הרובע היהודי

ערך זה עוסק ברובע היהודי בירושלים. אם התכוונתם לרובעים היהודיים בערים בגולה, ראו גטו.

הרובע היהודי שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. ברובע גרים כ-6,000 תושבים, רובם יהודים דתיים, והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכאולוגיה ותיירות, חנויות מזכרות ויודאיקה, ומסעדות.

מיקום

הרובע היהודי משתרע על שטח של כ-200 דונם ומהווה כחמישית משטח העיר העתיקה. הוא גובל בהר הבית ממזרח, בחומת העיר העתיקה מדרום, ברובע הארמני ממערב, ובשוק שברחוב דוד מצפון. מבחינה טופוגרפית, שוכן הרובע על חלקו העליון ומורדותיו המזרחיים הר ציון.

מגורי יהודים בירושלים

היהודים הראשונים בירושלים התיישבו בעיר דוד, עם כיבושה בידי דוד המלך לפני כ-3,000 שנה. בימי בית המקדש הראשון והשני התפשטה האוכלוסייה היהודית למרחב ירושלים הקדומה כולה. לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, החלה להתיישב בירושלים אוכלוסייה זרה, ונותרה בה קהילה יהודית קטנה בשוליו הדרומיים של הר ציון. לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135, גורשה אף קהילה זו והוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים, ובמשך כל התקופה הביזנטית לא הורשו יהודים להתגורר בעיר. היהודים שבו לירושלים רק עם כיבושה בידי המוסלמים בשנת 640, אך גם אז לא פנו לאזור הרובע היהודי של ימינו, אלא נאחזו שוב בהר ציון. למעשה, במשך מאות שנים שכן "הרובע היהודי" של ירושלים בהר ציון ובמורדותיו המזרחיים, סמוך לקבר דוד המלך ולכותל הדרומי.

בשנת 1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעקבות כך צומצם קו החומה, דרום העיר ננטש, והיהודים נאלצו להעתיק את מגוריהם לצפון העיר. הנחה זו מתבססת על עדותם של הצלבנים, כיצד פרצו לירושלים מצפון במסע הצלב הראשון בשנת 1099, ועברו דרך "שכונת היהודים".^[1] הצלבנים לא התירו ליהודים לגור בירושלים, והם שבו אליה רק עם נפילת ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187. גם אז התקבצה הקהילה בהר ציון.

במחצית המאה ה-15 נתגלע סכסוך מר בין יהודים לנזירים פרנציסקנים בדבר החזקה על קבר דוד המלך בהר ציון. שליטי העיר הממלוכים שמו קץ לסכסוך, בכך שגירשו את הנצים מהמקום והפכוהו למסגד. הנוצרים פנו לרובע הנוצרי, ואילו היהודים פנו לאזור שהיה אז ריק יחסית, בין הרובע הארמני להר הבית, בדרום-מזרח העיר. זוהי ראשיתו של הרובע היהודי במקומו כיום.

הרובע מהיווסדו ועד המאה ה-19

נדידת הקהילה מהר ציון והתבססותה

העדויות על ראשיתו של הרובע היהודי במאה ה-15 קלושות, אולם נראה כי היישוב התרכז סביב מתחם בית כנסת הרמב"ן. המבנה עצמו נחשב לעתיק שבבתי הכנסת ברובע, אך הוא אינו מיוחס לרמב"ן עצמו. הלה ביקר בירושלים וחיזק את היישוב בה כבר במאה ה-13, כשהיהודים התגוררו בהר ציון. ההשערה היא כי קהילת בית הכנסת ששיפץ הרמב"ן בהר ציון נדדה למקומה החדש, ואתה נדד גם השם. קהילה זו סבלה מהתנכלויות של מוסלמים מקומיים, כחלק מחיכוכים שנתגלעו בין יושבי הרובע היהודי לסובביו באותה עת. במשך כל תקופה זו סבלו היהודים וכל הלא-מוסלמים בארץ מחוקי עומר המפלים, ולא הורשו לשפץ את בתי הכנסת שלהם, או לבנות חדשים לידם.

עליות וקשיים כלכליים

במאה ה-16, בראשית התקופה העות'מאנית, גדלה אוכלוסיית הרובע היהודי באופן ניכר, עקב הגירה גדולה של מגורשי ספרד. אלה הקימו את 'בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי', המשולב היום בקומפלקס בתי הכנסת הספרדיים. הגורם העדתי החדש יצר בידול בקרב הקהילה היהודית בירושלים, שהייתה מורכבת אז בעיקר ממוסתערבים, בידול שהתגבר אף יותר עם עליית האשכנזים בראשותו של רבי יהודה החסיד ב-1700. עלייה אשכנזית זו, שכללה כמה מאות עולים, הביאה לבניית 'שכונת האשכנזים' והקמת בית כנסת 'רבי יהודה החסיד' בסמוך לה. זמן קצר לאחר מכן נפטר רבי יהודה החסיד ממחלה, דבר שהביא להתמוטטות הקהילה האשכנזית ולשקיעה בחובות כלפי המוסלמים שבנו את הבתים ואת בית הכנסת. ב-1721 החריבו הנושים את בית הכנסת, והפכוהו ל'חורבת רבי יהודה החסיד'. תוצאות הסכסוך היו קריטיות, שכן בעקבות החוב לא התירו המוסלמים המקומיים ליהודים אשכנזים להתגורר בירושלים. בעקבות כך נותרו ברובע היהודי רק בני העדות האחרות, בתי התפילה האשכנזים (אם היו כאלה) נסגרו, ורק מיעוט אשכנזי (שהתחפשו לספרדים) נותר בעיר.

אוכלוסיית הרובע היהודי במאות השנים הללו הייתה ענייה מאד, ורוב התושבים התפרנסו מכספי החלוקה (תרומות שנשלחו מיהודי חו"ל, ובכך "השתתפו" במצוות יישוב ארץ ישראל). הקהילה הספרדית הייתה מעט אמידה יותר, אך גם היא התפרנסה ברובה מתרומות שהגיעו מיהודים בארצות האסלאם. רוב הבתים ברובע היהודי היו שייכים לבעלי בתים מוסלמים או נוצרים, וכדי להקל על נטל שכר הדירה חלקו משפחות את ביתן עם אחרות. העולים שהגיעו להתגורר ברובע היהודי היו ברובם זקנים דלים (ובעיקר זקנות) שביקשו למות בירושלים ולהיקבר בהר הזיתים. אלה הפכו לנטל על הקהילה המקומית, שקרסה תחת הנטל הכלכלי. בשל כל אלה היה הרובע היהודי צפוף, מלוכלך ומוזנח, ובתי התפילה בו מטו לנפול.

הרובע במאה ה-19

אוכלוסיית הרובע היהודי בתחילת המאה ה-19 מנתה כאלפיים יהודים, שהיוו כרבע מאוכלוסיית העיר. תיאורי נוסעים מאותה עת מעידים על העליבות, העזובה והלכלוך בבתים וברחובות. בית המטבחיים העירוני שכן ברובע היהודי, ללא כל התחשבות בתושביו, ושוקי היהודים היו דלים, לעומת אלה של המוסלמים והנוצרים

גידול אוכלוסין

ב-1837 הרסה רעידת אדמה את הרובע היהודי בצפת, דבר שהביא לעקירה של רבים מיהודי צפת לירושלים, ולגידול משמעותי באוכלוסיית הרובע. הדבר התרחש בעיצומו של מרד שליטי מצרים, מוחמד עלי ואיברהים פאשה נגד השלטון העות'מאני, שבמהלכו כבשו המורדים את ארץ ישראל וביקשו לספחה לשלטונם. דיכוי המרד בשנת 1840 הביא למפנה הפוליטי המשמעותי הראשון במצבם של היהודים, לאחר שמעורבותן של אנגליה וצרפת בדיכוי המרד אילץ את עות'מאנים לנהוג כלפי נתיניהן בתחומי האימפריה העות'מאנית באופן ראוי יותר. השלטון נאלץ להכריז באופן גורף על רפורמות חוקתיות (קפיטולציות) כלפי נתינים שאינם מוסלמים, דבר שהשפיע באופן ישיר על היהודים.

שיבת האשכנזים ועומס האוכלוסין

בעקבות הקלת התנאים כלפי הנתינים היהודים, הגיעו האשכנזים להסדר השבת החוב לנושים המוסלמים בעיר. נדבנים רבים סייעו בדבר, ובעיקר הברון רוטשילד, שהשלים את כל יתרת החוב. בעקבות כך החלו האשכנזים לשוב לירושלים, ובשנות ה-50 אף הקימו מחדש את בית הכנסת 'החורבה', ששמו הרשמי הפך ל'בית יעקב', על שם אבי הברון. שנים ספורות לאחר מכן הקימו האשכנזים החסידים את בית הכנסת תפארת ישראל, והגורם האשכנזי באוכלוסיית הרובע הפך יותר ויותר דומיננטי. לאחר מאות שנות דיכוי אתני ודתי, התנשאו ברובע היהודי בירושלים שני בתי כנסת גבוהים, בעלי כיפה שחלשה על כל סביבותיה.

גידול האוכלוסייה היהודית הביא לפיצוץ אוכלוסין ברובע, וגרם ל"גלישה" של יהודים אל רובעים אחרים, ובמיוחד לרובע המוסלמי. הדבר הביא להקמת בתי כנסת וישיבות ברובע המוסלמי, ואף מערכת העיתון היהודי "חבצלת" שכנה בתחומיו. הצפיפות הנוראה ברובע היהודי הביאה לעוני רב (בשל חלוקת כספי 'החלוקה' למספר גדול יותר של אנשים), למגפות, ולהאמרת מחירי שכר הדירה. כולל הו"ד (כולל הולנד ודויטשלנד) נחלץ לעזור לעניים, וב-1857 בנה בדרום הרובע היהודי את בתי מחסה. היה זה מתחם המגורים האחרון שנבנה ברובע, שכן לאחריו לא נותר עוד מקום. באותו זמן התגוררו ברובע היהודי למעלה מ-10,000 תושבים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. לפי הערכה, בסוף המאה ה-19 חיו ברובע היהודי כ-20.000 יהודים‏^[2].

היציאה מהחומות

הנדבן היהודי-בריטי משה מונטיפיורי חס על יהודי הרובע החולים והצפופים, והחליט להקים עבורם בית חולים מחוץ לחומות. לשם כך רכש חלקת אדמה במרחק של כחצי קילומטר משער יפו, על צלע ההר שמול הר ציון. רק לאחר רכישת הקרקע, נמלך מונטיפיורי בדעתו, והחליט להפוך את המקום לשכונת מגורים. בשנת 1860 הקים מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומה. יהודי הרובע לא מיהרו לעזוב את העיר העתיקה, ותהליך היציאה מהחומות נמשך עוד עשרות שנים. במפקד שנערך בשנת 1880 (ר' נתונים דמוגרפיים בטבלה להלן) נמצא כי בעיר העתיקה התגוררו כ-15,000 יהודים לעומת בסך הכל כאלפיים בעיר החדשה. מגמה זו הלכה והשתנתה, עד למלחמת העולם הראשונה.

בית המטבחיים העירוני

בית המטבחיים העירוני היה מערבית לרובע היהודי, ליד בתי הכנסת הספרדיים. בית המטבחיים הפיץ סירחון בסביבתו.^[3] נוסע שהיה במקום בשנת 1806 כתב כי "הדבר גורם לריחות רעים ברובע" וכי היהודים סבורים כי המוסלמים קבעוהו במתכוון במקום זה במטרה לפגוע בהם. מקור משנת 1854 מספר כי היה זה המיקום של בית המטבחיים כבר מהתקופה הצלבנית ובכוונה הושאר במקום כדי לשמש מטרד לאוכלוסייה היהודית.^[4] מסכם הכותב: "לאור העובדה שברובע הנוצרי שוכן בית-בּוּרְסְקִי גדול, יש מקום להניח כי שני הפגעים הם תוצאה של העלבה מחושבת, המצביעה על שנאה אכזרית מצד המוסלמים כלפי מי שאינם מוסלמים‏‏"^[5].

תיאור נוסף מצביע כי המטרד השפיע על הסביבה. "אל בית המטבחיים הוביל מעבר צר אל חצר פתוחה, מרובעת ומוקפת חומות ומחסנים. הבהמות הקשורות לעמודים נשחטות במקום והחלקים זרוקים על הקרקע, הדם ניגר מכל עבר וגם את הזבל אין מסלקים" ‏‏^[6] .

הרובע במאה ה-20

בתחילת המאה העשרים חיו כ-20,000 יהודים בעיר העתיקה, כשליש מתוכם ברובע המוסלמי. הצפיפות הרבה (140 נפש לדונם), העוני והקנאות הדתית הביאו אט אט להגירת יהודים אל מחוץ לחומות, עד כי ברובע נותרו בעיקר עניים וחרדים. את עליבותו של הרובע באותה עת תיאר ארי בן זהב "בסוד עניי הכותל": "הצצתי לתוך המעונות של העניים. איזו עזובה! לא היו אלה דירות, אלא מאורות חשוכות. מפה הציץ אור נר דועך, משם - אור גחלים. אוויר החדר היה מלא מר עשן. האנשים נראו כצללים, מהם נעים ומהם יושבים תחתיהם, כדמויות מכשפים ומכשפות בציורים מתקופות רחוקות." תיאור אופטימי יותר של החיים בחצר הספרדים ('החָכּוּרה') ברובע היהודי הביא הסופר יהודה בורלא ב"ילקוט סיפורים":

	"עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות, לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע; איש לא אמר 'צר לי המקום', ולא עלה על דעת איש מן החצרות האלו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. נהפוך הוא - בסמטאות, בקמרונות ובמצרי החצרות האלה נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים, מחלוקות, סערות, וגם מחלות, אסונות והלוויות."

במלחמת העולם הראשונה סבלה ירושלים כולה, אולם יושבי הרובע היהודי, שהיו העניים מכולם, הגיעו עד פת לחם. הסופר הירושלמי יצחק ראב, תיאר את מראות הרובע באותם ימים: "לא הייתה פינה אחת בעיר שלא נראו בה ילדים עטופי סחבות רובצים כשלדים, וידיהם שלוחות ועיניהם מתחננות לפת לחם. ולא היה יום ולא הייתה שעה בלי לוויה של מת, ונושאי המיטה אצים רצים ועוברים ביעף את הרחוב".^{[דרוש מקור]}

הרובע בתקופת המנדט

המצב הביטחוני ברובע בימי המנדט הבריטי הלך והדרדר, עם פרוץ פרעות תר"פ, תרפ"א, ותרפ"ט בשנות ה-20. הסמיכות הרבה לרובע המוסלמי הייתה בעוכריהם של היהודים, ורק בזכות פעולותיה של ההגנה הסתכמו האבדות בנפש בעיר העתיקה בהרוג יהודי אחד. הפרעות הביאו לבריחה של יהודים אל מחוץ לחומות, והנשארים הצטופפו סביב בתי הכנסת בלב הרובע היהודי. בימי המרד הערבי הגדול (1936-1939) הגנו הבריטים על הרובע היהודי בכך שהקיפוהו בגדרות תיל, אולם הוא הותקף שוב ושוב בירי ופצצות. הגישה לכותל דרך שכונת המוגרבים המוסלמית הייתה כמעט בלתי אפשרית, והרובע הלך וננטש מתושביו ומתלמידי הישיבות שבו. ב-1939 נקבע בפתח הרובע שער ברזל להגברת הביטחון, אך מעשה זה הפכו גם למעין גטו.

הרובע במלחמת העצמאות

ערך מורחב – הרובע היהודי במלחמת העצמאות

כ-1,700 יהודים נותרו ברובע היהודי עם עזיבת הבריטים את הארץ ב-13 במאי 1948, ולהגנתם רק כ-150 לוחמים. ב-16 במאי החלו הערבים לתקוף את הרובע, ובתוך יממה כבשו כשליש משטחו. בלילה שבין ה-18 במאי ל-19 במאי הצליחו כשמונים חיילי חטיבת עציוני של החי"ש לחדור אל הרובע ולחבור ללוחמיו, אך באותו בוקר הצטרפה ירדן לקרבות בירושלים, וחיילי הלגיון הירדני הדקו את המצור על הרובע היהודי. בית כנסת 'תפארת ישראל', שכיפתו הגבוהה שימשה כעמדת מגיני הרובע, נכבש על ידי הירדנים ופוצץ. ב-27 במאי (ל"ג בעומר), לאחר ימי לחימה קשים, כבשו הערבים את בית הכנסת 'החורבה', ששימש כמעוז קדמי של מערך ההגנה היהודית, ופוצצו אותו. המתים וההרוגים נקברו באופן זמני בחצר קטנה בתחומי הרובע, מתוך תקווה להעבירם לבית עלמין לכשיתאפשר. במשך כל ימי הקרבות ניסו כוחות ישראליים לפרוץ אל הרובע ולסייע לאנשיו, אך ללא הצלחה.

ב-28 במאי נותרו פחות מחמישים מגינים כשירים ברובע, ומפקד הרובע משה רוסנק הכריז על כניעה. טקס הכניעה התקיים בכיכר בתי מחסה, ממנו יצאו לוחמים וצעירים יהודים לשבי בירדן. תושבי הרובע גורשו מערבה אל מחוץ לחומות, וכל הרכוש ברובע היהודי הולאם. הירדנים לא התירו ליהודים להוציא את מתיהם, ואלה נותרו בקברם הזמני בלב הרובע עד מלחמת ששת הימים. שבויי הרובע שוחררו לאחר המלחמה בתוך תשעה חודשים.

עד מלחמת ששת הימים

לאחר כיבוש הרובע היהודי, הרסו הירדנים בשיטתיות את המוסדות היהודים שהיו בו. בתי הכנסת הגבוהים פוצצו, ואחרים הפכו למגורי בהמות. רוב בתי המגורים הרובע נהרסו כבר בימי המלחמה, ואלה שנותרו שימשו פליטים ערבים ממערב העיר, שביתם היה בשטח מדינת ישראל. כך, למשל, שוכנו ברובע תושבי הכפר הערבי ליפתא ששכן בכניסה לירושלים ממערב. בימי השלטון הירדני לא נעשו כל פעולות שיקום או בנייה ברובע היהודי, ובמהלך 19 שנים אלו, עד מלחמת ששת הימים, קרסו רוב בתי הרובע היהודי הנטושים, וחרבו.

לאחר מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי

באפריל 1968 הפקיעה המדינה את שטח הרובע היהודי, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה. ביולי 1968 החליטה הממשלה להקים את החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ כחברה ממשלתית בשליטת המדינה. בינואר 1969 נוסדה החברה כדי לשקם ולפתח את הרובע כאתר לאומי, דתי, היסטורי ותרבותי. בשנות ה-80 השלימה החברה את שיקומו ובנייתו של הרובע היהודי, השיגה את מטרתה ואמורה הייתה להיסגר,^[7] נכון לשנת 2010 החברה ממשיכה לפעול.

המשפחות הערביות שהתגוררו ברובע היהודי פונו תמורת פיצוי כספי. חלקן עקרו לאבו דיס, ומשפחה אחת פונתה רק ב-1980 תמורת פיצוי רב מביתה הרעוע, שנהרס מיד לאחר מכן. אחד המפונים בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 עתר לבית המשפט בדרישה לחכור את ביתו ברובע המשוקם, אך השופט חיים כהן דחה את בקשתו, ואמר:

	"מטבע הדברים הוא שהשיקום בא לשם החזרת עטרת היישוב היהודי בעיר העתיקה ליושנה, כדי שליהודים יהא שוב, כמו שהיה בעבר, רובע מיוחד להם ליד רובעי המוסלמים והנוצרים והארמנים. אין כל אפליה פסולה בייחודם של הרבעים האלו - רובע רובע ועדתו".‏‏[8]

באופן אירוני, חורבנו של הרובע היהודי הוא זה שאִפשֶר גם את שיקומו הטוב ביותר: השנים הראשונות לאחר המלחמה הוקדשו לסקר ארכאולוגי ולחפירות הצלה מקיפות, שלא היו אפשריות אילו היה הרובע מאוכלס או בנוי. מחשבה רבה הושקעה בתכנון הרובע מחדש, כאזור מגורים מחד, וכאתר תיירות וארכאולוגיה מאידך. באופן זה רק מעט ממצא ארכאולוגי מוצג לראווה "על חשבון" שטח בנייה (כמו הקארדו או החומה הרחבה) ואילו מעל רוב הממצאים נבנו בתי מגורים (כמו הפרוור ההרודיאני, השוכן במרתפי ישיבת הכותל; הקארדו הצלבני, השוכן מתחת לבתי מגורים ועוד).
בראשית שנות ה-70, במקביל לפעילות הארכאולוגית, החל תהליך של שיקום ובנייה של הרובע, תוך ניסיון לשמר את תוואי הסמטאות הקדום ככל האפשר. בתי הכנסת שוקמו ונוקו מזבל הבהמות ומהלכלוך הרב שהצטבר בהם, ועקב הנסיבות, יכלו הרשויות להטמין את כל כבלי החשמל והטלפון מתחת לאדמה. לאחר דיונים ארוכים הוחלט להותיר את בתי הכנסת 'החורבה' ו'תפארת ישראל' בחורבנם, כדי לשמר במשהו את ימי חורבנו של הרובע.
עד מלחמת ששת הימים הפרידה 'שכונת המוגרבים' הערבית שלמרגלות הכותל המערבי בין בתי הרובע ובין סמטת הכותל. בעקבות המלחמה, התרוקנה השכונה מתושביה, ובתיה הדלים נהרסו לטובת רחבת התפילה. באופן זה נוצר קשר גאוגרפי רציף בין הכותל ובין הרובע היהודי, והוא נחשב כיום לחלק בלתי נפרד ממנו.

הרובע היהודי בימינו

החל משנות ה-80 הפך הרובע לשכונת מגורים מבוקשת בקרב הציבור הדתי והחרדי, חלקם ממוצא אנגלו-סקסים. בציבור הדתי לאומי בולטים תלמידי ובוגרי ישיבת ההסדר "הכותל", השוכנת ברובע. בקרב הציבור החרדי ברובע דומיננטית קבוצת ה"זילברמנים", בני משפחתו העניפה ותלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן. הללו נוהגים על פי מנהגי הגר"א, והקימו ברובע מוסדות חינוך מבוקשים הפועלים על פי שיטת זילברמן וקולטים תלמידים מכל רחבי ירושלים ואף מחוצה לה. בהדרגה הלך והתגבר האופי החרדי של הרובע.‏^[9]

חיי היום-יום ברובע אינם פשוטים: הסמטאות צרות וצפופות ומרחב המחייה קטן; לא ניתן להגיע עם כלי הרכב הפרטיים עד הבית, ויש להחנותם במגרשי החנייה המעטים שבשולי הרובע; קהל התיירים העצום המשוטט בסמטאות בכל שעות היממה מטריד את מנוחת השכנים. למרות כל זאת, קרבתו הגדולה של הרובע לכותל המערבי והאווירה הדתית, כמו גם סגנון הבתים העתיק, הכולל קשתות וכיפות, הפכו אותו לאטרקציה נדל"נית, ולאחת מהשכונות היקרות ביותר בירושלים.

התפלגות דמוגרפית של יהודי העיר העתיקה, משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות (באלפים):^[10]

שנה	1880	1914	1922	1931	1939	1948
יהודים בעיר העתיקה (אחוז מתוך סך כל יהודי ירושלים)	15 (88%)	15 (33%)	5.6 (16%)	5.2 (10%)	2 (2.5%)	2 (2%)
יהודים בעיר החדשה	2	30	28.4	48.5	78	98
סך כל יהודי ירושלים	17	45	34	53.7	80	100

אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים

הרובע היהודי נחפר ביסודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, והממצאים מלמדים על פעילות רבה באזור במשך הדורות. הממצאים הקדומים ביותר הם מימי בית ראשון, והם כוללים את החומה הרחבה, המגדל הישראלי, וכן כלי אוכל וצלמיות המוצגים במוזיאון הפרוור ההרודיאני. הממצאים מלמדים כי בשלהי ימי בית ראשון, לפני כ-2,500 שנה, היה אזור זה בתחומי העיר המבוצרת, וכן שיושביו היהודים עסקו בפולחן עבודה זרה. בימי בית שני נקרא המקום בשם 'העיר העליונה של ירושלים' ^[11] ויושביו היו כוהנים אמידים, שנהנו ממעמד גבוה. רוב הממצא העשיר מתקופה זו מוצג במוזיאון הפרוור ההרודיאני, וכולל מבני פאר ובהם רצפות פסיפס, מקוואות רבים, שרידי עמודים מפוארים, פרסקאות וכדומה. ניתן לבקר באחד מבתי שכונת הכוהנים בבית השרוף, המייצג את חורבנה של העיר בשנת 70 לספירה. מהתקופה הרומית נמצאו רעפים ולבנים רבים עם טביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס. בתקופה הביזנטית שקק האזור פעילות דתית וציבורית, ועל כך יעידו כנסיית הנֵיאה הענקית, ששרידיה מצויים מתחת לכיכר בתי מחסה, והשני הוא הקארדו הביזנטי, שנסלל כדי לאפשר מעבר ישיר ונוח מהכנסיות שבמצפון העיר, לכנסיית הנֵיאה שבדרום. מן התקופה המוסלמית הקדומה לא נותרו ממצאים יוצאי דופן, אך בתקופה הצלבנית בנו גרמנים חברי ההמסדר הטבטוני בתחומי הרובע היהודי של ימינו שתי כנסיות צלבניות, והארמנים הקימו מנזר.^[12]

• החומה הרחבה - (רחוב בוני החומה) - קטע ביצור המתוארך לימי חזקיהו המלך, המעיד על גבולה הצפוני של ירושלים בימי בית המקדש הראשון. רוחבה המיוחד של החומה - שבע מטרים - הוא שהקנה לה את שמה כבר בפי נחמיה לפני כ-2,500 שנה, שכנראה ראה שרידים שלה בשובו מבבל (נחמיה פרק ג', ח). חשיבותה של החומה היא בהיותה ההוכחה המכרעת הראשונה לך שירושלים התרחבה אל הגבעה המערבית כבר בימי בית ראשון.
• המגדל הישראלי - (קצה רחוב פלוגת הכותל) ביצור מימי בית ראשון, שהיה מחובר כנראה לחומה הרחבה, השוכנת בסמוך לו. המגדל בנוי באבני גוויל, והיה ככל הנראה חלק משער. הוא נשרף עם חורבן ירושלים והמקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס, וביסודותיו נראים עדיין האפר וראשי חצים המלמדים על הקרבות.
• הגן הארכאולוגי ירושלים - (צמוד לרחבת הכותל מדרום) - מתחם של כעשרים דונם, המציג ממצאים מתולדותיה של ירושלים באתרם. רוב הממצא הוא מימי בית שני, וכולל רחוב מרוצף הצמוד לכותל המערבי, שרידים מקשת רובינסון, מקוואות וכתובות. ממצאים נוספים בגן הארכאולוגי כוללים שכונת מגורים מהתקופה הביזנטית, ארמונות מהתקופה המוסלמית הקדומה, ועוד.
• מנהרות הכותל - (צמוד לרחבת הכותל מצפון) - מתחם תת-קרקעי, המתחקה אחר המשכו של הכותל המערבי לאורך כ-400 מטרים, עד הפינה הצפון-מערבית של הר הבית. האתר כולל מנהרות, תעלות מים, מבנים ובורות שכוסו במהלך השנים, ומעליהם נבנה הרובע המוסלמי.
• הבית השרוף - (רחוב תפארת ישראל 2) - בית מגורים משלהי ימי בית שני, שחרב עם ירושלים והמקדש במרד הגדול של שנת 70 לספירה. הבית עשיר במקוואות, בורות מים וכלי אבן רבים, המעידים כי יושבי הבית הקפידו על דיני טהרה כראוי לכוהנים. ממצא חשוב בבית השרוף המעיד על אירועי החורבן הוא שרידי זרוע של אשה אוחזת כידון, שככל הנראה נספתה בשריפה.
• הפרוור ההרודיאני - (רחוב הקראים 1) - אתר ארכאולוגי המציג שכונת פאר יהודית, בה התגוררו כוהנים בימי שלטון המלך הורדוס. האתר עשיר ברצפות פסיפס, מקוואות, וממצאי כלים וחפצי בית מימי בית ראשון, ובעיקר מימי בית שני. הממצאים מעידים על עושרם הרב של הכוהנים בימי בית שני, דבר התואם את המובא בכתבי חז"ל על הסתאבות מעמד הכהונה בשלהי ימי המקדש, והנתק החברתי שהביא בסופו של דבר לחורבן.
• בית זיבנברג - (סמטת בית השואבה 5) - אתר ארכאולוגי רב שכבתי, הממוקם במרתף בית פרטי. המקום נחפר בידי תיאו זיבנברג, ששילב את שטח החפירה בבית מגוריו. בצד ממצא הקירות והבורות, מציג בעל הבית גם אוסף הממצאים, הכולל בעיקר ממצאים מימי בית ראשון ושני והתקופה הביזנטית.
• כנסיית הניאה - (מתחת לכיכר בתי מחסה) שרידי כנסייה ביזנטית ענקית (116 מטר אורכה ו-52 מטרים רוחבה), שנבנתה בידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה השישית לספירה. הכנסייה הוקדשה למרים, אם ישו, ושמה המלא הוא 'הכנסייה החדשה על שם מרים אם ישו' (חדשה ביוונית - נֵיאה). שרידי הכנסייה קבורים תחת כיכר בתי מחסה, וניתן לראות חלקים מהם, המבצבצים מתחת לחומת העיר העתיקה, במרתפי בית הספר הסמוך ובגן התקומה.
• קארדו - (מקביל לרחוב היהודים ולרחוב חב"ד) - רחוב מרוצף רחב מאד (22 מטרים), ששימש כשוק סוחרים בתקופה הרומית והביזנטית. חלק הקארדו השוכן ברובע היהודי הוא הארכה ביזנטית לדרום העיר, שנועדה לחבר את כנסיית הניאה (לעיל) עם כנסיית הקבר. בשל חשיבות הממצא, שוחזרו עמודיו השבורים של הקארדו, והוא מוצג לראווה בלב הרובע בעקבות חפירות שערך באתר פרופ' נחמן אביגד. בשנת 1971 זכתה בפרס ראשון הצעתם של האדריכלים פטר בוגוד ואסתר ניב קרנדל לתכנון אזור הקארדו (מתחם המצוי בין רחוב היהודים לרחוב חב"ד ובין רחוב דוד לבית כנסת צמח-צדק). במקור, תוכננו בתי מלון מעל לקארדו, אך בעקבות החלטת משרד השיכון הוחלט על הסבת השטח למגורים מעל לרחוב מסחרי.
• כנסיית סנטה מריה של האבירים הגרמניים - (רחוב משגב לדך, פינת לוחמי הרובע בתש"ח) - קומפלקס גדול שהשתמר באופן מרשים, הכולל כנסייה, מנזר ובית הארחה, שנבנה בירושלים בתקופה הצלבנית על ידי המסדר הגרמני הטבטוני. הכנסייה היא אחת מתוך שתי כנסיות של הגרמנים בתחומי הרובע היהודי, אך הכנסייה השנייה לא נשמרה.
• כיכר בתי מחסה - (רחוב הגַּלְעֵד, פינת רחוב מעמדות ישראל) - רחבה משופצת, המשמרת את מקומו של מתחם המגורים האחרון שנבנה ברובע היהודי במאה ה-19. מן הבתים המקוריים השתמר גוש דירות בעל כיפות, המשמש כיום (2008) את בית הספר המקומי, וכן 'בית רוטשילד', שנבנה בלב החצר למגורים, ומשמש כתלמוד תורה לבנים. ברחבה מוצגים שרידי עמודים שהועלו מכנסיית הניאה, הקבורה מתחת לחצר.
• אתר הגַּלְעֵד - (רחוב הגַּלְעֵד) - אתר הנצחה, המשמר את המקום בו נקברו חללי הרובע בתש"ח במהלך הקרבות. הירדנים שכבשו את הרובע לא התירו ליהודים ליטול עמם את מתיהם, ואלה נותרו קבורים באתר במשך 19 שנים, עד מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, הועברו המתים לקבר אחים בהר הזיתים.

אתרי דת

• הכותל המערבי - נחשב לאתר הקדוש ביותר ליהדות אחרי הר הבית, שכן הכותל המערבי היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש מבין שאר כתליו. רחבת התפילה מציגה כ-60 מטרים בלבד מתוך כ-500 מטרים המהווים את אורכו של הכותל כולו. את המשך הכותל ניתן לראות במנהרות הכותל (לעיל).
• בית כנסת הרמב"ן - (רחוב היהודים) - בית הכנסת הקדום ביותר ברובע היהודי, המתוארך למחצית המאה ה-15, ומשמש כבית כנסת אשכנזי וכבית מדרש. מבנה בית הכנסת היה הראשון ששוקם לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, כדי לחנכו מחדש במלאת 700 שנה בדיוק לביקור הרמב"ן בירושלים ב-1267.
• מסגד סידנא עומר - (רחוב היהודים פינת רחוב בית אל) - המסגד היחיד בתחומי הרובע היהודי. הוא מתוארך למאה ה-15, ונבנה כנראה כתגובה לבית כנסת הרמב"ן הסמוך. המסגד כולל צריח ממלוכי ומתנשא לגובה שתי קומות.
• בתי הכנסת הספרדיים - (רחוב משמרות הכהונה) - מתחם של ארבעה בתי כנסת, שלמרות שמם, אחד מהם משמש דווקא כבית כנסת אשכנזי. בית הכנסת הקדום מבין הארבעה נקרא על שם רבן יוחנן בן זכאי, ומתוארך לשלהי המאה ה-16. בתי הכנסת ניזוקו מאד לאחר גירוש היהודים מהעיר העתיקה ב-1948. ושוקמו לאחר שיבתם במלחמת ששת הימים.
• בית כנסת בית אל - (רחוב בית אל) - בית כנסת של מקובלים, שהיה פעיל מאד מהמאה ה-19 ועד תש"ח. בבית הכנסת נקשרו סיפורים ואגדות על טקסים ותפילות תיקון חצות ייחודיים שנערכו בו. שער הכניסה המשוחזר של בית הכנסת מציג את שערי העיר העתיקה, ומדגיש את שער הרחמים שדרכו, על פי המסורת היהודית, ייכנס המשיח.
• בית כנסת החורבה - (רחוב היהודים 89) - בית כנסת שעבר גלגולים רבים, החל מהקמתו בראשית המאה ה-18 על ידי קהילת רבי יהודה החסיד, עבור בהחרבתו כעשרים שנים מאוחר יותר, הקמתו מחדש, ופיצוצו במהלך מלחמת העצמאות בתש"ח. לאחר חמישים שנה החל שיקום המבנה בהתאם למתכונתו מהמאה ה-19, בנייתו הושלמה ב-2010 והוא נחנך ונפתח לקהל.
• בית כנסת תפארת ישראל - (רחוב הקראים) - שרידי בית כנסת חסידי שהיה מן הגבוהים ברובע היהודי, וחרב במהלך הקרבות במלחמת העצמאות. המבנה לא נכלל בתוכנית שיקום הרובע לאחר מלחמת ששת הימים, ונותרו ממנו שרידי קירות מחוזקים בבטון, המתנשאים לגובה של שתי קומות. לאחר שיקום בית הכנסת החורבה שהסתיים ב-2010, מתנהל דיון על שיקומו של בית כנסת זה.
• בית הכנסת הקראי - (רחוב הקראים) - בית הכנסת היחיד ברובע היהודי, השייך לקהילת הקראים. המבנה שקוע לעומק של כשני מטרים, דבר המעיד על בנייתו בתקופה קדומה יותר, שבה פני הקרקע היו נמוכים יותר, כנראה במאה ה-15, עם מעבר היישוב היהודי לאזור זה.
• ישיבת הכותל - (רחוב הקראים) - ישיבת הסדר השוכנת במבנה גדול מול הכותל המערבי. הישיבה הוקמה עם שוך קרבות מלחמת ששת הימים ב-1967, ועברה למבנה הקבע בשנות ה-80. ייחודו של המקום הוא ב'פרוור ההרודיאני' השוכן במרתפיו, ובתצפית המרהיבה להר הבית, הנשקפת מאולם בית המדרש שבו.

מיצגים ותערוכות

• אריאל - המרכז לתולדות בית ראשון - (רחוב פלוגת הכותל) - מיצג ומרכז פעילות, המתמקד בימי בית ראשון בירושלים. המיצג כולל דגם טופוגרפי של ירושלים, וסרט המשלב מולטימדיה חדשנית על פני כמה מסכים. הסרט דן בהתפתחות ירושלים לאורך מאות שנות המקדש הראשון, תוך התבססות על דברי נביאי התקופה. הפעילות באתר מוקדשת להיכרות עם ממצאים ומנהגי הקבורה בירושלים באותה עת, וכן עם הכתב העברי הקדום שהיה אז בשימוש.
• מכון המקדש - (רחוב משגב לדך 24) מוסד העוסק בבית המקדש וכליו, ומציג בתערוכה העתקים של המנורה, המזבח, שולחן לחם הפנים, בגדי הכוהנים ועוד. כן מוצגים ציורים הממחישים את עבודת המקדש וההווי בו. המכון פרסם סידורי תפילה וספרים העוסקים בנושא המקדש וכליו, והחל מ-2006 אף מוציא לאור עלון פרשת שבוע, המדגיש את נושא המקדש.
• מוזיאון חצר היישוב הישן - (רחוב אור החיים) - מוזיאון אתנוגרפי המשקף את אורח החיים המסורתי של "אנשי היישוב הישן" מהמאה ה-18 ועד נפילת הרובע בתש"ח. המוזיאון בנוי בתוך חצר מקורית, ובו שפע של פריטי ריהוט, כלים וביגוד אותנטיים מאותם ימים.
• לבד על החומות - (בתוך הקארדו) - תערוכת תמונות שצילם הצלם האמריקני ג'ון פיליפס ביום האחרון ברובע בתש"ח, וכן תמונות לפני המלחמה ובשבי בירדן. במקום מוצג גם סרט קצר ובו ראיונות עם מגיני הרובע בתש"ח, כולל תיאור ההחלטה על הכניעה מפיו של מפקד הרובע, משה רוסנק.

לקריאה נוספת

• נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, הוצאת שקמונה, ירושלים 1980
• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, ירושלים 1994
• ליאור זילבר: חצר רבי יהודה החסיד, הוצאה עצמית, ירושלים, 2006
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, הוצאת שוקן, 1978
• אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1996
• מרדכי נאור (עורך), הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, ירושלים תשמ"ז

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הרובע היהודי

• פורטל תמונות של הרובע היהודי
• אתר הבית של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע
• מידע על אתרי הרובע + תצלום אוויר באתר על ישראל
• מידע על הרובע ואתריו באתר עיריית ירושלים
• Jewish Quarter Jerusalem - מידע רב על הרובע ואתריו (באנגלית)
• כתבה של רון פלד על הרובע ב-ynet
• הצעת סיור ברובע באתר צופית
• מידע והצעה לסיור ברובע בעקבות מלחמת העצמאות, באתר של מט"ח + מפת הסיור
• ניתוח הסיבות לנפילת הרובע בתש"ח באתר דעת
• ציפורה שחורי-רובין ושפרה שורץ, ‏מגרשי המשחקים של גוגנהיימר-הדסה" המתנ"ס של שנות העשרים, קתדרה 86, ינואר 1998
• מיכאל יעקובסון: בית זיבנברג ברובע היהודי: נשרף בשנת 70, נבנה מחדש בשנות ה-70, 17.5.12, Xnet

גלריית תמונות

• 

  סמטה ברובע

• 

  עוד סמטה

• 

  חזית בית הכנסת מנחם ציון

• 

  ישיבת פורת יוסף

• 

  שרידי בית כנסת תפארת ישראל

• 

  בית כנסת החורבה בבנייתו 2008

• 

  מבני מגורים מעל לקארדו בתכנון האדריכל אליעזר פרנקל

הערות שוליים

אתרי העיר העתיקה של ירושלים
שערי ירושלים
שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה

שכונות ירושלים
העיר העתיקה	הר הבית • הרובע הארמני • הרובע היהודי • הרובע המוסלמי • באב אל חוטה • הרובע הנוצרי • שכונת המוגרבים	ניתן להגדלה לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה מפת ירושלים
כפרים קדומים שצורפו לעיר	אום טובא • א-טור • בית צפאפא • דיר יאסין • ליפתא • מלחה • סילואן • עין כרם • עיסאוויה • צור באהר • שועפאט • שייח' באדר
התקופה העות'מאנית, עד 1890	הבנייה היהודית: אבן ישראל • אהל משה • בית דוד • בית יוסף • בית יעקב • בית ישראל • בתי ויטנברג • בתי ניסן ב"ק • ימין משה • כרם אברהם • כפר השילוח התימני • מאה שערים • מוצא (נבנתה כמושבה וסופחה ב-1993) • מזכרת משה • מחנה יהודה • מחנה ישראל • משכנות ישראל • משכנות שאננים • נחלאות • נחלת שבעה • שערי צדק הבנייה הנוצרית: המושבה האמריקאית • המושבה הגרמנית • המתחם הצרפתי בירושלים • הר הזיתים • הר ציון • מגרש הרוסים • רחוב הנביאים • שכונת החבשים הבנייה המוסלמית: אבו תור • ואדי אל-ג'וז • טנטור • מוסררה • שכונת החוסיינים • שכונת הנשאשיבים
התקופה העות'מאנית, מ-1890	בנייה עות'מאנית: העיר העתיקה • תחנת הרכבת ירושלים • רחוב יפו בנייה יהודית: אוהל שלמה • בתי אונגרין • בתי ברוידא • בתי הורנשטיין • בתי ורשה • בתי נייטין • בתי ראנד • בתי שמעא • גבעת שאול • ג'ורת אל-ענב (כיום חוצות היוצר) • זיכרון משה • חצר שטרויס • עזרת ישראל • שכונת אחווה • שכונת הבוכרים • שכונת הגורג'ים • שמעון הצדיק • שערי חסד • שערי ירושלים בנייה ערבית: באב א-זהרה • בקעה • ממילא • שייח' ג'ארח בנייה יוונית: המושבה היוונית
בנייה בתקופת המנדט, 1948-1918	בנייה בריטית: המשולש בנייה יהודית: מקור ברוך • ארנונה • בתי מונקאטש • גאולה • "המשולש" • הר הצופים • יפה נוף • מחניים • מקור ברוך • מרחביה • נווה שאנן • נחלת אחים • סנהדריה • עטרות • קריית שמואל • רוממה • רחוב המלך דוד • שיכון פאג"י • תל ארזה שכונות הגנים בירושלים: בית הכרם • בית וגן • מקור חיים • קריית משה • רחביה • תלפיות בנייה ערבית: בית חנינא • ג'בל מוכאבר • טלביה • קטמון • ראס אל-עמוד • שייח' ג'ראח • שייח' סעד
בנייה בתקופה הירדנית, 1967-1949	אל-בוסתאן • כפר עקב • מחנה הפליטים שועפאט
בנייה ישראלית 1967-1949	אונסדורף • גבעת מרדכי • גבעת רם • הולילנד • ניות • קריית הממשלה • קריית וולפסון • קריית מטרסדורף • אונסדורף • קרית צאנז • קריית שבע קהילות • קריית שומרי אמונים • רמת דניה • שיכון חב"ד נבנו כשכונות מצוקה: עיר גנים • פת • קטמונים • קריית היובל • קריית מנחם • שמואל הנביא
בנייה ישראלית מאז מלחמת ששת הימים, 1967-	שכונות הבריח: גבעת המבתר • הגבעה הצרפתית • מעלות דפנה • צמרת הבירה • קריית הממשלה (מזרח ירושלים) • רמת אשכול שכונות הטבעת: גבעת המטוס • גבעת משואה • גילה • נווה יעקב • פסגת זאב • רמות אלון • רמות פולין • תלפיות מזרח גבעת אורנים • גבעת משה • הר חוצבים • הר חומה • הר נוף • מעלה הזיתים • נוף ציון • נחלת שמעון • סנהדריה המורחבת • עזרת תורה • קריית בעלז • רמת בית הכרם • רמת שלמה • רמת שרת
ראו גם	רובע מבוא העיר • קריית הלאום • בית ישראל (קיבוץ) • רמת רחל • שכונת חצר • שכונות חרדיות  •  גבעת הארבעה  •  קטגוריה שכונות ירושלים  •  פורטל שכונות ירושלים