הצורה המקובלת (אופרה)
הצורה המקובלת (באיטלקית: Solita forma) הוא מונח שמשמש חוקרי מוזיקה בדברם על העיצוב הצורני של סצנות באופרה האיטלקית של המאה ה-19, החל בתקופת הבל קנטו של וינצ'נצו בליני וג'ואקינו רוסיני וכלה באופרות המאוחרות של ג'וזפה ורדי. אפשר לכנות צורה זו בשם "דואט גדול" והיא מהווה מסגרת כללית של טיפוסי סצנות מלודרמטיות, בעיקר דואטים.[1]
הסצנה מתקדמת בהדרגה מרגע פתיחה לירי סטטי אל פינאלה דרך כמה טמפי מוזיקליים סטנדרטיים וקטעים קבועים, תוך הוספה הדרגתית של דמויות וסיבוך או פתרון של מורכבות בעלילה. הואיל ומלחינים כתבו אופרות תוך פרקי זמן קצרים, הצורה המתוקננת של סצנות הבטיחה משך זמן בדוק למבנה הדרמטי והמוזיקלי. מקור המונח "סוליטה פורמה" - "צורה מקובלת" - במחקר ביקורתי מאת אברמו באזווי.[2][3]
דפוסים עריכה
הצורה נאמנה לדפוס הבסיסי:
- מבוא מוזיקלי, בדרך כלל אינסטרומנטלי.
- רצ'יטטיב או דיאלוג בקצב התחלתי או בסיסי.
- "אדג'ו/קאוואטינה/"קטע קונצרטנטי (Pezzo concertato)
- טמפו די מצו (פרק ביניים, אינטרלוד, נשמע לעיתים קרובות כ"מפריע, קוטע"
- קאבאלטה וכן (במקרה של סצנת סיום של מערכה) פינאלה סטרטה
אריות גדולות בתוך הסצנה מותאמות לדפוס הבסיסי הזה. אריות כאלה נקראות לעיתים אריות קאוָאטינָה/קאבָּלֶטָה.
- קנטבּילֶה
- טמפו די מצו
- קאבאלטה
דוגמה לצורה מקובלת מורחבת אפשר למצוא במערכה השלישית של לה טרוויאטה מאת ורדי:
- מבוא/פרלוד
- רצ'יטאטיב: "Annina? Comandante
- אדג'ו: "Tenesta la promessa"
- טמפו די מצו: מקהלה מאחורי הקלעים "Largo a quadrupede"
- קאבאלטה:"Signora...che t'accade"
ועתה מתחילה הצורה מחדש:
- קנטבילה: " Parigi, o cara"
- טמפו די מצו: "Ah, non più....Ah, Violetta! Voi? Signor"
- פינאלה