הצחוק (אנרי ברגסון)
הצחוק (צרפתית: Le Rire) הוא שמו של מאמר קצר שחיבר הוגה הדעות אנרי ברגסון. המאמר שפורסם בשנת 1901, מבוסס על הרצאה שהרצה ברגסון זמן רב קודם לכן. המאמר השפיע רבות במחקר התיאטרון והקולנוע. במאמר הוא מסרב לדבר על הגדרת הצחוק, ולמעשה הוא מדבר על מה שמייצר צחוק ועל תופעות שונות הקשורות בצחוק.
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אנרי ברגסון  |
| שפת המקור |
צרפתית |
| סוגה |
מסה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1900 |
  | |
תנאים לקומדיה עריכה
ברגסון מציג שלושה תנאים מרכזיים לצחוק שבלעדיהם, לטענתו, אי אפשר ליצור קומדיה.
אין קומי אלא בדברים אנושיים עריכה
מקור הצחוק הוא תמיד במשהו אנושי, תמונת נוף אף פעם לא תשעשע אותנו. במקרה ויש אלמנט קומי שלא עוסק בבני אדם, אנחנו נזהה את הפן האנושי שלו, והוא זה שיצחיק אותנו.[1]
הצחוק הוא אלחוש של הרגש עריכה
על פי ברגסון, האויב הגדול ביותר של הצחוק הוא הרגש. ברגע שאדם מזדהה רגשית עם מקור הלעג, הוא לא יכול לצחוק. אנחנו חייבים להרדים זמנית את הרגשות, על מנת לצחוק. שכן אם נזדהה עם האדם המחליק על קליפת הבננה סביר שלא נצחק מכך, אלא נרחם עליו.[2]
הצחוק הוא חברתי עריכה
ברגסון האמין שאדם לעולם לא יצחק כאשר הוא מרגיש בודד, לעומת זאת ככל שיש יותר קהל צוחק - כך יצחק האדם יותר. על פי ברגסון הצחוק עצמו מעורר צחוק. בצליל הצחוק עצמו יש משהו שדורש הצטרפות, יש בו כמעט קנוניה. מסיבה זו מוסיפים את צליל האנשים הצוחקים בתוכניות טלוויזיה קומיות.[3]
עקרונות קומיים עריכה
ברגסון ציין כמה סיבות העשויות לגרום לצחוק אצל הצופה או הקורא.
- איבוד הגמישות: כאשר אדם מאבד את גמישותו וגופו לא מצליח להסתגל למצב החדש שנוצר סביבו בצורה הולמת, זה מצחיק. לדוגמה: כאשר אדם רץ ברחוב, לפתע עוברת מולו עגלת-תינוקות: הוא נעצר במקום כדי לא לפגוע בעגלה, אך כיוון שגופו התרגל לרוץ, האדם מועד ונופל.
- חריגה מהנורמה: דברים לא נורמטיביים כמו אדם ההולך עם מצנפת לילה ופיג'מה באמצע הרחוב מעוררים צחוק, במיוחד כאשר יודעים שהדבר אינו הפרעה נפשית כלשהי, אלא מכוון להצחיק. המקור לגורם הזה היה חלק מהפואטיקה מאת אריסטו, שאמר שחריגה מהנורמה תהיה מצחיקה רק אם היא מתקיימת על הבמה.
- חיקוי: על כל צורותיו. כאשר אדם מתנהג כמו כלב לדוגמה, אנו מציירים קווי דמות ביניהם ומבינים שהקשר איננו הגיוני, אך דומה.
- זכות בחירה מדומה: דמות הנגררת לעשות מעשה שלא מתוך בחירה. האדם המבצע את הפעולה בניגוד לרצונו אינו מודע שהוא מבצע אותה בניגוד לרצונו, והוא חושב שהוא רוצה לבצע זאת. דוגמה: אדם מהפנט אדם להפשיל מכנסיו בכל פעם שנשמעת המילה: "גרב בקיר". אותו אדם אשר יפשיל מכנסיו, יהיה בטוח כי הוא עושה את המעשה מרצונו, כשבעצם המעשה נעשה בניגוד לרצונו[4].
- עקרון ההישנות: חזרה מספר רב של פעמים על ביטויים או שאלות עד שההדגשה נהיית מגוחכת או שגורמת לקורא או לצופה להיות מופתע כל פעם מחדש או לחלופין - לדקלם את הטקסט יחד עם הדמויות. דוגמה: טרטיף - כאשר אורגון ששואל "וטרטיף?" באופן חוזר ונשנה. כשאנו מחכים לחזרה והיא באה, אנו צוחקים. לכן צופים קבועים בקומדיה מסוימת יצחקו יותר מצופה חדש.
- החלפת הטבעי במלאכותי: צביעת שיער לדוגמה היא דבר של מה בכך כיום, אך תארו לעצמכם את ראש הממשלה מופיע לישיבת ממשלה בשיער סגול.[5]
- גשמיותו (דברים חומריים) של האדם, אל מול הרוחניות שלו: הדגשת הצד הגשמי באדם כאשר הוא מתכוון לעסוק ברוחני. למשל, אדם ששר סרנדה לאהובתו ובה בעת מתאפק מלהשתין, או כל פעולה שקשורה לתפקודי גוף. דוגמה נוספת: אדם רוצה לצייר ציור או לכתוב שיר, ולפתע באה רוח ומעיפה לו את הדפים[6].
- מחווה ותנועות המזכירות מכניקה אוטומטית: כמו שד קפיצי. גם זה סוג של חיקוי לא מכוון, שכן כאן אדם מתנהג כמו מכונה או מחקה פעולה של מכונה. ניתן לראות דוגמה לכך בסרטו של צ'ארלי צ'פלין "זמנים מודרניים"[7].
- אפקט הדומינו: או קומדיית טעויות, כאשר מעשה אחד גורם לשרשרת אירועים מוזרים ומביכים שכל אחד מהם בא בעקבות קודמו.
- האנושי שבחיה והחיה שבאדם: כמו שרק ונמו.
- עולם הפוך: למשל, ילד נוזף במבוגר.[8]
- משחקי לשון: שיבושים של כל מיני מילים (לדוגמה: "נשבר הלב").[9]
- הפרזה: עיסוק בדברים שאינם חשובים, במיוחד שיש בכך שיטתיות.[10]
תרגום לעברית עריכה
- הצחוק, תרגם יעקב לוי, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תרצ"ח 1938.
- הצחוק - מסה על משמעות הממד הקומי, תרגמה ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל, 2019.[11]
קישורים חיצוניים עריכה
- שם פריד, לקחת את הצחוק ברצינות - על 'הצחוק' של אנרי ברגסון, מסה וביקורת.
