הצל (פסיכולוגיה)
בפסיכולוגיה האנליטית, אותה פיתח הפסיכיאטר קרל גוסטב יונג, הצֵל הוא ארכיטיפ המתאר את החלקים באישיות האדם שאותם הוא מסרב לקבל ולכן מדחיקם. חלקים אלו נתפסים בעיניו כזרים לו וכ"אחרים" (אגו-דיסטוניים), ולעיתים קרובות הוא מגיב אליהם ברתיעה, בכעס או בשנאה.
אדם המזהה את עצמו עם מידות או ערכים מסוימים (כמו צניעות, אדיבות, סבלנות, וכן תכונות כגון מרדנות, אינדיבידואליות, אסרטיביות), ותופס אותם כבעלי חשיבות רבה בחייו, יסתיר תחת צלו רכיבים באישיותו שהפוכים מתכונות אלו, ידחיק אותם ויכחיש את קיומם. כדי לחזק את זהותו, הוא יילחם בהתנהגויות או בדעות ההפוכות לאלו איתן הוא מזדהה. לדוגמה, אדם המזהה את עצמו עם אדיבות יתנהג באדיבות קיצונית, אך יגיב בסערת נפש קיצונית כלפי כל התנהגות שאינה אדיבה, גם אם היא אינה חוצה את המוסכמות החברתיות. באופן שאינו מודע, ישתוקק אדם זה להסיר מעליו את עול האדיבות ולנהוג לעיתים באופן שונה. התנהגות זו אינה חייבת להיות פושעת או חצופה, אלא יכולה להיות ביטוי עדין וזעיר לחוסר אדיבות. לחלופין,
לטענת יונג, הצל הוא חלק אינטגרלי מכל אדם, כמו הצל הפיזי שלו. כל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך יותר ודחוס יותר.[1]
זיגמונד פרויד תיאר כיצד הנפש מדחיקה את הדחפים הביולוגיים אל התת-מודע. בדומה לכך נמצאים גם ב"צל" של יונג דחפים שהאדם מתקשה לקבל את קיומם אצלו. ואולם הצל היונגיאני רחב אף יותר, משום שהוא נועד להתמודד לא רק עם הדחף, אלא גם עם גיבוש הזהות; מושלכות אליו תכונות שאדם מזהה כזרות לו, לרוב שליליות מבחינה חברתית. טינתו של אדם לזולת עלולה להיות קשורה לחוסר יכולתו לקבל את קיום חלק מתכונות הזולת אצלו.
במצב בו האדם מתמודד עם הצל שלו ונעשה מודע לחלקים אישיותיים אלו, הוא צפוי לנסות להשלים במידת מה עם הצל, ולמצוא בנפשו מקום גם לתכונות ולתחושות שהודחקו ולא הורשו לבוא לידי ביטוי קודם לכן. זהו תהליך מכאיב, שבו באדם רואה את החלקים הפגומים באישיותו, שעד כה ניסה להתעלם מהם, אולם בסופו של התהליך, האדם מסוגל להתבונן בעצמו בפחות בושה, מבוכה, או רתיעה. החלקים שהודחקו קדם לכן וגרמו לתגובות חדות ולא מותאמות אצל האדם, יכולים כעת להתבטא באישיות לאחר שהתקבלו ועברו סובלימציה. כאשר הנחיתות והחולשה היא מודעת יש הזדמנות לתקן אותה, משום שהיא באה במגע עם צדדים נוספים באישיות כך שהיא נתונה למודיפיקציות[2]. תהליך זה הוא חלק מתהליך ההתפתחות של האדם אותו תיאר יונג כתהליך האינדיבדואציה.
הצל כתופעה חברתית עריכה
ארכיטיפ "הצל הקולקטיבי", יכול להסביר גם תופעות חברתיות של סימון קבוצה מסוימת (כגון "זרים", "יהודים", "שחורים" "להט"בים" ועוד) כשנואים ונחותים, והפגנה של שנאת זרים או הומופוביה כלפיהם).
לדוגמה, התייחסות החברה לנפגעי נפש שונה מההתייחסות לכל מחלה אחרת. אף על פי שעם השנים קיימת יותר מודעות לנושא, עדיין כמו בעבר, מורחקים חולים אלו מהחברה, ופעמים רבות בני משפחתם מתביישים בהם, מסתירים את קיומם, ולעיתים אף מנתקים איתם קשר.
חוקרים שונים מצביעים על כך שהתייחסות זו היא תוצאה של קושי להכיר בחולים אלו כחלק מהחברה ורצון להרחיק את זיהוים איתה. הציבור לעיתים רואה בהם סכנה, בין היתר בגלל חוסר הבנת המחלה. כמו המצורע בימי עבר, הפך המשוגע להיות קו הגבול בתפישת האדם וביצירת סדר חברתי. החברה השתמשה בשעירים לעזאזל כדי להגדיר את הנורמליות. כשם שהרחיקו ובידדו מצורעים, כך החלו להרחיק את אלו שהוכרזו כמשוגעים.[3] החברה מעניקה חשיבות רבה לשלמות גופנית, להופעה חיצונית, להליכות ולדרכי תקשורת, ולכן הצל – השונה ממנה – נדחה, כאילו כאמצעי התגוננות נגד מי שוויתר על הנורמות הבסיסיות.[4] תפישה חברתית זו המקובלת נטועה גם אצל החולים עצמם, דבר המביא אותם לעיתים לבוז לעצמם, או לפרוש מהחברה.
אריך נוימן עסק בנושא הצל הקולקטיבי בספרו "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש", שאותו כתב בעקבות מלחמת העולם השניה. לטענתו, "המוסר הישן" דורש מהאדם להיות טוב ולהתכחש לרע שבתוכו, דבר שכאוטופיה הוא ציווי מוסרי, אך הניסיון לממש אותו בעולם האמיתי נידון לכישלון, שגורם למתח שאין הנפש יכולה להכיל. בסופו של דבר "המוסר הישן" לא מצליח למנוע את הרוע, והוא מתפרץ בצורת מלחמות, ובראשן מלחמת העולם השניה על התוקפנות הואכזריות הקיצונית שלה כלפי מיעוטים וכלפי חיילי האוייב. נוימן מציע "מוסר חדש", שבמסגרתו בני אדם ידעו לקבל את הצדדים השליליים והנחותים שלהם עצמם[5].
הצל בתרבות עריכה
ב"צל" יש ממד של אימה ומסתורין שהשתקפו, לדעת יונג, בדימויים ספרותיים ומיתולוגיים במהלך הדורות ככל הארכיטיפים.
לקריאה נוספת עריכה
"מוסר חדש" על פי אריך נוימן בישראל 2017 "שוברים שתיקה" כמקרה מבחן - מאת אילנה לח, באתר פסיכולוגיה עברית
השלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כך בטיפול - מאת נטע ענבר סבן, באתר פסיכולוגיה עברית
הערות שוליים עריכה
- ^ Jung, C. G. (1938). "Psychology and Religion." In CW 11: Psychology and Religion: West and East. P.131
- ^ Anthony Storr, The Essential Jung, 1983, עמ' 92
- ^ פוקו, מ' (1992). תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים: כתר.
- ^ גופמן, א' (1983). סטיגמה, תל אביב: רשפים.
- ^ נתנאל פרי, הצל והמוסר החדש על פי נוימן, פסיכו-אקטואליה - רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל אוקטובר, 2015, עמ' 22