המקלטים העמוקים של לונדון
המקלטים העמוקים של לונדון הם שמונה מקלטים עמוקים תת-קרקעיים בלונדון, בריטניה, שמטרתם הייתה התגוננות מפני מתקפה אווירית. מקלטים אלה נבנו מתחת לרכבת התחתית של לונדון במלחמת העולם השנייה.
כל מקלט מורכב משתי מנהרות מקבילות, בקוטר 5.3 מטרים ובאורך 3.7 ק"מ. כל מנהרה מחולקת לשני מפלסים, ותוכננה להכיל 8,000 אנשים. על פי התכנון, לאחר המלחמה היו המנהרות אמורות להיות חלק מקו רכבת תחתית מהירה.
התכנון היה לבנות עשרה מקלטים, אולם לבסוף נבנו שמונה, בתחנות הרכבת:
- פארק בלסייז (אנ')
- קמדן טאון (אנ')
- רחוב גוג' (אנ')
- צ'נסרי ליין (אנ')
- סטוקוול (אנ')
- תחנת קלפהם צפון (אנ')
- תחנת קלפהם קומון (אנ')
- תחנת קלפהם דרום (אנ')
שני מקלטים שבנייתם החלה ולא הושלמה נמצאים מתחת לתחנת סנט פול (אנ'), ותחנת אובל (אנ').
בנייתם של המקלטים החלה בשנת 1940, והסתיימה בשנת 1942.
בתחילה השתמשו במקלטים רק עובדי ממשלת בריטניה, אולם ככל שהתגברו ההפצצות האוויריות על לונדון, נפתחו חמישה מקלטים לשימושו של הציבור הרחב בשנת 1944: סטוקוול, קלפהם צפון, קמדן טאון, בלסייז פארק וקלפהם דרום.
המקלט מתחת לתחנת הרכבת התחתית ברחוב גוג' שימש את מפקדתו של הגנרל אייזנהאואר, והמקלט מתחת לתחנת הרכבת התחתית צ'נסרי ליין שימש מרכז תקשורת של הצבא.
גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, המשיך הצבא הבריטי להשתמש במקלט מתחת לתחנת גוג'. המקלט מתחת לתחנת צ'נסרי ליין הפך למרכזיית טלפון.
ראו גם עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל לונדון | ||
קישורים חיצוניים עריכה
- המקלטים העמוקים של לונדון (באנגלית)