הפצצת שטיח
המונח הפצצת שטיח מתייחס לשימוש שנעשה במספר רב של פצצות שימוש כללי בלתי מונחות, לרוב תוך שימוש בכמות גדולה יחסית של פצצות תבערה, על מנת להשיג השמדה מוחלטת של אזור היעד, במטרה להשמיד כוחות אויב וציוד או במטרה להוריד את המורל של האויב. המונח הפצצת שטיח נטבע בשל העובדה שהשימוש בפצצות מכסה אזור באופן מלא, באותו אופן שבו שטיח מכסה רצפה.
מקורות עריכה
במקור, הפצצת שטיח בוצעה על ידי מספר רב של מטוסים, שחזרו אל המטרה בגלים. בימינו, מפציץ כבד או טיל יכול לספק את אותו אפקט באזור מצומצם (שדה תעופה לדוגמה) על ידי שחרור מספר רב של פצצות קטנות יותר. מערכות ארטילריה מסוימות, כמו ה-MLRS, יכולות גם כן לשמש להפצצת אזורים באופן דומה. הפצצת השטיח פותחה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי בריטניה. השיטה הועתקה על ידי האמריקאים במטרה לנסות ולפגוע במורל של הגרמנים ולהשמיד ערים ששיכנו תעשיות נשק.
התאוריה הזו הושפעה רבות מתאוריות של האסטרטג האיטלקי ג'וליו דואה, אשר טען שמלחמות העתיד ינוהלו על ידי הפצצה הדדית של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. שמד הדדי שכזה אשר יימשך מספר ימים, יוכל לטענתו להביא לכך שצד אחר ימהר לדרוש הפסקת אש או הסכם שלום.
התאוריה גובתה באופן גורף על ידי תעשיית הבידור והעיתונות - ה.ג. וולס תיאר בספרו "העתיד לבוא" תיאור מזוויע של השָמד אשר נגרם לְעיר. הספר הפך לרווח בהלך המחשבה הצבאית. באותה תקופה, איש לא סבר שיש אפשרות להגן מפני הפצצת שטיח. המפציצים הבריטיים באותה תקופה טסו גבוה יותר מכל מטוס קרב של האויב. מאחר שאמצעי התרעה מוקדמת טרם פותחו באותה תקופה, הרי שטייס מטוס הפצצה היה מוגן וקטלני. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, נתפשה זרוע המפציצים של חיל האוויר כזרוע היוקרתית ביותר.
עקרון ההשמדה המוחלטת של מטרות אזרחיות כשיטה לקיצור מלחמות נבדקה בעת מלחמת האזרחים הספרדית, כאשר כוח מתנדבים גרמני בשם לגיון הקונדור הפציץ את העיר גרניקה במספר גלים במהלך יממה שלמה כמעט. מספר הנפגעים היה גבוה. אף כי ההפצצה נתפסת בימינו כמעשה לא הומני, הדבר תאם את הלך החשיבה הצבאית אשר רווח באותה תקופה.
השימוש במלחמת העולם השנייה עריכה
כאשר בריטניה נכנסה למלחמה נגד גרמניה בשנת 1939, ציפתה האוכלוסייה האזרחית להיות מופצצת תוך ימים ספורים. גובשו תוכניות להתמודדות עם מספר נפגעים גבוה בלונדון וילדים רבים פונו לאזורים הבטוחים יחסית שמחוץ לערים. למרות שהאיום על האזרחים לא התממש מיד, ניסה הלופטוופה להכניע את העיר לונדון בשלבים האחרונים של הקרב על בריטניה.
לנאצים לא היו מספיק מפציצים על מנת להשמיד את לונדון. מטוסיהם סבלו מנזקים כבדים בשל מטוסי חיל האוויר המלכותי אשר הובלו אל מטרותיהם באמצעות ההמצאה הבריטית של מרחב אווירי הנשלט באמצעות רדאר.
הבריטים הקימו זרוע מפציצים אשר הייתה מסוגלת להוביל אלפי טונות של פצצות למטרה בודדת. כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמה הצטרף חיל האוויר של ארצות הברית למאמץ הבריטי, וגיחות הפצצה החלו להתבצע מסביב לשעון. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה הפצצת דרזדן בה חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר המלכותי הפציצו את העיר דרזדן במשך שלושה ימים בשלהי מלחמת העולם השנייה (13 - 15 בפברואר 1945). 1,300 מפציצים כבדים הטילו 3,900 טונות של פצצות ופצצות תבערה בארבעה גלי הפצצה של מאות מפציצים. מספר הקורבנות בהפצצה נאמד בין 25,000 ל-40,000 ושטח של 34 קמ"ר במרכז העיר, שהיווה כ-85% ממבני העיר, נחרב כליל.
הפצצת שטיח יושמה גם נגד ריכוזי אוכלוסייה ביפן בעת הפצצת טוקיו.[1]
יעילות עריכה
ויכוחים אודות היתרונות של הפצצת שטיח לעומת הפצצה מדויקת נערכים מאז ומתמיד בקרב היסטוריונים צבאיים. עד לתקופה שבה פצצות חכמות מדויקות נהיו זמינות בשנות ה-70 של המאה ה-20, היו הפצצות מגובה רב לא מדויקות. הפצצות בגובה נמוך השיגו דיוק רב יותר אך הגדילו את הסיכון עבור התוקף. לכן אומצה אסטרטגיית הפצצת שטיח - השגת דיוק רב מגובה רב במחיר של הרס סביבתי.
הפצצת שטיח היא בעלת זיקה לדוקטרינת הנשק הגרעיני אשר מעדיפה לפגוע באזור באמצעות מספר ראשי קרב, בדרך כלל טילים ביליסטיים בין יבשתיים, אך לא באמצעות נשק גרעיני בודד בעל עוצמה של מספר מגה-טון.
במאה ה-21 הפצצה מדויקת מקובלת יותר מהפצצת שטיח.