הילד חולם

הילד חולם הוא מחזה מאת חנוך לוין, שהוצג לראשונה בשנת 1993 כהפקה משותפת של הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל. בשנת 2010 הועלה באופרה הישראלית החדשה עיבוד של המחזה לאופרה, שנעשה על ידי גיל שוחט. האופרה עלתה בפסטיבל ויסבאדן בשנת 2012 וזכתה להצלחה רבה. הוא עלה שוב בשנת 2018 בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה והקאמרי, ובבימוי עמרי ניצן.^[1]

עלילה עריכה

המחזה מתחיל בבית ובו אב, אם וילדם הישן. הילד חולם וההורים מאושרים משלוותו. אומרת האם:

שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר,

כי טוב יותר כבר לא יהיה;

שנהפוך שלושתנו לטבע דומם:

הורים מסתכלים על ילד חולם.

האידיליה המשפחתית נקטעת כאשר כנר פצוע מתפרץ לבית המשפחה, דם ניגר מבגדיו ואחריו מחלקה של חיילים פורצת ומקבצת את התושבים אל תוך הבית. אתם מגיעה חברתו של המפקד, "אשה שנולדה לאהבה", שנהנית מכך שהיא רואה לראשונה בחייה גווייה - גווייתו של הכנר, ומתחושת הכוח שיש לה: "איך נעוצות בי כל העיניים! אני זוקרת אצבע - משמעות; אני פוסעת צעד - פרשנות". הכנר משמיע קול, והחברה מתקנת עצמה מיד: "הגסיסה הראשונה בחיי!" המפקד מביא למותו של הכנר, ושואל את חברתו: "נהנית להזדעזע?"

האם מסבירה למפקד שהם אינם יכולים להיענות לפקודה לבוא אתו: "הילד שלנו ישן. אסור לכם להעיר אותו". המפקד, עם זאת, מחליט להעיר את הילד כאשר החיילים מחופשים לליצנים על מנת שלא להפחידו, ואכן לאחר שהילד מתעורר הוא מרוצה:

העולם הוא מקום טוב ועליז,

אני ממליץ עליו לכולם,

אני ממליץ לאלה שעוד לא נולדו

להזדרז ולהיוולד: לא תתחרטו!

חברתו של המפקד מאיימת על האב, מצמידה את אקדחו של המפקד אל בין רגליה ודורשת שימצוץ את האקדח, ולאחר מכן יורה באב ורוצחת אותו לעיני המשפחה והתושבים. המפקד מרשה לילד ולאם ללכת לחופשי, אך האם רוצה להיפרד מבעלה המת. חייל מזרז אותה ללכת ולהציל אותה ואת בנה, והיא שואלת: "איזה עולם זה, שבו יש זמן למות, אבל לבכות זו התפנקות?!". על כך מגיבה שכנה אופטימית:

עוד נבכה! עוד יבואו ימים

מאושרים - ונבכה, נבכה

כאוות נפשנו על הכל!

האם והילד בורחים במהרה, הם רצים לנמל ומתחננים לרב החובל שייתן להם לעלות לספינתו. בתחילה הוא אינו מסכים, אך לבסוף הוא סוחט מהאם קיום יחסי מין אתו, בתמורה לעלייתם של השניים לספינה.

הספינה מפליגה עד שהיא מגיעה לאי ועוגנת לחופו, אך חיילי האי אינם נותנים לאנשים לרדת ממנה. בנוכחות אמצעי התקשורת מושל האי מוכן לעשות מחווה ולתת לילד לרדת מהספינה. לבקשת האם להצטרף אל הילד משיב המושל:

לא. מלכתחילה גם הילד לא נכלל.

אבל עשינו ג'סטה, וכבר תובעים

להרחיב אותה. זה יוצר תקדים.

הילד מסרב להיפרד מאמו וחוזר לספינה.

במערכה האחרונה של המחזה רואים ערימה של ילדים מתים, שמחכים בקוצר רוח לעוד ילד אחד שימות על מנת להשלים את המכסה לילדים מתים, ואז צפוי להגיע המשיח ולהקים את הילדים לתחייה. האם מביאה את הילד המת אל הערימה, אך גם שם הוא מסרב להיפרד ממנה, ואומר: "בסוד אגלה לך: בזרועותייך - אני מלא תקווה". לאחר דיון ביניהם האם מניחה את הילד בערימת הילדים המתים.

לעולם המתים מגיע איש הנושא איתו שתי מזוודות גדולות, והילדים משוכנעים שזהו המשיח. האיש מוציא מתוך מזוודותיו שעונים ומחלק אותם לילדים, אך הילדים כועסים על כך שזה אינו עסוק בהחייאתם. לבמה נכנסת מחלקת החיילים, ואנשיה מבחינים באיש החי בין כל הילדים המתים. האיש נותן לחיילים שעונים שהוא מוציא מתוך ערימת הילדים, והחיילים מסכימים שייברח. בתחילה הוא בורח, אולם מהר מאוד מתחרט, מסתובב וחוזר אל הילדים. המפקד יורה בראשו והוא מת על גבי ערימת הילדים.

בסופו של המחזה, הילדים המתים מנסים להתעודד בשירה. הילד המת אומר: "לעולם לא אחדל לרצות לחיות", אך ילד שהתפורר לעפר אומר לו: "אתה תחדל, הירגע".

הדמויות עריכה

האב
האם
הילד
אנשים נרדפים
שותת-דם
צופה מבוהל במוות
חיילים
מפקד
אשה שנולדה לאהבה
אשה מייבבת
חייל שחוח-גב
שכנה אופטימית
רב-חובל
מלחים
מפליגים בספינה
נותרים על החוף
מקנא בחיים
בעל היגיון
נוסעת מנחמת
נוסע משולהב
נוסע מאוכזב
מלח פיקח
שומרי נמל
נער פיסח
פקיד הגירה
תושבי אי
מגחך חסר-שיניים
ילדים רעבים
נוסע מאמין
נוסעת פוחדת
מושל האי
אשת המושל
פמליית המושל
עיתונאים וצלמים
בטלן
ילדים מתים
ילד מת חוזה
ילד מת רגיש
ילד מת וכחן
ילד מת קצר-רוח
ילד מת צופה
"משיח"
חייל נועז
ילד שהתפורר לעפר

על כתיבת המחזה עריכה

מחקר שערך יצחק לאור, תוך התבססות על ארכיונו של חנוך לוין, העלה שלוין החל בכתיבת המחזה בשנת 1986, חמש שנים קודם שפורסם בדפוס, שבע שנים קודם שהוצג לראשונה.

טיוטה ראשונה של המחזה, בשם "סנט לואיס", נולדה מסיפורה של האונייה "סנט לואיס", שהובילה בשנת 1939 936 פליטים יהודים מגרמניה לקובה, אך נוסעיה לא הורשו לרדת בקובה ובארצות הברית, ונאלצו לשוב לאירופה. טיוטה של חלק אחר התבססה על סיפור חנה ושבעת בניה, ובה תיאור התעללות בילדים לעיני אמם. שתי טיוטות אלה הפכו מאוחר יותר, בשינוי ניכר, למחזה "הילד חולם". בטיוטת "סנט לואיס" האירועים ממוקמים במפורש בתקופת השואה. בגרסה הסופית האירועים מתרחשים בעת החדשה, אך לא בזמן ממוקד כלשהו. לאור העיד על שיחה שקיים עם לוין:

"ממנו שמעתי על סירובו להציג את המחזה ב'סביבה של השואה', משום שמה שכתב תאם את יכולתו להתמודד עם ההיסטוריה רק במונחים מטאפוריים".

— יצחק לאור, "מהמשחתת 'שלום עליכם היטלר' עד 'הילד חולם', הקדמה", מטעם 19, ספטמבר 2009.

ניתן למצוא הקבלות מסוימות עם המחזה "ציפור התכלת" מאת הסופר הבלגי זוכה פרס נובל מוריס מטרלינק, גם סיפור זה מתחיל בחלום של ילד ההופך לספק מסע גילוי עצמי ספק סיוט (פגישה עם מלכת הלילה הנועלת את המגיפות, המחלות והרשע מאחורי דלתות סגורות, פגישה עם קרובי משפחתו המתים). הסיפור מתאפיין בקווים מורבידיים למרות מסרו החיובי, ועובד לסרטים בשנת 1940 בהשתתפות שירלי טמפל ושוב בשנת 1976 בהשתתפות אליזבת טיילור, סופו של המסע בציפור התכלת מסתיים בגן עדן של ילדים שעוד לא נולדו בעוד 'הילד החולם' מסתיים בגן עדן לילדים שמתו ומחכים לישועה.

התיאטרון הקאמרי רכש את הזכות להעלות את המחזה, אך ההפקה התעכבה במשך ארבע שנים, ולבסוף עברה לתיאטרון "הבימה", ובו הועלתה בבימויו של לוין.

פרשנות עריכה

רעיונות עיקריים עריכה

גיל שוחט תיאר את תמצית מהותו של המחזה:

"במחזה חסר פשרות, המשתרע במחוזות שבין שיאי התעלות הנפש ובין ברבריזם קמאי, מתאר לוין מסע אלגורי של פליטים המחפשים מקלט לנפשם, אשר אינם רצויים באף מקום, משל "ספינת הארורים", והעוברים דרך המובילה אל מותם. מעל כולם עולה דמותו האניגמאטית, הסימבולית, הנאיבית ורבת ההיבטים של הילד. על רקע הליכתו של הילד אל מותו בוחן לוין לא רק את היחסים בין אם לבן, בין גבר לאישה, בין שלטון לאזרח ובין אכזריות וחמלה, אלא את הגבול הדק שבין הייצוג המופשט של ריאליזם מול פנטסיה, של "נאיביות" אמנותית מול סנטימנטליזם אמורפי."

— גיל שוחט, מלחין העורף האנושי, דברי הקדמה לאופרה מפי המלחין, אתר האופרה הישראלית תל אביב-יפו.

שמות הדמויות עריכה

במרבית מחזותיו של לוין, לכל אחת מהדמויות יש שם, בדרך כלל שם לא שגרתי, כגון כלמנסע, פפכץ, טרומפצ'ה, יאקיש, פופצ'ה ועוד. במחזה "הילד חולם" בחר לוין בשיטה אחרת, לפיה כל דמות קרויה בשם המתאר את תפקידה במחזה. הדמויות הפותחות את המחזה הן האב, האם והילד, ובהמשכו מגיעות דמויות בעלות שמות מורכבים יותר, כגון צופה מבוהל במוות, אשה שנולדה לאהבה, שכנה אופטימית, מגחך חסר שיניים וכדומה. שיטה זו שימשה את לוין במחזות נוספים שלו, כגון "הוצאה להורג" ו"פעורי פה".

עיצוב המחזה והאופרה עריכה

המחזה מעביר מסר אוניברסלי של מלחמה, מוות, פליטות ועולם ללא תקווה. בהפקה הראשונה בשנת 1993, היו מוטיבים רבים שנראו לקוחים מהשואה - לחיילים היו מדים שנראו כמו מדים של נאצים, הפליטים נראו בלבושם ובמזוודותיהם כפליטים שמגיעים מן השואה על פי הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית-יהודית, והתמונה האחרונה בה רואים ילדים מתים מתרחשת על פסי רכבת המרמזים לשואה.

גיל שוחט התייחס לכך באומרו: "רבים רואים במחזה זה אלגוריה על השואה. עבורי, אלגוריה זו, שאיננה מחויבת לדבר, לא עוסקת במישרין בשואה היהודית, אלא במבנה אישיות האדם, מהותו ומשמעות חייו".^[2] ואכן, בהפקת האופרה ב-2010, לחיילים ישנם מדים שחורים שיכולים להיות חלק מכל צבא, מושל האי שלא מקבל את הפליטים מסתובב עם חליפה ועניבה, ומלווה בשומר ראש שנראה כמו מאבטח אישים ישראלי. התמונה האחרונה מתרחשת בחלל נקי מפרטים נוספים מלבד הילדים המתים, כך שלא ניתן לזהות באיזה מקום מדובר.

הפקה ראשונה - 1993 עריכה

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" במאי 1993 בבימויו של חנוך לוין.

צוות המחזה:

תפאורה ותלבושות: רוני תורן
מוזיקה: פולדי שצמן
משתתפים: האב - דודו בן-זאב; האם - ג'יטה מונטה; הילד - דינה בליי; אנשים נרדפים - אליעזר אפלבוים, פלורנס בלוך, דבי ג'ובאני, נועה גולדברג, יסמין גירא, תחיה דנון, אסי הנגבי, שמואל וולף, ליביה חכמון-איילי, אלכס כהן, מיכאל כורש, אורה מאירסון, יורם מגד, ג'וש שגיא, יונת מתן, ששי סעד, מיכל רובין; שותת דם - ח'ליפה נאטור; צופה מבוהל במוות - אילן חזן; חיילים - יהונתן אנוש, מלניק דוברבוב, אביטל לבני, אשר רינסקי; מפקד - חיים חובה; אשה שנולדה לאהבה - טלי עצמון/כרמית בן-ישראל; אשה מייבבת - אמירה פולן; חייל שחוח-גב - עמנואל חנון; שכנה אופטימית - ליליאן ברטו; רב-חובל - יוסף שילוח; מלחים - מלניק דוברבוב, יורם מגד; מפליגים בספינה - אליעזר אפלבוים, דבי ג'ובאני, נועה גולדברג, יסמין גרא, תחיה דנון, שמואל וולף, שמעון מימרן, יונת מתן, אמונה צבי; נותרים על החוף - יעל אמיתי, פלורנס בלוך, מיכאל כורש; מקנא בחיים - מיכאל כורש; בעלת הגיון - יעל אמיתי; נוסעת מנחמת - תחיה דנון; נוסע משולהב - שמעון מימרן; נוסע מאוכזב - אליעזר אפלבוים; מלח פיקח - יורם מגד, ג'וש שגיא; שומר נמל - אסי הנגבי; נער פיסח - אורה מאירסון; פקיד הגירה - אלכס כהן; מגחך חסר שיניים - פלורנס בלוך; נוסע מאמין - אליעזר אפלבוים; נוסעת פוחדת - תחיה דנון; מושל האי - ששי סעד; אשת המושל - ליביה חכמון-איילי; פמליית המושל - יהונתן אנוש, אשר רינסקי; בטלן - אסי הנגבי; ילדים מתים - יעל אמיתי, ליליאן ברטו, דבי ג'ובאני, נועה גולדברג, יסמין גרא, יונת מתן, אמירה פולן, אמונה צבי, מיכל רובין; "משיח" - שמואל וולף
נגנים: אמה זסלבסקי, שימרית כרמי, שוש לגיל - זמרות סופרן; דפנה בן-דוד, חני שפירא - זמרות אלט; חיים גרינשפן/פולדי שצמן - פסנתר; מיקו נרונסקי - סינתסייזר.

מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ כתב על הפקה זו:

זוהי הצגה מרגשת, מעוררת חמלה והזדהות, מזעזעת, קרקסית, מעוותת, גרוטסקית, ומדהימה. ... זו הצגה של להקה גדולה, של תפאורן מרתק ואמן בזכות עצמו, רוני תורן, היוצר תמונות במה מרהיבות ביופיין, של מוזיקאי (פולדי שצמן) המעניק את העיטור המתקתק שהופך מריר על רקע מה שנראה על הבמה. אבל מעל לכול זה ערב של מחזאי-משורר-במאי יחיד במינו ובדורו.^[3]

שוש אביגל סברה כי זהו המחזה הפיוטי והמרוכז ביותר שיצר חנוך לוין. היא אומרת על המסר של ההצגה: "זה אולי המסר האנושי-אירוני של לוין בהצגה הזאת - משהו כמו, תמיד יהיו ילדים, שעדיין אינם יודעים, והם יוסיפו לחלום."^[4]

בשנת 1994 ביים רם לוי את המחזה לסרט קולנוע, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית ולאחר מכן בסינמטקים.

האופרה עריכה

בשנת 1997 הציע חנוך לוין לגיל שוחט להלחין את המחזה "הילד חולם".^[5] התוצאה עלתה על הבמה בשנת 2010, בדמות האופרה "הילד חולם" באופרה הישראלית.

צוות האופרה:

ליברית: גיל שוחט ועמרי ניצן על פי המחזה "הילד חולם"
מלחין: גיל שוחט
במאי: עמרי ניצן
מנצח: דייוויד שטרן
מעצב תפאורה ותלבושות: גוטפריד הלנויין
מעצב תאורה: אבי-יונה בואנו (במבי)
כוריאוגרף: גרגור זייפרט.
תזמורת: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.

גיל שוחט תיאר את תהליך הפיכת המחזה לאופרה:

הפיכת המחזה לאופרה הייתה עבורי האתגר של סינון מה של המקורות הסרקאסטיים והציניים של היצירה וזיקוק היסודות הפואטים והאוניברסליים שבה, ויש כאלה למכביר. מעמוד הפרטיטורה הראשון, התרכזתי בשאלת מושג הדימוי של הילד, עצם מהות תהליך היצירה האמנותית, שתמיד מגיע מהמקום של הילד הפנימי של היוצר, קרי – מהנאיביות שלו, מהמחוז הטהור ביותר באישיותו. היחסים הטראגיים של הילד עם המציאות הפכו באופרה שלי ליחסים הגסים שבין היצירה והעולם החיצוני. מותו של הילד הופך באופרה לקתארסיס של התעלות, שכן זהו כוחה של היצירה האמנותית, שהיא מתעלה בסופו של דבר מעבר ל"מותה" שלה או של גיבוריה.

— גיל שוחט, מלחין העורף האנושי, דברי הקדמה לאופרה מפי המלחין, אתר האופרה הישראלית החדשה

לקריאה נוספת עריכה

חנוך לוין, "הילד חולם", בתוך מלאכת החיים ואחרים - מחזות, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.
"הספינה סנט לואיס: הטיוטה הראשונה של 'הילד חולם', 1986", מטעם 19, ספטמבר 2009.
זהבה כספי, "הקלישאי וההיסטורי - בין דימויים תקשורתיים לזיכרון אותנטי: קריאה במחזה 'הילד חולם' מאת חנוך לוין", איגוד; מבחר מאמרים במדעי היהדות, כרך ג: לשונות, ספרויות, אמנויות, בעריכת תמר אלכסנדר ואחרים, עמ' 353–359, האיגוד העולמי למדעי היהדות, תשס"ח.
זהבה כספי, "יקיצה וזיכרון ב'ילד חולם' מאת חנוך לוין", מחקרי ירושלים בספרות עברית יח, תשס"א, עמ' 309–319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)