המפלגה הקומוניסטית האיטלקית
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (באיטלקית: Partito Comunista Italiano, PCI) הייתה מפלגה קומוניסטית באיטליה שהתקיימה בין 1921 ועד 1991. בתקופת איטליה הפשיסטית (1926-1944) לא התקיימה המפלגה כישות פוליטית חוקית אלא כמחתרת בלתי-חוקית והיא הוקמה למעשה מחדש ב-1944, כאשר היא נהנית מיוקרה כמובילת ההתנגדות לפאשיזם והנאציזם. בתקופת המלחמה הקרה הייתה המפלגה השנייה בגודלה באיטליה והמפלגה החזקה ביותר בגוש השמאל באיטליה. בשנות השבעים הגיעה לשיאה כאשר סחפה כשליש מקולות הבוחרים באיטליה[1] והייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר במערב אירופה עם שיא של 2.3 מיליון חברים ב-1976, רובם ממעמד הפועלים, אך רבים מהם עובדי "צווארון לבן", פקידים, אקדמאים, טכנאים ואנשי בוהמה. בשנות השמונים התנתקה המפלגה מהדוקטרינה הסובייטית הנוקשה והיוותה ציר מרכזי של האירו-קומוניזם. עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 התפרקה גם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ותחתיה הוקמה המפלגה הדמוקרטית של השמאל (Partito Democratico della Sinistra, PDS). ביטאון המפלגה בכל שנותיה היה העתון ל'אוניטה (l'Unità).
 | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| שם רשמי |
Partito Comunista Italiano  |
| מנהיגים |
לואיג'י לונגו |
| תקופת הפעילות |
21 בינואר 1921 – 3 בפברואר 1991 (70 שנה) |
| אידאולוגיות |
אירו-קומוניזם, קומוניזם |
| מטה |
רומא |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל קיצוני |
| צבעים רשמיים | אדום |
  | |
היסטוריה עריכה
המפלגה נוסדה בליבורנו ב-21 בינואר 1921 לקראת הבחירות, כתוצאה מפיצול במפלגה הסוציאליסטית (Partito Socialista Italiano, PSI). ראשי המפלגה ומייסדיה היו אנטוניו גראמשי, פלמירו טוליאטי ואמדאו בורדיגה. המפלגה התקבלה לקומינטרן כמפלגה קומוניסטית יציגה. בבחירות שנערכו ב-1921 קיבלה המפלגה 4.6% מהקולות.
עם עליית מוסוליני לשלטון הפכה המפלגה לבלתי חוקית ועברה לפעילות מחתרתית. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה המפלגה ציר מרכזי בתנועת ההתנגדות האיטלקית לפאשיזם (ה-Resistenza), לאחר פלישת בעלות הברית לאיטליה, הדחתו של מוסוליני וכינון ממשלה עצמאית זמנית בסלרנו בראשית 1944 שיתפה המפלגה פעולה עם הכוחות הלאומיים ואף המלוכנים והייתה חלק מן הממשלה שכוננה ב-1947.
בבחירות הכלליות הראשונות באיטליה שלאחר המלחמה, ב-1948 רצה המפלגה בחזית משותפת עם המפלגה הסוציאליסטית, (Fronte Democratico Popolare per la libertà, la pace, il lavoro, חזית דמוקרטית עממית לחופש, שלום ועבודה). ה"חזית" זכתה ל-30% מהקולות והפסידה למפלגה הנוצרית-דמוקרטית[2].
בהמשך, תמכה המפלגה מבחוץ בקואליציות-שמאל, אך חבריה לא נכנסו לממשלה. פעילות המפלגה התרכזה בערי התעשייה של צפון איטליה כגון ליבורנו, טורינו, בולוניה ומילאנו, בטוסקנה ואומבריה ובנאפולי. עקב הדלפת "הנאום הסודי" שבו חשף ניקיטה חרושצ'וב את פשעי סטלין ודיכוי המרד ההונגרי ב-1956 נחלקה המפלגה בין מנהיג הפועלים פלמירו טוליאטי שגינה את הפלישה לבין ג'ורג'ו נפוליטנו (לימים נשיא איטליה) שהצדיק אותה. עם זאת, בניגוד למפלגות קומוניסטיות רבות אחרות במערב, לא נפגעה ההצבעה למפלגה האיטלקית באופן בולט. אחד ממרכזי הכובד שלה היו האיגודים המקצועיים של תעשיית הרכב. בהשפעת המפלגה הוקם בשנת 1966 מפעל הרכב אווטוואז בברית המועצות שהרכיב מכוניות פיאט תחת המותג "לאדה".
הממשל האמריקאי חשש מפני התעצמות כוחה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית והעריך שברית המועצות משקיעה בה 40-50 מיליון דולר לצורך השפעה על הפוליטיקה האיטלקית[3].
בשיאה, באמצע שנות השבעים, הייתה המפלגה שותפה בכירה במועצות כל הערים הגדולות במדינה ושיתפה פעולה עם מפלגות מכל הקשת הפוליטית לקידום רווחת העובדים. כיוון פעילות זה, לו הטיף האב-המייסד והאידאולוג המרכזי של המפלגה, גראמשי והוביל יושב הראש שלה מאז 1969, אנריקו ברלינגר, איפשר למפלגה לפעול בכיוון קונסטרוקטיבי במסגרת מדינה מערבית ודמוקרטית, תוך התרחקות מערכי המהפכה הבולשביקית וההכוונה הדוקטרינרית של ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. המפלגה האיטלקית בראשות ברלינגר גינתה את דיכוי האביב של פראג על ידי הסובייטים ב-1968 ובוועידת מפלגות הפועלים שהתקיימה במזרח גרמניה ביוני 1976 הובילה את רעיונות האירו-קומוניזם, שתכליתם לאפשר גיבוש סדר יום רלוונטי ועצמאי מתכתיבים למפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה. במסגרת תפקידו הוביל ב-1969 ברלינגר את המשלחת האיטלקית אל "הוועידה הבינלאומית של המפלגות הקומוניסטיות" שנערכה במוסקבה, בוועידה זו חלקו חברי המשלחת האיטלקית, בראשותו של ברלינגר, על הקו הפוליטי הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וסירבו לתמוך בדו"ח הסופי של הוועידה. ברלינגר נשא את הנאום התקיף ביותר שנשמע אי פעם על ידי מנהיג קומוניסטי חשוב על אדמת מוסקבה, במסגרת נאומו הודיע כי על אף שלקומוניסטים האיטלקים ישנן הסתייגויות מתופעות מסוימות של הקומוניזם הסיני, הוא מוקיע את ההחלטה להחרים את הקומוניסטים הסינים (המאואיסטים) ולמנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב אמר כי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה על ידי מדינות ברית ורשה (מה שהוא כינה בשם "הטרגדיה של פראג") הדגישה את ההבדלים בקרב התנועה הקומוניסטית בסוגיות מפתח של ריבונות לאומית, דמוקרטיה סוציאליסטית וחופש תרבותי[4]. ב-1970 הביע פתיחות בלתי צפויה כלפי העולם התעשייתי, כאשר הצהיר כי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית מצפה למודל פיתוח חדש, בכך הוסיף לשיח המפלגתי חשיבה פוליטית וכלכלית שנחשבה עד אז לטאבו בקרב קומוניסטים.
אולם, בצד ניסיונות ההתקרבות והפיוס של המפלגה, נקשרו פלגים קיצוניים שלה (אותם גינתה ההנהגה הרשמית של המפלגה בפומבי בתוקף) עם ארגון הטרור הרצחני "הבריגדות האדומות". רצח ראש הממשלה מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אלדו מורו, ב-1978, הביא את הקץ על ניסיונות ההתקרבות בין המפלגות ופגע בלגיטימיות של המפלגה הקומוניסטית, אף על פי שבין קורבנות "הבריגדות" היו גם אנשי המפלגה הקומוניסטית מן הקו המתון. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1980 גרמה לקרע בין המפלגה האיטלקית לבין מוסקבה.
מזכ"לי המפלגה עריכה
- אנטוניו גראמשי - 1926
- קאמילה רוורה (1927-1930)
- פלמירו טוליאטי (1930-1934; 1938-1964), נפטר בכהונתו
- רוגרו גריקו (1934-1938)
- לואיג'י לונגו (1964-1972)
- אנריקו ברלינגר (1972-1984), נפטר בכהונתו
- אלסנדרו נאטה (1984-1988)
- אכילה אוקטו (1988-1991)
הישגי המפלגה בבחירות הכלליות עריכה
| בחירות | אחוז | מושבים בפרלמנט | הערה |
|---|---|---|---|
| 19 באפריל 1948 | 30.98 | 183 | במסגרת חזית דמוקרטית עממית לחופש, שלום ועבודה |
| 7 ביוני 1956 | 22.60 | 143 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 25 במאי 1958 | 22.68 | 140 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 28 באפריל 1963 | 25.26 | 166 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 19 במאי 1968 | 26.90 | 177 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 7 במאי 1972 | 27.15 | 179 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 20 ביוני 1976 | 34.37 | 228 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 3 ביוני 1979 | 30,38 | 201 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 26 ביוני 1983 | 29,89 | 198 | המפלגה השנייה בגודלה |
| 14 ביוני 1987 | 26.58 | 177 | המפלגה השנייה בגודלה |
קישורים חיצוניים עריכה
- המפלגה הקומוניסטית האיטלקית באתר globalsecurity.org
- מסמכים ומאמרים רבים בנוגע להיסטוריה של המפלגה
הערות שוליים עריכה
- ^ תוצאות בחירות 1976
- ^ תוצאות בחירות 1948
- ^ Roger W. Benjamin and John H. Kautsky, Communism and Economic Development בתוך: Vol. 62, No. 1 (Mar., 1968), pp. 110-123 The American Political Science Review
- ^ לויה רוקח, בועידת מוסקוה: הנציג האיטלקי תקף קשה את ברז'נייב, דבר, 13 ביוני 1969