הרפובליקה הצרפתית הרביעית
הרפובליקה הצרפתית הרביעית היא כינוי לתקופה בהיסטוריה של צרפת בין השנים 1946 ל-1958 בהן נשלטה צרפת על פי חוקה שכונתה "חוקת הרפובליקה הרביעית", שהתקבלה ב-13 באוקטובר 1946. במובנים רבים הייתה רפובליקה זו המשך לרפובליקה השלישית שהתמוטטה בתבוסה צבאית במהלך מלחמת העולם השנייה, וסבלה מאותן בעיות.
| |||
| מוטו לאומי |
”Liberté, égalité, fraternité” "חירות, שוויון ואחווה". | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | צרפתית | ||
| עיר בירה | פריז 48°52′0″N 2°19′59″E / 48.86667°N 2.33306°E | ||
| רשות מחוקקת |
הפרלמנט הצרפתי  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה, אפריקה, אנטארקטיקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | משאל עם ובחירות שהביאו לסיום תקופת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית | ||
| תאריך | 1946 | ||
| פירוק | הקמת הרפובליקה הצרפתית החמישית | ||
| תאריך | 1958 | ||
| ישות קודמת |
 הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית | ||
| ישות יורשת |
הרפובליקה הצרפתית החמישית | ||
| שטח בעבר | 889,898 קמ"ר (נכון ל־1957) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פרנק צרפתי | ||
  | |||
.png)
תקופת הרפובליקה הרביעית אופיינה בצמיחה כלכלית, ובניין הכלכלה והתעשייה הלאומית בצרפת לאחר ההרס של תקופת המלחמה. אוכלוסיית המדינה גדלה, התעשייה עברה מודרניזציה, וניכרה עלייה ברמת החיים.[1] כן התאפיינה התקופה בתיקונים סוציאליים מהותיים, ובהנהגת מדיניות רווחה. צרפת נטלה חלק בתהליכי האיחוד של יבשת אירופה, ששינו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 את פני היבשת.
עם זאת, נותר המשטר בלתי יציב מבחינה פוליטית, על אף ניסיונות לחזק את הרשות המבצעת כחלק מלקחי התמוטטות הרפובליקה השלישית. אך חוסר היציבות נותר, ואף החמיר בשל משברי מדיניות החוץ ותהליכי הדה-קולוניזציה, ששיאם השלילי במעורבות צרפת במלחמת העצמאות האלג'יראית. בתקופה של עשר שנים החליפה הרפובליקה 20 ממשלות, ואף ממשלה לא הצליחה ליישם את עיקרי מדיניותה, ולהכריע הכרעות חשובות וארוכת טווח בנושאים עקרוניים. כתוצאה מכך התמוטטה הרפובליקה בתהליך שהוביל בתחילה לעלייתו לשלטון של הגנרל שארל דה גול ב-1958, באופן שנתפס על ידי רבים כבלתי חוקתי, ולאחריו לאימוץ חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית ב-1959.
הקמת הרפובליקה הצרפתית הרביעית עריכה
לאחר שחרור צרפת במלחמת העולם השנייה, והתמוטטות משטר צרפת של וישי הוקמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית. במצב בו רוב הממסד הפוליטי הוכתם בשיתוף פעולה עם האויב במסגרת שלטון וישי, הפכו הגוליזם והקומוניזם לשני הכוחות הפוליטיים הפופולריים בצרפת.
שארל דה גול עמד בראש הממשלה הזמנית בין 1944 ל-1946, ובשלב זה נבחנו הצעות לחוקה חדשה שתועמד למשאל עם. דה גול תמך במשטר נשיאותי והתנגד ל"משטר המפלגות". כאשר התברר לו כי הוויכוח התחוקתי נוטה כנגדו, החליט כי לא יוכל לשמש בכל תפקיד במסגרת החדשה המתגבשת ובמילותיו "בטוח הייתי שאם אשאר בתוך המשטר הקם והולך לא אוכל להכתיר את השקפותי בניצחון אף לא להחזיק בהן".[2] בינואר 1946 הודיע על פרישתו, והוחלף בפליקס גואן, איש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בסופו של דבר תמכו רק הסוציאליסטים והקומוניסטים בחוקה המוצעת, שהייתה מבוססת על ממשלה הנסמכת על בית אחד, הבוחר בראש ממשלה על בסיס סיעתי. במשאל עם שהתקיים ב-5 במאי 1946 נדחתה ההצעה ברוב קטן.[3]
ביוני 1946 נבחרה אספה לאומית חדשה, בה הייתה הסיעה הדומיננטית סיעת ה-MRP, התנועה הרפובליקנית העממית, מפלגה נוצרית דמוקרטית בעלת נטייה קתולית, כאשר ל"ברית שלוש המפלגות" של הקתולים, הסוציאליסטים והקומוניסטים רוב מוחלט, כשהם דוחקים אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. ז'ורז' בידו, ראש הממשלה החדש, הביא לעיבוד חוקה חדשה, שהייתה דומה מאוד לחוקת הרפובליקה השלישית, והתבססה על פרלמנט בן שני בתים, בו עיקר הכוח הפוליטי נמצא בידי "נשיא האספה" (הוא ראש הממשלה) ולצידו מכהן נשיא בעל סמכויות סמליות בעיקרן. החוקה התקבלה ברוב קטן במשאל עם שנערך ב-13 באוקטובר 1946. האספה הלאומית החדשה, שנבחרה ב-10 בנובמבר 1946, הביאה להמשך שליטת ברית שלוש המפלגות - הקתולים, הקומוניסטים והסוציאליסטים, שביחד זכו לרוב מוחלט, ודחקו אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. בין דצמבר 1946 לינואר 1947 כיהן לאון בלום כראש ממשלה לתקופה קצרה. לאחר הבחירות לנשיאות נבחר וינסן אוריו לנשיא הרפובליקה, ובלום התפטר ופינה את מקומו לפול רמדיה שכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה הרביעית.
כישלון הניסיון הפרלמנטרי ברפובליקה הרביעית עריכה
כוונת מנסחי החוקה הייתה ליצור מערכת חוקתית רציונלית, שבה השרים יהיו אחראים כלפי גוף מחוקק, האספה הלאומית, אך ננקטו אמצעים לחיזוק כוחו של נשיא האספה שעמד בראש הקבינט. המטרה הייתה ליצור מעין פשרה בין המשטר הנשיאותי והמשטר הפרלמנטרי.
על פי החוקה נשיא המועצה היה ראש הרשות המבצעת. נשיא צרפת שנבחר על ידי הפרלמנט ו"מועצת הרפובליקה" שימש בתפקיד סמלי, ואישר את כהונת נשיא המועצה לאחר שזה נבחר בפרלמנט. נשיא המועצה היה היחיד שבכוחו לקרוא להצעת אמון לממשלה בפרלמנט, ואם רוב מוחלט של חברי הפרלמנט הצביע אי אמון, הייתה הממשלה מתפזרת.
עם זאת, אמצעים אלו לרציונליזציה של ההליך הפוליטי לא פעלו. ובמשך כל שנות קיומה סבלה הרפובליקה הרביעית מאי יציבות שלטונית, וממשלות התחלפו מדי מספר חודשים. התפרקות "ברית שלוש המפלגות" ב-1947, כאשר הקומוניסטים עזבו את הקואליציה, האופוזיציה הגוליסטית, ושיטת הייצוג היחסי לא איפשרו יציבות מיניסטריאלית. הקמת הקואליציה הייתה לרוב מעשה טלאים של מפלגות שפעלו מאינטרסים אד הוק, ברשת של שאיפות אישיות ופוליטיות מנוגדות. הזעזועים בעקבות התמוטטות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ששיאם במלחמת העצמאות האלג'יראית תרמו והאיצו את חוסר היציבות החוקתי.
לאחר פרישת הקומוניסטים מן הממשלה עלה רעיון "הכוח השלישי", של ממשלות המתבססות על גורמים פוליטיים בספקטרום שאינו כולל את הקומוניסטים משמאל ואת הגוליסטים מימין. רעיון זה הביא למעשה לשלטון סיעות הקתולים בתמיכת המפלגות הרדיקליות הקטנות, כאשר הסוציאליסטים משחקים תפקיד משני, ממשלות שאף הן נטו להתפרק כעבור זמן קצר. מ-1952 עד 1954 משלו ממשלות ימין מובהקות, שדיכאו את ארגוני העובדים ואת הקומוניסטים ובמאבק הבין גושי נקטו בעמדות פרו אמריקאיות מובהקות.[4] ניסיון שונה הייתה ממשלתו של פייר מנדס פראנס שנתמכה גם על ידי הסוציאליסטים והקומוניסטים ושלטה בין יוני 1954 לפברואר 1955. לאחר נפילת ממשלה זו, ותקופה קצרה של שלטון ממשלת המרכז של אדגר פור עלו לשלטון ממשלות שמאל, שמשלו בין 1956 ל-1958.
אחדות אירופית עריכה
יצירת קהילת הפחם והפלדה האירופית הוצעה לראשונה על ידי שר החוץ הצרפתי רובר שומאן והכלכלן ז'אן מונה ב-9 במאי 1950 כדרך למנוע מלחמה עתידית בין צרפת לגרמניה. על אף שבריטניה הוזמנה להצטרף, ממשלת הלייבור לא הצטרפה ליוזמה. "אמנת פריז" שנחתמה ב-1951 איחדה את תעשיות הפחם והפלדה של צרפת, איטליה, שלוש מדינות בנלוקס וגרמניה המערבית. הצלחתה של קהילה זו הביאה לחתימתו של הסכם רומא בשנת 1957 שהיה תחילתו של השוק האירופי המשותף, שיהפוך בשנת 1993 לאיחוד האירופי. בהתפתחות זו הייתה לממשלות הרפובליקה הרביעית תפקיד חשוב.
דה-קולוניזציה וסופה של הרפובליקה הרביעית עריכה
מלחמת העצמאות האלג'יראית החלה לאחר כישלונה של צרפת במלחמת הודו-סין הראשונה. תהליכי הדה-קולוניזציה הביאו לדרישות לעצמאות במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, מושבות צרפת בצפון אפריקה, שהיו מאוכלסות במתיישבים צרפתים. בתחילה נקטו ממשלות הרפובליקה הרביעית בצעדים תקיפים נגד המורדים באלג'יריה, והצליחו להכיל את המרידה, אך בסופו של דבר הביא המרד לפילוג בעם, ובעוד שהכוחות הצרפתים הצליחו בצעדים הצבאיים לדכא את המרד, העלה חלק גדול מן הציבור שאלות מוסריות ואחרות באשר לצעדים שננקטו, ולאפשרות להחזיק לטווח הארוך במושבות בניגוד לרצונן.
במאי 1958 הציע ראש הממשלה הנבחר פייר פלימלן, איש המפלגה הקתולית, לשאת ולתת עם הלאומנים האלג'ירים. אנשי הימין בצבא הצרפתי בראשות הגנרל ז'אק מאסו תפסו את השלטון בעיר אלג'יר ואיימו להתקיף את פריז אם לא יועמד הגנרל דה גול בראשות הרפובליקה. משהסתבר כי הציבור אינו מוכן להגן על הרפובליקה מפני המורדים, פנו ראשי הרפובליקה אל הגנרל דה גול, שהסכים להרכיב ממשלה, וזאת בתנאי שתתקבל חוקה חדשה שתבסס משטר נשיאותי. לאחר קבלת השלטון על ידי דה גול ב-1 ביוני 1958 באה אל קיצה הרפובליקה הרביעית. לאחר קבלת החוקה שהציע דה גול, ב-28 בספטמבר 1958, החלה תקופת הרפובליקה הצרפתית החמישית.
יחסי הרפובליקה הרביעית עם ישראל עריכה
יחסי הרפובליקה הרביעית עם ישראל היו יחסים של בעלות ברית אסטרטגיות. הרפובליקה הרביעית קיימה עם ישראל יחסים ביטחוניים הדוקים, והיה ביניהם שיתוף פעולה אסטרטגי שהגיע לשיאו במלחמת סואץ. עד לשנת 1954 חיפשה ישראל את ידידותה של צרפת, כאשר ארצות הברית סירבה למכור לה נשק, ופניה לבריטניה הייתה בלתי אפשרית בשל משקעי העבר.[5] מעורבותה של צרפת במלחמת העצמאות האלג'ירית הובילה אותה לעימות עם העולם הערבי, שהפך להיות חריף יותר עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר. בתקופה זו נראה היה איחוד אינטרסים בין ישראל שחששה מן הנאצריזם, ובין צרפת. על אף התנגדות משרד החוץ הצרפתי, יצרו בכירים במשרד ההגנה קשרים טובים עם ישראל, ועסקאות הנשק הראשונות מומשו בתחילת שנת 1954.
אמצעי הלחימה הצרפתיים איפשרו לישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית.[6] ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה. בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל.[7]
במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפריז הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963.[8]
ראשי הממשלה ברפובליקה הרביעית עריכה
| שם | תאריך תחילת כהונה | מפלגה |
|---|---|---|
| פול רמדיה | 22 בפברואר 1947 | SFIO |
| רובר שומאן | 24 בנובמבר 1947 | MRP |
| אנדרה מארי | 26 ביולי 1948 | המפלגה הרדיקלית |
| רובר שומאן | 5 בספטמבר 1948 | MRP |
| אנרי קיי | 11 בספטמבר 1948 | המפלגה הרדיקלית |
| ז'ורז' בידו | 28 באוקטובר 1949 | MRP |
| אנרי קיי | 2 ביולי 1950 | המפלגה הרדיקלית |
| רנה פלוון | 12 ביולי 1950 | UDSR |
| אנרי קיי | 10 במרץ 1951 | המפלגה הרדיקלית |
| רנה פלוון | 11 באוגוסט 1951 | UDSR |
| אדגר פור | 20 בינואר 1952 | המפלגה הרדיקלית |
| אנטואן פינאי | 8 במרץ 1952 | CNIP |
| רנה מאייר | 8 בינואר 1953 | המפלגה הרדיקלית |
| ז'וזף לניאל | 27 ביוני 1953 | CNIP |
| פייר מנדס פראנס | 18 ביוני 1954 | המפלגה הרדיקלית |
| אדגר פור | 23 בפברואר 1955 | המפלגה הרדיקלית |
| גי מולה | 31 בינואר 1956 | SFIO |
| מוריס בורז'ס מונורי | 12 ביוני 1957 | המפלגה הרדיקלית |
| פליקס גאיאר | 6 בנובמבר 1957 | המפלגה הרדיקלית |
| פייר פלימלן | 13 במאי 1958 | MRP |
| שארל דה גול | 1 ביוני 1958 | UNR |
קישורים חיצוניים עריכה
- הרפובליקה הצרפתית הרביעית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צרפת, פוליטיקה וממשל, 1945-1958, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ ד"ר ש.י. בלוך, ארצות אירופה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, תולדות המאה ה-20, הוצאת יזרעאל, 1963, כרך ב', עמ' 100
- ^ שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך שלישי "עם נושע", הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 285
- ^ חיים מסינג, אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם, הוצאת עמיחי, 1966, עמ' 936.
- ^ ד"ר ש.י. בלוך, ארצות אירופה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, תולדות המאה ה-20, הוצאת יזרעאל, 1963, כרך ב', עמ' 104
- ^ שרביט, ד. (2008). "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 1948–2008 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. ע' 1032
- ^ שרביט, ד. (2008). "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 1948–2008 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. ע' 1034
- ^ פינקוס, ב. (2005). מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה. ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1947–1957. מכון בן-גוריון: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ע' 666
- ^ פינקוס, ב. (2005). מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה. ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1947–1957. מכון בן-גוריון: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ע' 706