היסטוריה של בולגריה
בולגריה היא מדינה בחצי האי הבלקני הגובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, במקדוניה ובסרביה במערב. הבלקן הוא חבל ארץ אסטרטגי המהווה חיץ למזרח אירופה בגבולות הדנובה והים השחור חולש על הים האגאי וסמוך למפגש בין אירופה לאסיה. מאפיינים אילו העניקו לאזור חשיבות כלכלית וצבאית ניכרת במשך אלפי שנים. הגם שאזור בולגריה יושב באופן מאורגן עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, ההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה בשלהי המאה ה-6 עם הקמתה של ישות מדינית עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית הראשונה.
ראשית ההתיישבות המאורגנת עריכה
שבטים תראקים התיישבו בבלקן במספר גלי הגירה החל מתקופת האבן החדשה. ההתיישבות המשמעותית אירעה בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל המוקדמת, החל מהמאה ה-12 לפנה"ס ועד המאה ה-7 לפנה"ס, בעיקר לחופי הים השחור והדנובה. בראשית המאה ה-20 נערכו חפירות ארכאולוגיות באזור חוף הים השחור והעיר וארנה על ידי מספר ארכאולוגים ובכללם האחים קארל והרמן שקורפיל. במהלך החפירות נמצאו ממצאים פיניקיים, תסלים וקווקזים המעידים על קיומה של מערכת סחר חליפין ענפה בין השבטים התראקים ליושבי חבלי ארץ אלו וכן נוספים כגון באסיה הקטנה, שברובו בוצע דרך הים השחור והים התיכון. חוקרים נוספים טוענים שבמהלך האלף ה-1 לפנה"ס התיישבו באזור גם שבטי קימרים[1]. ב-513 לפנה"ס ערך המלך דריווש מסע מלחמה כנגד הסקיתים ומניחים שסוחרים שנלוו אליו התיישבו באזור דוברוג'ה[2]. עוד קודם לכן בין השנים 4,200 ל-4,700 לפנה"ס שגשגה לחופי הים השחור בצפון מזרח בולגריה העיר סולניטסטה שהתבססה על מכרות מלח שהתגלו באזור ונחשבת לעיר העתיקה ביותר באירופה.
גם באזורי מרכז ודרום בולגריה קיימים ממצאים רבים להתיישבות מאורגנת מתקופת הממלכה התראקית בעיקר של שבטי הגטים התראקים[3]. במהלך המאה ה-5 לפנה"ס ייסדו מספר שבטים תראקים בראשות טרס הראשון ממלכה עצמאית שבירתה אודריסה ונודעה כממלכת אודריסה. במהלך המאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות יותר, אחת מהן השתרעה בשטחי מרכז בולגריה של ימינו וב-320 לפנה"ס קבעה את בירתה בעיר סאותופוליס. הממלכות התראקיות היו נתונות בעימותים מול ממלכת מוקדון, מרבית שטחיהם נכבשו על ידי פיליפוס השני והם נטמעו בהדרגה אל תוך התרבות ההלניסטית. על פי עדותו של פטולומאוס בן לאגוס, שהשתמרה בשני מקורות שונים, יצא ב-335 לפנה"ס אלכסנדר מוקדון למערכה נגד הגטים שכללה את חציית הדנובה. בשנים 326-327 לפנה"ס יצא זופיריון (אנ'), המושל המוקדוני של מחוז הים השחור בחבל תראקיה ("תראקיה הפונטית"), למערכה נוספת שהסתיימה בתבוסת צבאו ומותו. בהמשך מוזכרת מלחמתו של דרומיכטס מול ליסימכוס[4]. ב-279 נכבש מרבית שטח בולגריה בידי שבטים קלטים והעיר אודסוס מתועדת כעירם המרכזית בה שלט עד ל-216 לפנה"ס (או 210 לפנה"ס), מלכם האחרון קוואר. לאחר שהקלטים הובסו בידי התראקים, נטמעה חלק מאוכלוסייתם בתוך השבטים התראקים. במקביל בשטח שבין אודסוס לדיוניסופוליס התיישבו סקיתים במספר ממלכות קטנות[1].
הפרובינקיה הרומית-ביזנטית עריכה
ב-217 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השנייה, נכנסו לגיונות רומיים לאיליריה וכך החל תהליך השתלטותה של הרפובליקה הרומית על הבלקן. ב-168 לפנה"ס כתוצאה מקרב פידנה חולקה ממלכת מוקדון ל-4 אזורי שליטה רומיים[5]. ב-27 לפנה"ס השלים מרקוס ליקיניוס קראסוס את כיבוש כל אזור תראקיה ובשנת 15 הוקמה פרובינקיית מואסיה. בשנת 45 סיפח הקיסר קלאודיוס את שטחי ממלכת החסות האורדיסיאנית לפרובינציה הרומית בתראקיה. בראשית ימיה של הנצרות עבר ברחבי הבלקן בדרכו לרומא השליח הנוצרי פטרוס ובכלל זה ביישובים גיגן ליד ניקופול, בונוניה וחאסקובו[2].
פרובינקיית מואסיה, שכללה אזורים המצוים בשטחי בולגריה וסרביה המודרניות סבלה מפשיטות ביזה של הקארפים (השבט שעל שמו קרויים הרי הקרפטים) ושל הגותים. בין 270 ל-275 נסוג צבא האימפריה הרומית מדאקיה בלחץ הגותים והאזרחים הרומים הועברו לשטחי מואסיה, דרומית לדנובה. ב-376 בלחץ ההונים ההונים עברו גם שבטים גותים לגדה הדרומית של הדנובה התחתונה ובאישורו של הקיסר ואלנס התיישבו במקום במעמד של בני ברית. ההסכם בין הרומים לגותים לא האריך ימים. בין הגותים ובני בריתם הוונדאלים ובין הצבא הרומי היו התנגשויות רבות עד שהקיסר ואלנס החליט לצאת לקרב מכריע. ב-9 באוגוסט 378 הובסו הרומים בידי קואליציית שבטים גותים בקרב אדריאנופול ואחת מתוצאות תבוסה זו הייתה חלוקתה הסופית של האימפריה הרומית לשתי ישויות נפרדות. תאודוסיוס הראשון, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המאוחדת, שהגיע לשלטון זמן קצר לאחר מותו של ואלנס (עם שלטון ביניים קצר של גרטיאנוס), סיכם עם הגותים הסכם דומה המתיר להם להתיישב דרומית לדנובה במעמד של בני ברית.
ב-395 עבר אזור בולגריה לחזקת האימפריה הביזנטית תחת הקיסר ארקדיוס ובמקביל אימצו תושבי האזור את הדת הנוצרית. בראשית המאה ה-6 הצליח יוסטיניאנוס הראשון לבלום ניסיונות פלישה לבלקנים מצד שבטים סלאבים, אווארים, הונים, ונדלים ואוסטרוגותים.
האימפריה הבולגרית הראשונה עריכה
ערך מורחב – האימפריה הבולגרית הראשונה
.svg)
משלהי המאה ה-5 היגרו לשטחי האימפריה הביזנטית בבלקנים שבטים סלאבים מערבות רוסיה האסיאתית ושבטי הבולגארים ממרכז אסיה. באמצע המאה ה-7 הצליח קובראט לכבוש שטחים באזור הוולגה ולייסד את בולגריה של הוולגה. החאן אספרוך בנו של קובראט כרת ברית עם מספר שבטים סלאבים, כבש שטחים באזור דוברוג'ה ובסרביה, ב-680 ייסד ישות עצמאית שנקראה בהמשך האימפריה הבולגרית הראשונה ושנה מאוחר יותר הכירה בה גם האימפריה הביזנטית.
בראשית המאה ה-8 נחלץ החאן טרבל לעזרת הביזנטים, הצליח להדוף את כוחות האימפריה המוסלמית ולהציל את קונסטנטינופול מכיבוש. בהמשך ובמהלך כל המאה ה-8 ידעה הממלכה תקופת אי יציבות פוליטית שהסתיימה עם עלייתו של קרום, אשר עד למותו ב-814 הפך את האימפריה הבולגרית למעצמה אזורית שאילצה את הביזנטים לכרות עימה חוזה שלום. ב-866 הוטבל בוריס הראשון לנצרות האורתודוקסית והוא העביר את בירתו מפליסקה לפרסלב. בשלהי המאה ה-9 הגיעה האימפריה לשיאה וחלשה על שטחים מהים האדריאטי, דרך הדנייפר, עד הים השחור וממלכת הונגריה. בראשית המאה ה-10 עברו הבולגרים לכתיבה באלפבית גלגוליטי. ב-927 עם מותו של הצאר סימאון הראשון שלטה האימפריה הבולגרית במרבית חבל הבלקן והיוותה יריב שקול לביזנטים.
לאחר מותו של סימאון הראשון החל תהליך דעיכתה של האימפריה הבולגרית, שלווה בפלישות של צבא דספוטט סרביה, של שבטים פצ'נגים וב-969 נכבש מרבית שטחה על ידי צבא נסיכות רוס של קייב, הבירה פרסלב הוחרבה והבולגרים העתיקו את בירתם לעיר סקופיה. ב-997 עלה לשלטון הצאר סמואיל הראשון שניסה לחדש את מעמדה האזורי של האימפריה הבולגרית אל מול הביזנטים. ב-29 ביולי 1014 נערך קרב בלאסיצה במהלכו הובס הצבא הבולגרי בידי הצבא הביזנטי בפיקודו של בסיליוס השני. קרב זה חרץ את גורלה של האימפריה ומקץ 4 שנים נאלץ פרסיאן השני להיכנע רשמית והבולגרים הפכו לווסלים של האימפריה הביזנטית.
הכיבוש הביזנטי עריכה
ב-1018 הכניעה האימפריה הביזנטית את האימפריה הבולגרית הראשונה, אשר אחזה באזור מ-680. הבולגרים נטמעו לתוך האימפריה הביזנטית וזכו למעמד אוטונומי מסוים. לאורך 167 שנות הכיבוש הביזנטי היו מספר מרידות, אשר דוכאו מיד בשל היקף הכוחות שהחזיקו הביזנטים במצודות שונות בעיקר באזורי הים השחור והדנובה. ככלל הותר למשפחות האצולה הבולגריות (בּוֹיָארִים) לשמור על מעמדן החברתי והכלכלי, להוציא את היותן וסליות של השלטון המרכזי וכפיפותן הדתית לפטריארך קונסטנטינופול. לאחר מותו של בסיליוס השני שרר חוסר יציבות באימפריה הביזנטית, תוך עימותים מול האימפריה הסלג'וקית ששיאם קרב מנזיקרט והתמודדות מול פשיטות הנורמנים. ב-1081 עלתה לשלטון באימפריה שושלת קומננוס שאחזה בו במשך כ-100 שנים. בראשית תקופה זו ידע אזור בולגריה שגשוג כלכלי שכן הביזנטים תחת אלכסיוס הראשון הצליחו לבלום את הנורמנים בדורס ואת הפצ'נגים ליד אדירנה מבלי שיצליחו לחדור לשטחי בולגריה.
בתקופת מסע הצלב הראשון עבר נתיבו של מסע ההמונים גם בשטחי בולגריה והצלבנים פגעו בנוצרים האורתודוקסים, כנראה בשל חזותם השונה. בעת מסע האבירים עבר דרך בולגריה גוטפריד מבויון ובכלל זה דרך הערים סרדיקה ופיליפופוליס. בתקופת שלטונו של יוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית פשטו הפצ'נגים על בולגריה והחריבו יישובים רבים בעיקר באזור דוברוג'ה. ב-1122 נפגשו הביזנטים והפצ'נגים לקרב מכריע ליד העיר בֶּרוֹיָה שבבולגריה. הפצ'נגים הובסו ולא היוו עוד איום על האזור. ב-1128 פלש צבא ממלכת הונגריה לשטחי האימפריה הביזנטית וכבש מאחזים באזור הדנובה ובכלל זה העיר וידין. ב-1167 נהדפו ההונגרים אל מעבר לדנובה על ידי מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. ב-1185 הודח הקיסר האחרון לבית קומננוס אנדרוניקוס הראשון ובמקומו עלה לשלטון איסאאקיוס אנגלוס השני.
האימפריה הבולגרית השנייה עריכה
- ערך מורחב – האימפריה הבולגרית השנייה
.svg)
בשלהי המאה ה-12 נחלש מעמדה של האימפריה הביזנטית בבלקנים לאחר סדרת מאבקים מול נסיכות סרביה וממלכת הונגריה. הקיסר איסאקוס אנגלוס השני שאך עלה לשלטון לאחר שהדיח את קודמו, נתון היה במאבקים מבית ולחם על שרידות שלטונו. ב-1185 הנהיגו האחים איוון ופטר אסן מרד נגד הביזנטים וב-1186 הכריזו על ישות עצמאית שנקראה בהמשך האימפריה הבולגרית השנייה, שלטה באזור צפון בולגריה המודרנית וזכתה להכרתם הרשמית של הביזנטים. בראשית המאה ה-13 שלטו הבולגרים גם באזור מקדוניה וב-1205 תחת הצאר קאלויאן נכבש גם חבל תראקיה. בימי הקיסר איוון אסן השני הגיע האימפריה לשיא התפשטותה ועד 1230 סיפחה אליה שטחים באלבניה, כבשה את בלגרד והביסה את דספוטט אפירוס. בירת האימפריה נקבעה בעיר טרנובו.
ב-1242 פשטו המונגולים על בולגריה והבולגרים הפכו לוסלים של אורדת הזהב. בראשית המאה ה-14 נחלשה אחיזתם של המונגולים בבלקן ואיוון אלכסנדר, קיסר בולגריה הצליח להכות בסרבים ובהונגרים ולהחזיר לאימפריה שטחים שאיבדה לאורך הדנובה והים השחור. לאחר מותו של איוון אלכסנדר נקלעה האימפריה למלחמת ירושה בין שני בניו איוון שישמן ואיוון סרצימיר והיא החלישה מאוד את הממלכה.
ב-1362 פלשו צבאות האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן מוראט הראשון לשטחי בולגריה, ב-1393 נפלה הבירה טרנובו וב-1396 נפלה העיר העצמאית האחרונה וידין. הבולגרים ניצלו את תקופת בין המלכים באימפריה העות'מאנית וייסדו ישות עצמאית באזור וידין שנקראה צארות וידין, לה הותר להישאר כישות וסלית גם כשעלה לשלטון מהמט הראשון. לאחר עלייתו לשלטון של מוראט השני פורקה בכוח צארות וידין וב-17 בספטמבר 1422 הוצא להורג בבלגרד שליטה האחרון קונסטנטין השני.
הכיבוש העות'מאני עריכה
- ערך מורחב – בולגריה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית
קץ משפחות האצולה הבולגריות עריכה
העות'מאנים פעלו למיגור משפחות האצולה הבולגריות ובעיקר משפחת המלוכה כדי למזער את סיכויי המרידה. ב-1395 הוצא הצאר איוון שישמן להורג בידי שליחי הסולטאן באיזיט הראשון. אחיו החורג איוון סרצימיר נפל בשבי העות'מאנים ומת ב-1397. ב-1422 הוצא בנו של סרצימיר קונסטנטין השני להורג בבלגרד. בנו בכורו של איוון שישמן פְרוּזִ'ין הפך למפקד כוחות שכירי חרב בשירות ההונגרים והפולנים וסופו שנהרג בקרב וארנה. ג'וזף, בנו השני של איוון שישמן נמלט מבולגריה, בחר בחיי פרישות והפך לנזיר. ב-1416 מונה לפטריארך קונסטנטינופול, תפקיד בו כיהן עד מותו ב-1439. בנו השלישי אלכסנדר התאסלם, שינה את שמו לאיסקנדר והלך לעולמו ב-1418 לאחר שכיהן כמושל סמסון מטעם העות'מאנים.
לאחר כיבוש קונסטנטינופול ונפילת האימפריה הביזנטית, החל מהמט השני בטרנספר מואץ של אוכלוסיות מאזור הבלקנים לאזור קונסטנטינופול ואסיה הקטנה ובמקביל יושבו ברחבי בולגריה אלפי מוסלמים ממוצא טורקי, חלק ניכר מהם טטרים. בולגרים רבים מתועדים כעובדי כפייה עות'מאנים (בטורקית עות'מאנית סוּרְג'וּן), שעסקו בין היתר בשיקום קונסטנטינופול לאחר כיבושה. תהליך אסלומה המואץ של האימפריה הגיע לשיאו החל ממחצית המאה ה-16 ובבולגריה נרשמו המרות דת רבות אם מכפייה או מרצון בעיקר בערים הגדולות כגון סופיה ופלובדיב שאכלסו את שרידי האצולה האחרונים. הנתונים הדמוגרפיים מעידים על ירידה ניכרת בכמות האוכלוסייה הנוצרית, עליה ניכרת בכמות המוסלמים וזאת ללא תוספת הגירה משמעותית לאזור[6]. כך, הקיץ הקץ על משפחות האצולה בבולגריה. משזכו הבולגרים שוב בעצמאותם, הם נאלצו לפנות לנציגי משפחות אצולה באירופה בבקשה שיסכימו לכהן בתפקיד המלך בארצם, זאת ממספר גורמים שאחד המרכזיים בהם הוא היעדרה של אצולה בולגרית.
בולגריה בתקופת הכיבוש העות'מאני עריכה
בתקופת מוראט השני מתועדים יישובים מבוססים בוידין, ניקופוליס, סארדיקה, פלוונא ופיליפופוליס. הסולטאנים העות'מאנים הקצו לאנשי צבאם קרקעות בבולגריה והם העסיקו איכרים בולגרים כצמיתים. עם הנהגת הדוושירמה באימפריה העות'מאנית נלקחו בכוח כ-2.5% מהילדים בחבל הבלקן וגויסו לכוחות היניצ'רים. ב-1443 פלשו לשטחי בולגריה צבאות ממלכת הונגריה ופולין בראשות ולדיסלב השלישי וכבשו מידי העות'מאנים את וידין וניקופול. ב-10 בנובמבר 1444 נערך קרב וארנה במסגרתו הובסו ההונגרים והמלך הפולני נהרג בקרב. בשלהי המאה ה-16 בתקופת שלטונו של מוראט השלישי פרץ משבר כלכלי חריף עקב החלטת הסולטאן להחליף את חומר הגלם ממנו עשויות המטבעות העות'מאניים למתכת זולה יותר. פעולה זו הורידה את ערך המטבע ב-80% והביאה לקריסה כמעט מוחלטת של הכלכלה באזור בולגריה. במקביל החלו עימותים עם האימפריה הרומית הקדושה, נסיכות מולדובה, ולאכיה וטרנסילבניה בו זמנית ובכלל זה באזורי הגבול הבולגרים לאורך הדנובה והים השחור. ב-1593 חצה מיכאי האמיץ נסיך ולאכיה את הדנובה עם כוחותיו והצליח להגיע עד ניקופול ופלבן וב-1596 כבש גם את וידין, תוך שהוא טובח באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. לאחר שהסולטאן מהמט השלישי התבסס בשלטון נהדפו הוולאכים אל מעבר לדנובה, אך ב-1598 החריב מיכאי האמיץ את העיר וידין בהפגזה ארטילרית.
בתקופת שלטונם של הסולטאנים מוסטפא הראשון ועות'מאן השני נחלש מאוד השלטון המרכזי העות'מאני, התחזק מעמדם של המושלים העות'מאנים המקומיים והשלטון המקומי הפך מושחת. במקביל התערער מצב ביטחון הפנים, סוחרים הותקפו בדרכים על ידי שודדים וחלה הידרדרות במצב הכלכלי. רק לאחר שעלה לשלטון מוראט הרביעי הושב הסדר על כנו. בתקופת שלטונו של אהמט השלישי נתונה הייתה העיר וידין תחת כיבוש אוסטרי למשך מספר שנים ובתקופתם של מהמוט הראשון ועות'מאן השלישי שותק המסחר הימי על ידי הצי של הרפובליקה של ונציה ושוב נקלע האזור למשבר כלכלי. בתקופה זו גברה רדיפת האוכלוסייה הלא מוסלמית, היא הוכרחה ללבוש בגדים נבדלים והוטלו עליה מיסים חדשים. בימי הסולטאנים סלים השלישי ומוסטפא הרביעי גברו העימותים מול האימפריה הרוסית מחד וחוסר הסדר במנגנוני השלטון העות'מאנים מאידך. ברחבי בולגריה פרצו מהומות של אספסוף וחבורות שודדים פשטו על ערי בולגריה השונות ללא תגובה ולעיתים בעידוד המושלים העות'מאנים המקומיים. בתקופה זו מרד אוסמאן פאזוואנטואולו בשלטון המרכזי והקים ישות עצמאית באזור וידין.
בתקופת מהמוט השני איבד כמעט לחלוטין השלטון המרכזי העות'מאני את השליטה בבולגריה והיא נוהלה בידי מושלים מקומיים שנחשבו מושחתים והטילו על דעת עצמם מיסים שונים על האוכלוסיות הנוצרית והיהודית. במהלך המאה ה-19 הפך אזור בולגריה לזירת קרבות כחלק מהאצת תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית. ב-1811 חצו הרוסים את הדנובה וכבשו את כל צפון בולגריה וב-1814 כבשו הוולאכים את וידין. ב-1828 כבשו הרוסים את מרבית בולגריה והגיעו עד לשערי אדירנה. הסולטאן אבדילמג'יט הראשון הצליח להשיב על כנו סדר שלטוני מסוים בבולגריה אך התמרמרות האוכלוסייה הנוצרית הלכה וגברה[7].
מלחמת העצמאות הבולגרית עריכה
- ערכים מורחבים – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ממלכת בולגריה
באמצע המאה ה-19 ידעה אירופה גל לאומני שכונה אביב העמים ותוצאותיו בלווי תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית הביאו להתעוררות לאומית בולגרית. ניצני תקופה זו המכונה התחייה הלאומית הבולגרית החלו בראשית המאה ושיאה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) שהובילו לעצמאות בולגריה. התהליך לווה בפריחה תרבותית ודתית, תוך בנייה נרחבת של כנסיות ומבני ציבור וביסוס שכבת אליטה מצומצמת בעלת השקפות לאומיות וחתירה לעצמאות מדינית. באפריל 1876 פרצו הפגנות אספסוף בדרום ומרכז בולגריה תוך פגיעה באוכלוסייה המוסלמית. העות'מאנים שהיו עסוקים בדיכוי המרד בבוסניה והרצגובינה לא החזיקו מספיק כוחות סדירים באזור ונכשלו בהכלת המהומות. מיליציות מוסלמיות חצי צבאיות שכונו באשי באזוק והורכבו מצ'רקסים וטטרים, יצאו לפעולות תגמול כנגד האוכלוסייה הנוצרית ופרצה מלחמת אזרחים שכונתה בהמשך מרד אפריל הבולגרי ובמהלכה נהרגו 12,000 נוצרים וכמה מאות מוסלמים. האירוע הועצם בכלי התקשורת האירופים, המעצמות נאלצו להתערב וב-23 בדצמבר 1876 כונסה ועידת קונסטנטינופול במהלכה דנו נציגי המעצמות ללא הסכמה בגבולות העתידיים של בולגריה כיישות אוטונומית עות'מאנית. העות'מאנים התחייבו להרחיב את זכויות הנוצרים בבולגריה אך לא עמדו בהבטחתם וסירבו לקבל את סיכומי הוועידה.
הרוסים לא השלימו עם הקיפאון שנוצר וב-24 באפריל 1877 הכריזו מלחמה על העות'מאנים וחצו את הדנובה, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה מהרומנים והסרבים. הרוסים התקדמו בשלושה צירים. הראשון מהדנובה לכיוון פלבן וסופיה, השני לכיוון רוסה והשלישי לכיוון וליקו טרנובו. העות'מאנים הוכו, הרוסים כבשו את מעבר שיפקה ובהמשך את סליבן ובורגס. ב-9 בינואר 1878 נכבשה סופיה, ב-17 בינואר פלובדיב וב-20 בינואר העיר אדירנה. הבריטים שחששו מקריסת העות'מאנים לחצו על הרוסים ואף שלחו צי ספינות מלחמה כדי להרתיעם וב-3 במרץ נחתם חוזה סן סטפנו שסיים את המלחמה.
במסגרת החוזה הכירו העות'מאנים בבולגריה כנסיכות אוטונומית בעלת אופי נוצרי, שתורשה להחזיק בצבא עצמאי וראשי שלטון נבחרים. הנסיכות חויבה בתשלום מס לעות'מאנים. בשטח הנסיכות נכללו חבלי מקדוניה הווארדארית, תראקיה הצפונית, עמק הדנובה, אזור הרי הבלקן וסופיה. הוסכם שהצבא העות'מאני יעזוב את בולגריה ובמקומו יוצב צבא רוסי לתקופה של שנתיים. הבריטים נחרדו מהתחזוקתם של הרוסים בבלקן ולאחר לחץ כבד שהפעילו כונס קונגרס ברלין, שבמסגרתו נגרע משטח הנסיכות הבולגרית חלקה המזרחי שהפך למחוז עות'מאני אוטונומי בשם רומליה המזרחית. לתפקיד נסיך בולגריה, מונה אלכסנדר באטנברג בלחצו של גיסו אלכסנדר השני, קיסר רוסיה.
המלחמה הסרבו-בולגרית עריכה
- ערך מורחב – מלחמת בולגריה–סרביה (1885)
ב-6 בספטמבר 1885 הכריז אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה על איחוד בין פלך רומליה המזרחית שבירתו פלובדיב לבין נסיכות בולגריה. הצעד נעשה בניגוד לעמדת האימפריה הרוסית פטרוניתם של הבולגרים והשלטון הרוסי הורה בתגובה לצבא האימפריה לנטוש את הנסיכות הבולגרית. לרוסים היו מספר אוגדות בבולגריה והם תפסו את מרבית עמדות הפיקוד ברמת חטיבה ומעלה. הצבא הבולגרי נותר ללא סגל פיקוד בכיר ומנוסה. המלך פרדיננד חשש מתגובה עות'מאנית לאיחוד והעביר את מרבית כוחות הצבא לאזור הגבול עם האימפריה העות'מאנית.
מילאן הראשון, מלך סרביה, ניצל את ההזדמנות להכות בבולגרים המתחזקים שאיימו על מעמדם של הסרבים כמעצמה אזורית, ב-14 בנובמבר 1885 הכריז מלחמה על נסיכות בולגריה ופתח במתקפת פתע כנגדה. הבולגרים הופתעו לחלוטין ועד מהרה הצליחו הסרבים להציב 3 אוגדות בעמדת איום על סופיה ואוגדה נוספת הטילה מצור על העיר וידין. הנסיך בטנברג נטל פיקוד על צבאו וביצע מאמץ עליון לנייד מהר ככל האפשר את צבאו לחזית הסרבית. ב-17 בנובמבר נבלמו הסרבים וב-24 בנובמבר נהדפו אל מחוץ לגבולות בולגריה. הבולגרים המשיכו במתקפה לתוך סרביה תוך שהם כובשים את העיר פירוט. אולטימטום אוסטרו-הונגרי עצר את התקדמות הבולגרים וב-7 בדצמבר נחתמה שביתת נשק. ב-3 במרץ 1886 נאלצו הסרבים לחתום על הסכם בוקרשט במסגרתו סוכם שרק שליט בולגרי יוכל למשול בחבל רומליה המזרחית. לאחר משא ומתן עם הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני הועבר החבל לחזקתה המלאה של נסיכות בולגריה כפיקדון ל-5 שנים והוא לא הוחזר מעולם לעות'מאנים.
קצונת הצבא הבולגרי שרובה הורכב מוותיקי מיליציית המתנדבים הלאומנית האופלצ'נצי, לא סמכה ידיה על ההסכם מול העות'מאנים בו ראתה כניעה מצד הנסיך בטנברג וב-20 באוגוסט 1886 הוא הודח בהפיכה צבאית. הרוסים ארגנו הפיכת נגד והחזירו את בטנברג לשלטון, אך עם סמכויות מופחתות. בטנברג התפטר ב-8 בספטמבר.
מלחמות הבלקן עריכה
- ערכים מורחבים – מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה
לאחר התפטרותו של הנסיך בטנברג, יצאה משלחת מטעם הפרלמנט הבולגרי לאירופה במטרה לחפש אציל ממשפחת מלוכה מיוחסת, אשר יסכים לשמש כמלך בולגריה ויהיה מקובל על המעצמות. לאחר שסיירו ברחבי אירופה הגיעו לווינה ופרדיננד לבית סקסה-קובורג-גותה, שהיה קצין ומדען נאות להצעה. ב-7 ביולי 1887, הפך לנסיך בולגריה. פרדיננד החל בביצוע מיזמי תשתית שכללו כבישים, מסילות ברזל ורשת חשמל ובבניית מבני ציבור רבים, בעיקר בעיר סופיה. עוד פעל פרדיננד לחיזוק והצטיידות הצבא הבולגרי ונקט במדיניות חוץ אגרסיבית שמטרתה למצב את הנסיכות הבולגרית כמעצמה המובילה בבלקנים[8].
ב-5 באוקטובר 1908, הכריזה רשמית בולגריה על עצמאותה והתנתקותה מן האימפריה העות'מאנית וכך הפך פרדיננד מנסיך למלך. ההכרזה התקבלה על ידי כל מעצמות אירופה ובכלל זה העות'מאנים[9].
לאחר תום מלחמת בולגריה סרביה הפך האזור זירה למאבקי אינטרסים בין המעצמות האירופיות. הרוסים ראו בחבל קו הגנה קדמי מפני פלישה לארצם, האימפריה האוסטרו-הונגרית שאפה להשתלט על שטחים נוספים מידי האימפריה העות'מאנים ולבריטים היה אינטרס לשמור על סטטוס קוו במסגרתו הייתה האימפריה העות'מאנית חלשה מאוד, בת תמרון ונזקקת לתמיכתם. ב-1908 סיפחו האוסטרו-הונגרים את בוסניה והרצגובינה וכצעד תגובה יזמו הרוסים את כינונה של הליגה הבלקנית. ממלכת בולגריה, נסיכות סרביה, מונטנגרו וממלכת יוון חברו יחדיו כדי לגרוע שטחים מהעות'מאנים.
ב-8 באוקטובר 1912 הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית, ב-17 באוקטובר הצטרפו אליה שלוש חברותיה לברית ופרצה מלחמת הבלקן הראשונה. העות'מאנים הובסו, ב-30 במאי 1913 נאלצו לחתום על הסכם לונדון והבולגרים זכו במרבית שטחי תראקיה המזרחית. גורלה של מקדוניה נותר סלע מחלוקת בין חברות הליגה הבלקנית, כאשר הסכם לונדון העניק זיקה לחבל לסרבים וליוונים, אך לא לבולגרים. פרדיננד הראשון, מלך בולגריה הוביל קו מיליטנטי אשר התייחס למקדוניה כשטחי מולדת היסטוריים ופעל בכוח להשגתם. ב-16 ביולי 1913 תקפו הבולגרים את חברותיהם לברית ובנוסף התעמתו מול העות'מאנים וממלכת רומניה במסגרת מלחמת הבלקן השנייה. תוצאות המלחמה היו הרות אסון לבולגריה וב-10 באוגוסט נאלצה לחתום על הסכם בוקרשט במסגרתו הועבר חבל דרום דוברוג'ה מהבולגרים לרומנים, מקדוניה הווארדארית לסרבים, תראקיה המזרחית ליוונים ובכלל זה העיר סלוניקי. לבולגרים הושארה רצועת חוף צרה באזור הים האגאי. כפועל יוצא ממלחמה זו הפכה ממלכת סרביה למעצמה האזורית בבלקנים.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
- ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם הראשונה
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה ממלכת בולגריה נייטרלית, אך בעלת נטייה פרו-גרמנית. הבולגרים שחוו תבוסה קשה במלחמת הבלקן השנייה לא היו מוכנים למלחמה נוספת, לא כל שכן ארוכת ימים. אך למלך פרדיננד הייתה משנה מדינית מיליטנטית והוא חיפש הזדמנות להחזיר את השטחים שאיבדה הממלכה לאחר מלחמת הבלקן השנייה. אצולת הצבא הבולגרי שמונתה על ידי המלך ובראשם הגנרל ניקולה ז'קוב החזיקו בדעותיו ותמכו בכניסה למלחמה. ראש הממשלה הבולגרי וסיל רדוסלאבוב ניהל משא ומתן עם הגרמנים על תנאי ההצטרפות למעצמות המרכז.
לאחר כישלון האוסטרו-הונגרים בראשית המערכה על סרביה וכשלונותיהם של העות'מאנים במזרח התיכון, הפעילו הגרמנים לחץ כבד על הבולגרים להצטרף למלחמה לצידם תוך הבטחה לסיוע כלכלי נדיב, סיוע צבאי והכרה בתביעותיהם הטריטוריאליות. הכישלון המסתמן של מדינות ההסכמה במערכת גליפולי נסך ביטחון בהנהגה הבולגרית, הם העריכו שמלחמתם תהיה קצרת ימים והיא תוכרע בנקל. וכך, ב-14 באוקטובר 1915 תקפו 2 ארמיות בולגריות את סרביה בחזית אחת ו-2 ארמיות האחת גרמנית ורעותה אוסטרו-הונגרית בחזית שנייה. הסרבים הוכרעו ושארית צבאם והנהגתם הפוליטית נסוגו דרך אלבניה לאי קורפו. האוסטרו-הונגרים החילו משטר צבאי בסרביה והארמיות הבולגריות התמקמו במקדוניה הוארדארית תוך הצבת איום על העיר סלוניקי שבממלכת יוון.
כעת התפצל הצבא הבולגרי לשני כוחות עיקריים. הארמיות ה-3 וה-4 נטלו חלק בקרבות החזית המזרחית תחת פיקודו הכולל של אוגוסט פון מקנזן, במסגרתה כבשו את חבל דוברוג'ה ובהמשך השתתפו בכיבוש בוקרשט. הארמיות ה-1 וה-2 נטלו חלק בקרבות החזית המקדונית, במסגרתה הצליחו לכבוש חלקים מתראקיה ובכלל זה עיר הנמל החשובה קוואלה. אך, המלחמה לא הייתה קצרת ימים והבולגרים החלו לגלות סימני שחיקה, תוך התחזקות האופוזיציה למלחמה מבית שהובלה על ידי מנהיג מפלגת האיכרים אלכסנדר סטמבוליסקי. הגרמנים החלו לנתב כוחות מהחזית המקדונית לחזית המערבית מחד והתעלמו מהבטחותיהם להכרה בתביעותיה של בולגריה בחבל דרום דוברוג'ה מאידך. כעת, עיקר המאמץ המלחמתי בזירה נפל על הצבא הבולגרי. בראשית 1918 הצטרף הצבא היווני לצד מדינות ההסכמה בכוח משמעותי בן 160,000 חיילים. ב-21 ביוני התפטר ראש הממשלה רדוסלאבוב.
ב-14 בספטמבר פתחו כוחות מדינות ההסכמה בחזית המקדונית במתקפת הווארדאר. למחרת היום, לאחר קרב דוברו פולה קרסה קווי ההגנה הבולגרים, יחידות מהאוגדות השנייה והשלישית נטשו את החזית, הכריזו על מרד כנגד המלך פרדיננד ונעו לעבר סופיה. בפאתי סופיה נתקלו בצוערי האקדמיה הצבאית הבולגרית ויחידות צבא גרמני ונבלמו. ב-24 בספטמבר פנה ראש הממשלה אלכסנדר מלינוב באמצעות הגנרל איוון לוקוב למפקדת כוחות מדינות ההסכמה בסלוניקי בבקשה לשביתת נשק לצורכי כניעה והיא נחתמה למחרת היום. ב-3 באוקטובר וויתר המלך פרדיננד על כסאו ותחתו הומלך בנו בוריס השלישי, אשר צעדו הראשון כמלך היה הודעת כניעה רשמית למדינות ההסכמה.
ב-27 בנובמבר 1919 חתם ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי על חוזה ניי שסיים רשמית את מלחמת העולם הראשונה. במסגרת החוזה צומצם הצבא הבולגרי לכדי ז'נדרמריה בת 33,000 חיילים, חבל דרום דוברוג'ה הוחזר לרומניה, מקדוניה הוארדארית נמסרה לחזקת ממלכת יוגוסלביה ונתיב המוצא לים האגאי נמסר ליוונים. על הבולגרים הוטלו פיצויים בסך 400 מיליון דולר שהביאו לקריסת כלכלת הממלכה. 87,500 חיילים בולגרים נהרגו במלחמה ועוד כ-100,000 אזרחים.
התקופה שבין מלחמות העולם עריכה
לאחר המלחמה ידעה ממלכת בולגריה זעזועים פוליטיים, מהומות דמים, ניסיונות חוזרים ונשנים להתנקש במלך ומשבר כלכלי שהביא חלק מאוכלוסייתה אל סף רעב. ב-21 במאי 1920 נערכו בחירות בבולגריה בהן זכה אלכסנדר סטמבוליסקי ברוב מוחלט. סטמבוליסקי מנהיג מפלגת האיכרים, פעל להעמדתם לדין של פוליטיקאים ואנשי צבא שהיו אחראים לשיטתו לתבוסה במלחמה. כמו כן הפקיע רכוש מבעלי ממון ונקט רפורמות אגראריות מרחיקות לכת. ממשלו התקרב למשטר בממלכת יוגוסלביה וחתם עמו הסכם אי לוחמה. בהמשך אף כוננו יחסים דיפלומטיים עם ממלכת רומניה. ב-9 במרץ 1923 פרצה הפיכה צבאית בבולגריה במהלכה נרצח ונערף ראש הממשלה סטמבוליסקי[10]. בספטמבר 1923 פרץ מרד קומוניסטי בהובלת המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, בהשראת ברית המועצות, שדוכא על ידי הצבא בפקודת משטרו של אלכסנדר צאנקוב, תוך הוצאה להורג של אלפי קומוניסטים.
בראשית אפריל 1925 נפתחה אש מן המארב אל מכונית השרד בה נסע המלך הבולגרי, אך הוא לא נפגע. ב-16 באפריל 1925 נערכה בכנסיית סווטה נדליה תפילת אשכבה לזכרו של הגנרל קונסטנטין גאורגייב, שנרצח יומיים קודם לכן בידי קומוניסטים. במהלך האירוע התפוצצה במקום פצצה רבת עוצמה, שנועדה לחסל את המלך בוריס השלישי אשר למזלו הטוב איחר לאירוע. כתוצאה מהפיצוץ קרס גג הכנסייה, 160 בני אדם נהרגו ובכלל זה שר ההגנה לשעבר וקצינים בכירים בצבא הבולגרי ו-300 נפצעו[11][12]. משטרו של אלכסנדר צאנקוב ניצל את ההזדמנות להיפרע מגורמי שמאל אופוזיציוניים שאינם בהכרח מזוהים עם הקומוניסטים ותוך הפעלת מיליציות חצי צבאיות נרצחו מאות בני אדם, אשר נמנו עם חוגי השמאל הפוליטי.
באוקטובר 1925 פורצת תקרית פטריץ' (אנ'), בה משבר גבול אלים בין יוון לבולגריה גורם לפלישה יוונית לבולגריה סמוך לעיר פטריץ'. לאחר חמישה ימי לחימה, מסתיים המשבר בעקבות התערבות חבר הלאומים[13].
ב-19 במאי 1934 פרצה הפיכה צבאית נוספת בממלכה ואת השלטון תפסו חברי הליגה הצבאית שהנהיגו משטר טוטליטרי עם מאפיינים פאשיסטיים. בינואר 1935 פיזר המלך בוריס את הליגה הצבאית, נטל את רסן השלטון והנהיג שלטון אוטוקרטי. בולגריה חיפשה את תמיכתה של מעצמה מובילה שתסייע לעמדותיה בסוגיות הטריטוריאליות. ממלכת יוון נתמכה על ידי הבריטים, ממלכת יוגוסלביה על ידי הצרפתים והבולגרים פנו לבעלת בריתם הוותיקה והכוח העולה באירופה גרמניה הנאצית. ביולי 1936 ביקר המלך בוריס בברלין ונפגש עם אדולף היטלר. הגרמנים העניקו לבולגרים סיוע צבאי וכלכלי ובמקביל הכירו בתביעותיהם הטריטוריאליות בחבלי תארקיה, מקדוניה ודרום דוברוג'ה. המלך בוריס עשה כל מאמץ שלא לשתף בפועל את הצבא הבולגרי בעימות צבאי עתידי ותמיכתו העתידית במדינות הציר במלחמת העולם השנייה הותנתה בכך.
מלחמת העולם השנייה עריכה
- ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם השנייה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, ממלכת בולגריה הכריזה על נייטרליות אך נקטה במדיניות פרו גרמנית. בסוף 1939 מונה לראשות הממשלה בוגדאן פילוב דמות פרו גרמנית מוצהרת אשר מינה לתפקיד שר הפנים את פטר גברובסקי, מנהיג התנועה הפשיסטית הבולגרית-"רטניק". בשנת 1940 נחתם הסכם קראיובה במסגרתו אילצו הגרמנים את הרומנים להחזיר את חבל דוברוג'ה לבולגריה. ב-1 במרץ 1941 חתם בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי ובולגריה הפכה רשמית לבעלת בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה השתמש הוורמאכט בשטח בולגריה כקרש קפיצה לפלישות ליוון ויוגוסלביה[14]. למעשה, לא הייתה ממלכת בולגריה מעולם שטח כבוש בידי גרמניה הנאצית. לא היה בה צבא כיבוש חוץ ממספר יחידות אבטחה וצי גרמניות, אשר אבטחו את החוף האגאי שמדרום לתראקיה שהייתה בחזקת הבולגרים[15].
ב-17 באפריל 1941 נכנעה ממלכת יוגוסלביה וב-20 באפריל נכנעה ממלכת יוון. הצבא הבולגרי נכנס ללא קרב ותפס חזקה על תראקיה ומקדוניה כאשר הוא פותח נתיב גישה לים האגאי בהגיעו עד לעיר אלכסנדרופולי. בהמשך גירשו הבולגרים את 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה למחנות ההשמדה הנאציים. ב-13 בדצמבר 1941 הכריזה בולגריה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה, צעד שהפך את הממלכה מטרה להפצצות בעלות הברית במסגרתן הוחרב המרכז ההיסטורי הישן של העיר סופיה וניזוקה העיר פלובדיב. ב-28 באוגוסט 1943 לקה המלך בוריס השלישי בהתקף לב והלך לעולמו. בנו בן ה-6 הוכתר כמלך סימאון השני ומונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של המלך בוריס ובוגדאן פילוב ראש הממשלה.
ב-26 באוגוסט 1944 הודיעה בולגריה על חזרתה לנייטרליות לאור התקדמותו המהירה של הצבא האדום וב-9 בספטמבר 1944 בוצעה הפיכה בממלכה בסיוע כוחות הצבא האדום, אשר התקדמו לעבר סופיה. ראש הממשלה קונסטנטין מוראבייב הודח ובמקומו תפס את השלטון הגנרל קימון גאורגייב שהודיע על הצטרפות בולגריה לבעלות הברית. באותו הערב הגיע הצבא האדום לסופיה. הוקמה ממשלת קואליציה אנטי פאשיסטית שכונתה "חזית המולדת" והורכבה מהמפלגה הקומוניסטית, מפלגת האיכרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת זֶבְנוֹ (ליכוד). ראש הממשלה קימון גאורגייב נמנה עם מפלגת זבנו, שר החוץ פטקו סטאינוב היה עצמאי וחבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית ושר התעמולה דימו קזאסוב השתייך לסוציאל-דמוקרטים. תיק ביטחון הפנים נמסר למפלגה הקומוניסטית במסגרתו גם השליטה על כוחות המשטרה ומנגנוני ביטחון הפנים החשאיים. הקומוניסטים ניצלו בהמשך תפקיד זה לצבירת כוח וסילוק מתחריהם במאבק לשלטון האבסולוטי בבולגריה[16].
המלך סימאון השני והנסיך קיריל נעצרו בידי הכוחות הסובייטים ביחד עם אנשי ממשל צבא ומשטרה. ב-1 בפברואר 1945 הוצאו להורג הנסיך קיריל, ראש הממשלה לשעבר בוגדאן פילוב, שהיו חברי מועצת העוצרים, בליווי קבוצה גדולה של פוליטיקאים אנשי צבא ועיתונאים, בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. למלך סימאון הותר להישאר בתפקידו. הצבא הבולגרי שבעת ההיא מנה כ-450,000 לוחמים הצטרף לצבא האדום במסגרת החזית האוקראינית השלישית ונטל חלק בלחימה ביוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה כנגד צבאות גרמניה הנאצית. ב-8 במאי 1945 השתתפו הכוחות הבולגרים בכיבוש העיר קלגנפורט שבאוסטריה[17].
הרפובליקה העממית של בולגריה עריכה
- ערך מורחב – הרפובליקה העממית של בולגריה
.jpg)
ב-15 בספטמבר 1946 נערך בבולגריה משאל עם אשר במסגרתו תמכו 95 אחוזים מבעלי זכות הבחירה בביטול המלוכה. מחשש לחייהם נמלטו המלך סימאון ומשפחתו לאלכסנדריה שבמצרים, שם חי בגלות סבו ויטוריו אמנואלה השלישי, מלכה לשעבר של איטליה. מ-1 בדצמבר 1946 ועד נובמבר 1989 נקראה המדינה הרפובליקה העממית הבולגרית. בין 1944 ועד 1947 התחולל מאבק על אופייה של בולגריה בין המפלגות שהרכיבו את "חזית המולדת". להוציא את המפלגה הקומוניסטית דגלו שלוש המפלגות הנוספות בקו פרו מערבי, מתוך שאיפה לכינון משטר דמוקרטי בבולגריה. הקומוניסטים חתרו בכוח להגמוניה של ברית המועצות במדינה. עניין זה הוביל לעימותים בתוך חזית המולדת וב-1945 נמלט מבולגריה גאורגי מיחוב דימיטרוב מנהיג מפלגת האיכרים. ב-1947 פתחו הקומוניסטים במסע טיהור פוליטי ברחבי בולגריה שמטרתו חיסול כל ראשי המפלגות החברות ב"חזית המולדת" והעברת רסן השלטון באופן מוחלט אליהם. ב-23 בספטמבר 1947 הוצא להורג ניקולה פטקוב מנהיג מפלגת האיכרים. דמיאן וולצ'ב מנהיג מפלגת "זבנו" ביקש מקלט מדיני בשווייץ וקוֹסְטָה לוּלְצֶ'ב מנהיג הסוציאל-דמוקרטים נידון ל-15 שנות מאסר. עשרות חברי המנגנונים של שלוש המפלגות הוצאו להורג ללא משפט. כך השיגו הקומוניסטים שליטה מוחלטת במדינה. למרות השליטה המוחלטת של הקומוניסטים, לא הייתה המדינה גרורה סובייטית מלאה וניהלה מדיניות חצי עצמאית תוך קרבה אישית בין מנהיגה גאורגי דימיטרוב, למנהיג יוגוסלביה יוסיף ברוז טיטו[16].
מותו של דימיטרוב ביולי 1949 היה נקודת ציון בהפיכתה המלאה של המדינה לגרורה סובייטית. ב-1950 מונה לראשות הממשלה וולקו צ'רבנקוב שהיה סטליניסט נלהב ופעל לריכוזיות מינהלית ואגרארית באופן קיצוני, שהקים עליו חוגים רחבים במפלגתו שלו. בתקופת צ'רבנקוב הגיעה לשיאה רדיפת מתנגדי המשטר ובמהלכה ב-1951 הוצא להורג ללא משפט ראש הממשלה לשעבר ניקולה מושאנוב.
לאחר מותו של סטלין נחלש מעמדו של צ'רבנקוב וב-1954 מונה ליושב ראש המפלגה הקומוניסטית טודור ז'יבקוב והוא כיהן בתפקידו עד 10 בנובמבר 1989, מועד בו אולץ להתפטר. ב-1956 מונה לראשות הממשלה אנטון יוגוב אשר פעל לביצוע רפורמות כלכליות ומתן חופש מסחר מוגבל. ב-1962 פרש יוגוב מתפקידו וטודור ז'יבקוב מונה לראש הממשלה בנוסף לכהונתו כיו"ר המפלגה הקומוניסטית. ז'יבקוב היה מקובל על חוגים רחבים בהנהגה הסובייטית גם לאחר הדחתו של ניקיטה חרושצ'וב ועלייתו של ליאוניד ברז'נייב. ב-1968 השתתפו כוחות הצבא הבולגרי בהנחיית ז'יבקוב בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. ב-1971 קידם ז'יבקוב את עצמו לתפקיד יושב ראש מועצת המדינה ומינה תחתיו לתפקיד ראש הממשלה את סטאנקו טודורוב. משמעות תפקידו החדש של ז'יבקוב הייתה המשך השליטה האבסולוטית במנגנוני המפלגה ובמוסדות השלטון.
בראשית שנות ה-80 החל משטרו של ז'יבקוב לרדוף את המיעוט הטורקי שהיווה 10% מאוכלוסיית המדינה. על בני המיעוט נאסר לדבר בטורקית והמשטר פעל באגרסיביות להטמעתם בחברה הבולגרית ובכלל זה שינוי שמותיהם לשמות בעלי קונוטציה סלאבית. כ-300,000 תושבים ממוצא טורקי נאלצו להגר לטורקיה בעקבות צעדים אילו. בשלהי שנות ה-80 החלו תוצאות הרפורמות אותן החל מיכאיל גורבאצ'וב בברית המועצות לחלחל גם לבולגריה. בנובמבר 1989 החלו בסופיה הפגנות המונים בדרישה לשינוי המשטר. הנהגת המפלגה הקומוניסטית אילצה את ז'יבקוב להתפטר ובמקומו מונה פטר מלאדנוב לראש מועצת המדינה, תוך מתן הבטחות לרפורמות שלטוניות מסוימות. חילופי השלטון לא הפסיקו את המרי העממי והתעורר חשש כבד למלחמת אזרחים, שהביא את המפלגה הקומוניסטית להכריז בפברואר 1990, שהיא מוותרת על השלטון. ביוני 1990 נערכו בבולגריה בחירות כלליות וחופשיות.
הרפובליקה הבולגרית עריכה
לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בבולגריה ידעה המדינה אי יציבות פוליטית וכלכלית שהביאו לתחלופות שלטון תכופות. באפריל 1990 נוסדה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית שהוקמה על יסודות המפלגה הקומוניסטית, ביוני זכתה בבחירות החופשיות והרכיבה ממשלה בראשותו של אנדריי לוקאנוב. בולגריה הפכה למדינה דמוקרטית. ממשלתו של לוקאנוב לא הצליחה להשתלט על המשבר הכלכלי, פרצו הפגנות המונים ומשבר פוליטי ובדצמבר 1990 נאלץ לוקאנוב להתפטר. מפלגת איחוד הכוחות הדמוקרטיים בראשות פיליפ דימיטרוב הקימה ממשלת קואליציה ששרדה שנה אחת. בהמשך הוקמה ממשלת טכנוקרטים רחבה בראשות הכלכלן ליובן ברוב, שנותר במשרתו עד 1994. מאוקטובר 1994 ועד ינואר 1995 כיהנה בתפקיד רנטה אידז'ובה. בבחירות שנערכו ב-1995 שבה וזכתה המפלגה הסוציאליסטית ולתפקיד ראש הממשלה מונה ז'אן וידנוב.
המצב הכלכלי במדינה החריף עוד יותר, נרשמו היפר-אינפלציה, תסיסה חברתית ושביתות כלליות. ב-נובמבר 1996 הפסידה המפלגה הסוציאליסטית בבחירות, ב-13 בפברואר 1997 סיים וידנוב את תפקידו ולתפקיד ראש ממשלת המעבר מונה סטפן סופיאנסקי, ראש עיריית סופיה. בין מאי 1997 ועד יולי 2001 כיהן בתפקיד איוון קוסטוב ממפלגת האיחוד הדמוקרטית ולמרות האשמות בשחיתות הוא נהנה מתמיכה עממית רחבה. בראשית המאה ה-21 נתונה הייתה הכלכלה הבולגרית בקיבעון עמוק וקוסטוב איבד את תמיכת בוחריו. הציבור הבולגרי מאס בשני הכוחות הפוליטיים המשמעותיים, המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת האיחוד הדמוקרטית. ב-1996 חזר לבולגריה לאחר גלות ארוכה סימאון סקסקובורגותסקי שכיהן בשעתו כמלך סמיון השני וב-2001 הקים מפלגה עצמאית בשם התנועה הלאומית של סימאון השני שחרתה על דגלה יושר, מלחמה בשחיתות ורפורמות. ב-17 ביוני זכתה מפלגתו ב-50% מקולות הבוחרים, הוא הקים ממשלת קואליציה ושילב בה טכנוקרטים. סולומון פאסי, יהודי בן העיר פלובדיב מילא את תפקיד שר החוץ בממשלתו ובמסגרת זו כיהן בין 2002 ל-2003 גם כיושב ראש מועצת הביטחון של האו"ם[18]. ממשלתו של סקסקובורגותסקי נקטה בקו פרו מערבי מובהק, בתקופת כהונתו הצטרפה בולגריה לנאט"ו וב-2007 לאיחוד האירופי כחלק מתהליך אותו החל ממשלו. אך המצב הכלכלי והחברתי לא השתפר, בבחירות של שנת 2005 הפסידה מפלגתו למפלגה הסוציאליסטית ולתפקיד ראש הממשלה מונה סרגיי סטאנישב.
סטאנישב הקים ממשלת קואליציה עם מפלגתו של סמיון. בעת כהונתו חלה עלייה ניכרת ברמות החיים, השכר הממוצע והתוצר המקומי הגולמי בבולגריה. עם זאת על ממשלתו נמתחה ביקורת מצד האיחוד האירופי בגין שחיתות כלכלית והביקורת לוותה בהקפאת הקצאת כספים לפרויקטי תשתית במדינה. הצעד עורר גל מחאה פוליטי שהוביל לתבוסת המפלגה בבחירות של שנת 2009 ולניצחון מפלגת הימין GERB בראשות בויקו בוריסוב. בראשית 2013 התפטר בויקו בוריסוב על רקע מחאות ציבוריות בשל המצב הכלכלי וטענות לשחיתות שלטונית. מארין רייקוב מונה לראש ממשלת מעבר. בבחירות לפרלמנט זכתה מפלגתו של בוריסוב ברוב דחוק, אך לא עלה בידה להקים קואליציה. בשלהי מאי עלה בידי פלמן אורשרסקי להקים ממשלת קואליציה בראשות המפלגה הסוציאליסטית, השנייה בגודלה. בהמשך, נערכו שוב בחירות כלליות ובויקו בוריסוב חזר לכהן כראש ממשלת בולגריה.
בנובמבר 2016 נערכו הבחירות לנשיאות בבולגריה ובהן זכה רומן ראדב אשר נתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית והידוע כפרו רוסי מובהק. ראדב גבר על מועמדת מפלגת השלטון צֶצֶקָה צָצֶ'בָה. בעקבות תוצאות הבחירות התפטר בוריסוב. בבחירות שנערכו במרץ 2017 הגדילה מפלגתו של בוריסוב את כוחה. ב-4 במאי החל בכהונתו השלישית כראש ממשלה.
בקיץ 2020 פרץ גל מחאה במדינה שנמשך חודשיים רבים, וכלל הפגנות ועימותים בערים המרכזיות בין שוטרים למפגינים שדרשו את התפטרות ראש הממשלה בוריסוב, על רקע אישומים בשחיתות, התערבות במערכת המשפט והתרפסות בפני אילי הון. לאחר הבחירות באפריל 2021 המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות שכללה 4 מערכות בחירות בפחות משנתיים.
יהודי בולגריה עריכה
- ערך מורחב – יהדות בולגריה
הגם שקהילה יהודית רומניוטית נתקיימה בבולגריה מן המאה ה-2, הרי שההיסטוריה של הקהילה שזורה בהיסטוריה הלאומית הבולגרית מימי האימפריה הבולגרית הראשונה. היהודים שימשו כמתווכים בין הבולגרים לממלכת הכוזרים, בעיקר לאחר התגיירות שכבת העילית ששלטה בממלכה[19] ונודעה להם השפעה הלכתית על האוכלוסייה הסלאבית, גם לאחר התנצרות האימפריה הבולגרית. ההיסטוריון והבלשן, שלמה אברהם רוזאניס, טוען שליהודים הייתה השפעה ממשית על ייסוד האלפבית גלגוליטי, כאשר האחים קירילוס ומתודיוס, שאלו מספר אותיות מהאלף בית העברי[2].
בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה זכו היהודים לחופש פולחן כפי שלא ידעו באף מדינה נוצרית באירופה, תוך ששליטי בולגריה זוכים לביקורות פומביות מצד ראשי הכנסייה ובכלל זה האפיפיור. הצאר איוון אלכסנדר נישא בשנית ליהודיה בשם שרה (או תמרה), שמוצאה ממשפחה מיוחסת מעיר טרנובו. שרה התנצרה ושינתה את שמה לתיאודורה, אם כי אחד משמותיה העממיים היה "מלכת היהודים". בנם של שרה ואיוון אלכסנדר הפך לצאר איוון שישמן ובתקופתו פרצה מלחמת אחים על השלטון בינו לבין אחיו החורג איוון סרצימיר, שהחלישה את עמידת הממלכה מול העות'מאנים. בעת השלטון העות'מאני, במהלך המאה ה-18 ועד לראשית המאה ה-19, נתון היה מרבית סחר החוץ בבולגריה בידי סוחרים יהודים[7].
ממלכת בולגריה שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-4 במרץ 1943 גירשו באכזריות שוטרים וחיילים בולגרים את 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה ו-188 יהודי פירוט אל מחנות ההשמדה הנאציים בעקבות הסכם שחתמה הממשלה הבולגרית עם הגרמנים. ב-10 במרץ נכשל גירוש 6,365 מקרב 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" בעקבות לחץ כבד שהפעילו על הממשלה וארמון המלך, חוגי אינטליגנציה ונציגים משכבות העילית הפוליטית והדתית. בכך הפכה בולגריה למדינה היחידה באירופה ששלחה מתוך הסכם, יהודים שהיו תחת שליטתה אל מחנות ההשמדה, תוך ידיעה ברורה על גורלם הצפוי. עם זאת הייתה בולגריה גם המדינה היחידה באירופה שנשלטה על ידי הנאצים והיהודים אזרחי בולגריה שהתגוררו בתחומה ("בולגריה הישנה") לא נפגעו. עם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית יהודי בולגריה ארצה.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 ההיסטוריה הקדומה של בולגריה, באתר amvarna.com, המוזיאון הארכאולוגי בווארנה (באנגלית) .
- ^ 1 2 3 קשלס, חיים, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 25-30.
- ^ ג'יורסקו, קונסטנטין ק., היסטוריה של הרומנים, כרך א', עמודים 26, 47.
- ^ ג'יורסקו, קונסטנטין ק., היסטוריה של הרומנים, כרך א', עמודים 58-59.
- ^ ג'יורסקו, קונסטנטין ק., היסטוריה של הרומנים, כרך א' עמוד 62.
- ^ קרן, צבי, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
- ^ 1 2 קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 39-55.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 24-25.
- ^ Louda, Jiri, Michael, Maclagan, Lines of Succession, Orbis Publishing Ltd, London, 1981, page 297.
- ^ ג'ונסון, פול, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90, הוצאת דביר, תל אביב, 1995, עמוד 95.
- ^ בוריסלאב גורדב, "כתבה לרגל מלאת 80 שנים לפיגוע בכנסיית סוייטה נדליה", באתר mediatimesreview.com (בבולגרית).
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 27.
- ^ The Greek-Bulgarian crisis of 1925, Greece 1923-1945
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 50.
- ^ ברוך, ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, העמותה לחקר הקהילות היהודיות בבלקן ולהנצחתן, תל אביב, 2003.
- ^ 1 2 קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 305-314.
- ^ מרשל לי מילר, "בולגריה במלחמת העולם השנייה", אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, ארצות הברית, 1975, עמודים 204–219 (באנגלית).
- ^ "מתחדש המאבק להכרת ליליאנה פאניצה כחסידת אומות העולם", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ קרן צבי, "תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים", באתר "כולנו בולגרים"-אתר הבית של יהודי בולגריה.