ישעיהו (פרק ס"ב, פסוקים ד'–ה').
מרים מתוארת כאן כמי שיכולה להשפיע על בנה ישו לסייע לבני האדם; לפיכך מאורע זה מבסס את המסורת הנוצרית של הערצת מרים (אנ'), ונוצרים רבים (בעיקר קתולים ואורתודוקסים) מרבים לפנות אליה ולבקש שתפעל למענם אצל אלוהים. בנוסף סיפור זה מוצג כמודל ליחס חיובי של הנצרות לגבי מוסד הנישואים וצריכת אלכוהול[3].
יש לציין שהטקסט מתאר כי המים שהפך ישו ליין נאגרו בשישה כדי אבן, וכי דבר זה מתאים לנוהג היהודי הנובע מהלכות הטהרה. מיוחד בציון זה היא העובדה שבשלהי תקופת הבית השני (שלהי המאה הראשונה לפסה"נ ובמאה הראשונה לספירה), ורק בתקופה זו, היו בשימוש בידי היישוב היהודי בארץ ישראל, ביהודה ובגליל, כלי אבן, ובהם גם סוג של כלי גדול שניתן להניח כי כלים מסוגו שימשו בחתונה של קנה.
לקריאה נוספת עריכה
- אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 149, מסת"ב 978-965-566-137-8
