הקיסר שון

שׁוּן (בסינית: 舜, בפיניין: Shùn) היה מנהיג סיני בסביבות המאה ה-22 או ה-23 לפנה"ס, והוא נחשב לאחד מחמשת הקיסרים. תקופת שלטונו, כחמישים שנה, הייתה מהארוכות בהיסטוריה הסינית.

מהלך חייו

שׁוּן נולד בשם יָאו צ'ונְגְחְווָה (姚重華), ונודע גם בכינויים אדון בעל-יוּ' (有虞氏), שׁוּן האדיר (大舜) ויוּ' שׁוּן (虞舜). יוּ' (虞) הייתה נחלתו של שׁוּן, אותה קיבל מן הקיסר יָאו, ומכאן ההתייחסויות ליוּ' בכינויים השונים.

שׁוּן קיבל את המלוכה מיָאו כאשר היה בן 53, ונפטר בגיל 100, לאחר שמסר את השלטון ליוּ' (禹) אשר ייסד את שושלת שְׂיָה האגדית. בירתו של שׁוּן הייתה בעיר פּוּבָּאן (蒲阪), בתחומי מחוז שָׁאנְשִׂי של היום.

במהלך שלטונו של יָאו, מונה שׁוּן לשר ההדרכה, מסדיר כללי, ואחראי ארבע הפסגות, והצליח להסדיר את כל הדורש ארגון בתוך שלוש שנים. יָאו התרשם ממנו כל כך שהוא מינה את שׁוּן ליורשו. שׁוּן דחה בתחילה את המשרה, על מנת לפנות מקום לראויים ממנו, אך לבסוף קיבל על עצמו את התפקיד.

לאחר שעלה לשלטון, העלה שׁוּן קורבנות לשָׁאנְגְדִי, כמו גם לגבעות ולנהרות ולקהל הרוחות. אז יצא לסייר בכל רחבי הארץ, ובכל אחד מארבעת הכיוונים העלה עולה על פסגה מקודשת אחת (על הר טָאי, על הר חְוָאנְג, על הר חְווָה ועל הר חֶנְג), הקריב לגבעות ולנהרות, הסדיר את עונות השנה, את החודשים ואת הימים, קבע את מידות האורך והקיבול ואכף חוקים טקסיים.

שׁוּן חילק את הארץ לשנים עשר מחוזות, ובהם זבח על שתים עשרה גבעות, והעמיק את נתיב הנהרות. שון נלחם בארבעה פורעי-חוק: הוא גירש את האחראי על העבודות למחוז מרוחק, הגלה את חְווָאן דוֹאוּ להר צ'ונְג, הגלה את שבטי הסָאן-מְיָאו לסָאן-וֵיי, ולבסוף המית את גוּן בהר יוּ' (הר הנוצה). לאחר מכן מונה יוּ' לממונה על המיזמים ציבוריים, על מנת שיעצור את השיטפונות והסחף, ולאחר שנחל הצלחה בתפקידו מונה למפקח הכללי (ראש השרים). יוּ' ציין כי הדוכס דוחן , שְׂיֵה וגָאו יָאו ראויים ממנו לתפקיד, אך שׁוּן התעקש כי יישא בתפקיד. את הדוכס דוחן מינה שׁוּן לאחראי על החקלאות, את שְׂיֵה מינה לאחראי על החינוך והתירבות, ואת גָאו יָאו מינה לאחראי על הענישה. בהמשך מינה גם אחראי על העבודות הציבוריות, פקח טבע, שר טקסים, כרוז ואחראי על המוזיקה.

על פי הקלאסיקה של המסמכים, עלה שׁוּן לשלטון בגיל 30, שלט ביחד עם יָאו במשך 30 שנים, והמשיך לשלוט 50 שנים נוספות לאחר מותו של יָאו..

בתקופות מאוחרות יותר היללו הוגים קונפוציאניים את יָאו ושׁוּן כשליטים למופת. שׁוּן נודע בעיקר בצניעותו ובהיותו עילוי בתחום של כיבוד אב ואם.

שם אמו של שׁוּן היה ווֹדֶנְג (握登), ומקום לידתו נקרא יָאושׂ'וּ (姚墟, מילולית: התל הנאה).

אגדות

על פי האגדות אמו של שׁוּן נפטרה כאשר היה מאוד צעיר. ואביו שהיה עיוור נישא בשנית לאחר מות אמו. אמו החורגת של שׁוּן ילדה את שְׂיָאנְג (象), אחיו החורג, ואחות חורגת נוספת. יחסם של האם החורגת והאח החורג אל שׁוּן היה מחפיר, והם הרבו לחייב אותו בביצוע מטלות הבית הקשות תוך שהם מספקים לו מזון וביגוד עלובים. אביו של שׁוּן שהיה זקן ועיוור לא השית לבו למעשיו הטובים ותמיד הטיח בו האשמות. ולמרות כל זאת, שׁוּן מעולם לא התלונן ותמיד התייחס לאביו, לאמו החורגת ולאחיו החורג בכבוד ובחיבה.

כאשר רק הגיע לבגרות, אמו גירשה אותו מן הבית, ושׁוּן נאלץ לקיים את עצמו. ואולם בשל טבעו הרחום והמנהיגות הטבועה באופיו, בכל מקום אליו הלך התאגדו סביבו האנשים והוא הצליח לטעת בהם ערבות הדדית ויכולת להתאמץ. כאשר ביקר שׁוּן לראשונה בכפר בו ייצרו כלי חרס, תוך פחות משנה נעשו הכדים יפים מאי פעם. פעם הלך לכפר דייגים, בו היו האנשים נלחמים זה בזה על שטחי דיג בכזה להט שכבר היו פצועים והרוגים. שׁוּן לימד אותם לחלוק ולהקצות משאבי דיג, ובמהרה שגשג הכפר והיריבויות שקעו.

בסוף ימיו של קיסר יָאו, הביע זה תרעומת על כך שתשעת בניו היו לא-יוצלחים, וכילו את ימיהם בתענוגות, הוללות ושתייה. יָאו ביקש מיועציו להציע יורש הולם, ואלו סיפרו לו על שׁוּן. יָאו, בחכמתו, לא קיבל את הסיפורים על שׁוּן כפשוטם, והוא החליט לבחון אותו. הוא העניק לשׁוּן אזור למשול בו, והשיא לו את שתי בנותיו, עם נדוניה צנועה של בית חדש ומעט כסף.

על אף שקיבל משרה וכסף, המשיך שׁוּן לחיות חיים צנועים. הוא עבד בשדה כל יום כפי שנהג תמיד, ואף הצליח להביא את שתי נשותיו, נסיכות שהתרגלו לחיי נוחות, לחיות בצניעות ולעבוד עם בני העם. אך אמו ואחיו החורגים של שׁוּן נמלאו קנאה וזממו להרוג אותו. פעם הצית האח, שְׂיָאנְג, אש באחד האסמים ושכנע את שׁוּן לעלות על גג כדי לכבות את האש, אך משעלה לקח שְׂיָאנְג את הסולם, כך ששׁוּן נלכד באסם הבוער. ואולם שׁוּן קשר את בגדיו וכובעו לכדי מצנח וקפץ מן האסם בבטחה. בפעם אחרת זממו שְׂיָאנְג והאם להשקות את שׁוּן לשוכרה, ואז להשליך אותו לבאר יבשה ולקבור אותו בחול ואבנים. ואולם אחותו החורגת של שׁוּן, שמעולם לא תמכה בתככיהם של אחיה ואמה, סיפרה לנשותיו של שׁוּן על המזימה, וכך יכל שׁוּן להתכונן אליה מראש. הוא העמיד פני שיכור, וכאשר נזרק לבאר כבר חיכתה לו שם מנהרה שחפר מראש כדי לברוח חזרה לפני האדמה. כך שרד שׁוּן ניסיונות רבים לפגיעה בו. ועדיין, מעולם לא הטיח האשמות באמו ואחיו, ותמיד סלח להם.

לבסוף הביעו האם והאח חרטה על מעשיהם הנפשעים, ושׁוּן סלח לשניהם בשמחה, ואף עזר לשְׂיָאנְג לקבל משרה. שׁוּן אף הצליח להשפיע על תשעת בניו הלא-יוצלחים של יָאו כך שיהפכו לפרטים מועילים בחברה.

הקיסר יָאו התרשם מאוד מהישגיו הרבים של שׁוּן, ולפיכך בחר בו ליורש. בירתו של יאו הייתה גִ'י (冀), שנמצאת בשטח שאנשי של היום.

שׁוּן ידוע גם בתור היוצר של המוזיקה שנקראת דָאשָׁאו (大韶, מילולית: "הרמוניה רבתי"), שמשלבת את תשעת כלי הנגינה הסיניים.

בשנה האחרונה לשלטונו של שׁוּן הוא החליט לתור את הארץ, במהלך אותו מסע חלה, ונפטר בפתאומיות ליד נהר שְׂיָאנְג (湘江). שתי נשותיו מיהרו אליו מביתו, התייפחו ליד הנהר במשך ימים רבים, ודמעותיהן הפכו לדם והכתימו את צמחי הבמבוק שצמחו לצד הנהר. מאותו יום נעשו צמחי הבמבוק שליד הנהר מוכתמים באדום, וזהו המקור לצמח הבמבוק המוכתם. בצערן השליכו עצמן הנשים אל הנהר, וטבעו.

שׁוּן החשיב את בנו, שָׁאנְגְג'וּ'ן (商均), בלתי ראוי, ובחר ביוּ', מסדיר השיטפונות, ליורש.

ביוגרפיה חלופית

רשומות הבמבוק הישנות והאן פיי משרטטים את דמותו של שׁוּן בצורה מאוד שונה. מסופר אצלם כי הוא הדיח את יָאו בהפיכה, וכלא אותו עד למותו. דָאנְג'וּ, בנו של יָאו ויורש העצר החוקי, גורש ולאחר מכן הובס בקרב. לאחר מכן מרד יוּ' והביס את שׁוּן. התיאור הזה גם זכה להתייחסות באחד משיריו של לִי בָּאי.

הסיפור הללו מציגים את שׁוּן כטוען לכתר בכוח הזרוע, ונצר למשפחת פושעים ששייכה עצמה לגְ'ווָאנשׂ'וּ, ובכך לזרע המלוכה.

רשומות הבמבוק החדשות מציגות בין השאר רשימת אירועים שאירעו במהלך שנות שלטונו של שׁוּן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקיסר שון בוויקישיתוף